היום לפני 3 שנים הילד שלי יצא מהבית אל המלחמה ולא ידעתי אם אראה אותו שוב. אשכרה הכנתי לו סנדביץ ונתתי לו לצאת מהדלת. בחיים לא אבין איך עשיתי את זה.
באותו יום התחלתי לכתוב פתקים בטלפון. לא יודעת אפילו למה, אולי כדי לאשר לעצמי שהוא יחזור ואני אראה לו מה קרה כשלא היה. מאז הפתקים האלה שם, בתיקייה בטלפון שלי, כבר 3 שנים. רשומון שאף אחד לא קרא, גם לא אני. בכל פעם שניסיתי לחזור לזה זה היה מציף מדי ומבכי מדי.
לפני שנה, על מעבורת ביפן, במקום הכי לא קשור בעולם, נתתי לאיתמר לקרוא. ועכשיו אני מניחה את הפתקים האלה כאן, ליתר דיוק את 37 הימים הראשונים והאיומים, טרופי השינה ומכורסמי הדאגה, עד שיצא הביתה בפעם הראשונה. שגיאות הקלדה הן במקור (טוב, קצת קשה להקליד כשהידיים רועדות כל הזמן).
שבת 7/10
6:30 מתעוררים צעזעקות. מבינים שזה לא אצלנו אלא מישובים דרומיים יותר כצו רשלצ או חולון.
6:53 איתמר מסמס לשאןל אם אנחנו בסדר. הןא היה עם חברים מהפנימייה במסיבת בירה ביגור. כולם קיבלו טלפונים, התעדכנו ברשתות והם כבר בדרך חזרה. לא ישנו בכלל.
8:30 הם מגיעים אלינו. כןלם בטלפונים מנסים לברר מה קורה. רובם ביחידות מיוחדות (מגלן, סיירת צנחנים. יש גם סייבר) וברור להם שהם צריכים לחזור. הבעיה זחלקם בהנג אובר פסיכי. אני עושה להם קפה עם הרבה סוכר כדי שיתאוששו. מרוב לחץ הכל נשפך לי. איתמר מתעצבן, תעזבי את הקפה כבר.
אלון אמור לטוס ב12 בצהריים. ב9 אמור לאסוף אותו מונית לנתבג. הןא כבר עשה צק אין לטיסה. אני מבקשת בדמעות שלא ייסע. הוא מנסה לדחות את הטיסה למחר. מעסיק את עצמו בבירוקרטיה של חברות תעופה. אני אןמרת לו שגם מחר הוא לא יטוס.
9:00 אזעקה. יורדים למקלט. 8 אנשים וכלבה. שחר בחו"ל. את גיא צריך להעיר. אין לו מושג מה מתרחש.
9:15 החברים של איתמר שגרים בדרום מחליטים לצאת. הם נןסעים ואחרי כמה דקות חוזרים. מסוכן מדי, ההורים ביקשו מהם להישאר במרכז. אף אחד לא יודע כלום.
איתמר בשיחה עם המ"פ על ספיקר. אומרים לו להןדיע לחיילים שלו להתארגן ולחכות להוראה לאן להגיע ומתי. הוא גם אומר שלא ידאיגו את ההןרים ושיגיד להם שישדרו שהכל כרגיל. ממש. אני רןאה שאיתמר בלחץ. הוא אומר לחברים שלו ללכת כי הוא צריך שקט. אני אומרת לו שהם לא יכןלים ללכת. מציעה שיעלה לחדר להתארגן ולהתרחק מהם. הןא עןלה להתקלח.
אלון נשאר בבית (no show שווה 3500 דולר. אני אומרת לו שהחברה שלו תסתדר).
אחרי עוד אזעקה וירידה למקלט, ב10:00 בערך החברים נוסעים. אני עושה להם סנדביצים כמו מפגרת.
איתמר לא רוצה לאכןל ולא לשתות. עולה לחדר. אני שוכבת לידו במיטה שלו. מחזיקה לו את היד. מדברים כמה דק. הוא אומר שהוא עייף ופוחד. אני אומרת שזה טבעי ומובן ושכשהוא יראה את החבר׳ה שלו ואת המפקדים זה יירגע קצת כי הןא יראה שכולם ברןתה סירה. בלב אני חושבת: מה אומרים לילד שלך רגע לפני שהוא הולך למלחמה? מה יש להגיד? אני רוצה רק לנעול את הדלת ושלא ייצא. שחר מתקשרת. אני משכנעת את איתמר לכבות את הטלפון לאיזה שעה ולנסות לישון כי כאמור הוא אחרי לילה ללא שינה. הוא מסכים. מבקש שאלך. הוא מצליח לנמנם חצי שעה.
ב11:15 הןא מקבל הוראה להגיע ב13:00 לחולון ומשם תצא הסעה למוצב שלהם באיו"ש. הוא בלי נשק כי היה ברגילה. אני רואה עליו שהוא בלחץ.
אני עושה גם לו סנדביצים. מקפלת לו את הכביסה שבסל מאז שלשום, כי לא בער כלום. הוא אומר שכנראה ישלחו אותם לצאלים להכין את הטנקים. אני חושבת שצאלים זה טוב. הוא היה מעדיף להישאר במוצב. הוא מקיא מהלחץ. אני לא מתאפקת ואומרת לו שלא יילך. הוא לא מוכן לשמוע. איך אני אסתלבט על שחר בארוחות שישי על שוויון בנטל אם אני לא אלך הוא שואל.
ב12:40 אלון מסיע אותו לחולון. לא מסוגלת אפילו לכתוב על הרגע שיצא ועל הרגעים לפני. זה כמו סרט רע. דמיינו אמא נםרדת מהבן שלה ולא יודעת אם תראה אותו שוב. או תשמע ממנו. אבא של אלון סיפר לי שכשפרצה מלחמת יום כיפור הןא נפרד מאשתו וחשב שיחזור עוד יום יומיים. הוא חזר אחרי 5.5 חודשיפ שבהם לא שמעו ממנו ולא ידען אם הןא חי או מת. אני מרגישה שאיתמר רוצה לסיים עם הפרידה הזאת מהר ולצאת כי קשה לו ונאלצת להסתפק רק בחיבוק קצר.
כשאלון חוזר הןא מספר שבנקודת המפגש, במוזיאון אגד, היהו מלא מלא חיילים והורים. אי אפשר היה להתקרב מרוב שעמוס.
בקבוצות הווצאפ כולם שואלים איך אנחנו. אני לא יכןלה אפילו לענות מרוב שאני בלחץ. לא מוכנה לראות טלוויזיה או לפתוח רשתות חברתיות. שוכבת במיטה כמו זומבי. מדי פעם בוכה. גם מקיאה ומשלשלת. אין ספק, הגוף בקריסה.
14:00 איתמר מדווח שעוד לא אספו אותם. בטח ייקח זמן. אלון צמוד לעדכונים בכל המדיות. אני לא רוצה לדעת כלום. הטפטופים שאני שומעת מחרידים מספיק. ירון נסע לחלץ את הבת שלו שהייתה בעוטף. היא הצליחה להגיע לחיילים. החבר שלה כנראה לא. אין לי אוויר. אני מתחילה לכתןב בפתקים בטלפון.
14:30 איתמר מעדכן שאספו אותם. הם בדרך למוצב. עוד לא יודעים מה יעשו איתם. אני אומרת לו שיחסוך בבטריה.
אני במיטה מנסה לנמנם אבל לא מצליחה לעצום עין. בקהאם ברקע בנטפליקס אבל אני לא מרוכזת.
ב16:30 אנחנו יוצאים לטיול בשדות עם הכלבה. מלא מסוקים עוברים בדרך לתהש ברעש מחריש אוזניים. כנראה פצועים. בשדה יש הרבה בעלי כלבים וכולם מעדכנים בחדשות. אני לא יכןלה לשמוע את זה ואנחנו הולכים משם.
עדיין לא אכלתי כלום מהבוקר. כואב לי הראש ואני חלשה.
17:30 חוזרים הביתה. אלון קופץ לאבא שלו, אני מתקשרת לאמא שלי. ב18:00 הוא עושה שיחה עם העבודה לעדכן שהם לא יגיעו לסשן שהיה מתוכנן להם השבןע בבוסטון. אחרי זה שוקע בשיחות אינסופיות בניסיון לבטל את כל מה שהזמין לנסיעה (מלון אןטו חבילות מאמזון).
יום ראשון 8/10
התעוררתי כל שעה וחצי. סהכ ישנתי איזה 5 שעות. אני מנקה את הבית כי העוזרת לא באה.
איתמר מתקשר ב11 אומר שהגיעו אתמול למוצב, ויצאן לסיור של 14 שעות רצוף. הוא כבר 2 לילות בלי שינה. אחרי הסיור אמרו להם שאוטובוס ייקח אותם לצפון ואז יקחו להם את הטלפונים. אבל בינתיים זה לא קרה. מאחר שכבר החליפו אותם אז אין להם מיטות והם מנסים לנמנם על התיקים, ללא הצלחה.
אני הולכת לסופר (מדפים כמעט ריקים). מרוב לחץ לא מצליחה לתפעל את הקופה העצמית ומישהו עוזר לי. היה ריח מגרה של לחמניות טריות אז קניתי כמה מתוך מחשבה לאכול סוף סוף. הגעתי הביתה, הכנתי לי כריך חביתה ואחרי שני ביסים מיציתי. אין תאבון. ביקשתי מאלון לקפוץ איתי לבית מרקחת בתל השומר לקנות כדורי הרגעה. קיטי המליצה לי על משהו בלי מרשם. נרבן. הבי"ח מלא במכוניות. אין מקום לעמוד. ליד הכניסה למיון, ששם גם הבית מרקחת, טור פסיכי. דיסניחנד באוגוסט על סטרןאידים. אני שואלת למה כל התור הזה, חוששת שאלה משפחות של פצועים. אבל לא, זה תור לתרומות דם. מרגש ומחמם את הלב. אני נרשמת לארח משפחות של פצועים שצריכים מקום לישון אן לאכול ולהתקלח.
חןזרת הביתה ונכנסת למיטה. מנסה לראות נטפליקס אבל העיניים נעצמות לי. איך שאני מכבה את הטלוויזיה השינה בורחת. אני לוקחת כדור ראשון. מחכה שעה וקמה. לא עזר (אלון אומר שכן. ״לא ראית את עצמך קודם״ הןא אמר).
17:30 אלון ואני יוצאים להליכה עם שיידי, להתאןןרר קצת. פתאום הפתעה, איתמר מתקשר. אין אוטובוסים אז יאספו אותם מתישהו במסוק. הייתה שיחה עם המפ שהלחיץ את כולם (יהיה ארוך, יהיו אבידות וכו). אחד החיילים שלו אמרו לו שהןא מפחד למות ושאל אם הןא גם. אלוהים באיזה עולפ ילדים בני 20 צריכים לנהל שיחות כאלה?
19:30 איתמר מעדכן שאוספים אןתם עוד שעה. שהם יטוסן לרמת הגולן אבל בגלל שהבסיס שלהם מלא הם יישנו בבסיס אחר ובבוקר ילכו לבסיס שלהם לטפל בטנקים ומשם לשטחי הכינוס.
22:30 הוא צעדכן שנחתו. ישן 40 דקות מתןקןת על המסוק. הןא מתכוון לדבר עם החיילים שלו קצת ואז לנסות לישון.
אני לוקחת עןד כדור בתקווה שאוכל לישון. הראש עובד על 200. הסרטים שרצים לי בראש איומים. אני שוקלת מילים בשיחה איתו כדי להעמיס עליו את הדאגה שלי ולשדר שאנחנו קול.
יום שני 9/10
הכדור עזר! ישנתי 6 שעןת והתעוררתי באמצע רק פעם אחת. לא שמענו כלום מאיתמר בבוקר. כנראה לקחו להם את הטלפונים כבר אתמול. אני מנסה לעבוד ולא מצליחה. קוראת את אותו משפט שוב ושוב ולא מבינה מה קראתי. מחפשת תעסוקה. שותלת נרקיסים, הולכת לסופר (המדפים ריקים). נוסעת ליפו להביא קבב מחשש שלא יהיה לנו מה לאכול. אפילו מסדרת את מגירת הקופסאות. שוב פותחת מחשב. העיניים נעצמות לי, אבל ברגע שאני סוגרת את המחשב ומנסה להתמסר לשינה, היא בןרחת. מתעדכנת כל שעה בn12 אם יש משהו בצפון. לרשות החברתיות אני לא נכנסת. גם לא רןאה טלוויזיה ולא עיתון ולא כותרות. צאט הכתבים וזהו. אלון עןבד מהבית.
כולם מתעניינים מה עם איתמר. אני עונה בקצרה כי טיפה רגשנות ואני שןב מתחילה לבכות. גם איתמר אמר אתמול שהןא משתדל לא לענות כי קשה לו. אני ממש מבינה על מה הןא מדבר. עדיין לא לקחתי כדור היום. נראה כמה זמן אחזיק. מדי פעם יש אזעקות מרחוק, לא אצלנו, והרבה מאוד בומים ומסוקים לתהש, המון מסוקים.
שחר מתקשרת לעדכן שקיבלה ציון במבחן שעשתה בקורס הכנה. היא עברה. נקודת אור קטנטנה בתוך החושך.
18:00 יש דיווחים על חדירה מלבנון ועל שיגורים. הדופק שלי על 200. אני לוקחת כדור. יוצאים להסתובב עם שיידי. חייבת אוויר.
18:30 באמצע ההליכה איתמר מסמס שהוא בסדר הם מאוד עסוקים והוא מקווה שיוכל להתקשר במהלך הערב/לילה. מצרף גם תמונה. ואפילו מתלוצץ בקבוצה המשפחתית. אני בוכה מהקלה.
חוזרים ושחר מתקשרת שביטלו להן את הטיסה חזרה. הן בלחץ. אלון ואני מנסים לארגן לה טיסה חלופית. אין כלום. וויז איר, שאיתה הן טסו, הזיזה את הטיסה בינתיים ליום ראשון 15/10, אבל אי אפשר לסמוך עליהם שלא יבטלו שוב. אנחנו מוצאים מקומות על הטיסה של אל על מווינה ב17/10 ומשריינים. מה שבטוח בטוח כי בינתיים אל על לא מבטלת טיסות. וכל זה למרות שאני ממש חושבת שעדיף לה להישאר שם. עדי מזמינה אותה להתארח אצלה כמה שתרצה. אם תצטרך לעבור לווינה נדבר גם עם ישו. חברים זה מצרך יקר ולגמרי לא מובן מאליו. את תחילת הלימודים דחו במילא.
אני מכינה ארוחת ערב. בבוקר קניתי בורקס אצל ז'אק ליד בורצ'ו מהקבב. אכלתי חצי באוטו ועכשיו אני אןכלת את החצי השני. זה כל מה שאכלתי מהבוקר. כבר ירדתי 2.5 קילו משבת. סעמק כמה ניסיתי להוריד אותם קודם ולא ירדו.
יום שלישי 10/10
1:00 איתמר מתקשר. השארתי את הטלפון דולק כמובן ואני ערה בשנייה. הוא מספר שעובדים קשה והחיילים עובדים טוב ושזה קצת מסיח את הדעת. הןא עם הטלפון עדיין , עוד לא לקחו להם, אבל אין לו זמן לפתוח אותו אפילו. הוא מעדכן שעודכן שסבדיה בסדר אבל שבור. חצי פלוגה שלו הלכה. אומר שבש.ג יש ערימות של חטיפים סבונים ומטענים ושזה מחמם את הלב. הם היו בשוק לראות. היום ימשיכן בעבודה. העריך שיש לו 3 שעות לישון.
אני מנסה לחזור לישון ולא מצליחה. ישנתי שעה וחצי. לוקחת עןד כדור. זה כבר הרביעי. משכנעת את עצמי שזה בסדר כי מלכתחילה המינון הןא 1-2 ביום ןאני לקחתי רק אחד כל פעם.
התעוררתי ב7:00. מרגישה שחצי ישנתי. שחר שלחה הודעה מבןדפשט שהיא לא מצליחה לישון.
אלון ואני יוצאים לסיבוב עם שיידי. פןגשת חברה ושואלת אןתה איפה אפשר להתנדב. היא מעדכנת שנפתח חמ"ל בשולה בחצר ב10. אני שולחת לאיתמר הןדעה שיעדכן אם יש דברים ספציפיים שהם צריכים.
8:30 איתמר מסמס בוקר טוב אבל לא עונה לשאלה.
9:45 אני מגיעה לשולה בחצר בין הראשונים ולפיכך ממונה לאחראית מחלקת מזון. עד 16:00 אני עובדת בלי הפסקה, ממיינת תרומות ומכינה חבילות לחיילים ולאזרחים. ההתגייסות של הישראלים מרגשת ומחממת את הלב. המון תרומות זורמות והמון מתנדבים. אנשים באים לשאןל מה חסר והולכים לקנןת. אנשים מעמידים את האוטו שלהם ומבקשים שישלחו אותם עם ציוד לכל נקודה על הגלובוס. הבעלים של שולה בחצר מזרימים כל הזמן פיצות המבורגרים ושתייה מהמטבח. איזה אנשים. וככה לכמעט שש שעות אני מתנתקת מהכל ומרגישה חיונית. קשה לי עם המתנדבים הצעירים שפתחו לידי פינת קפה ומעדכנים מי נרצח ומי נחטף ואני מבקשת מהם בעדינות לסתום אן להתחפף. כל מילה או אזכןר מביאים אותי לבכי. זה נורא.
12:30 איתמר מסמס שהוא מכבה את הטלפון. אני בוכה. לא נעים.
15:30 אזעקה. כולם רצים למקלט. הוא קצת רחוק וצריך לרוץ. גיזס אני בת פאקינג 50 ולא אכלתי משבת! אחרי אזעקה נוספת, ב15:45 מחליטים לקפל ולהמשיך מחר.
16:00 מגיעה הביתה מותשת. שזה הכי טוב.
17:00 יושבים מחדש על הטיסות של שחר ומוצאים לה מושבים על הטיסה שיוצאת ב16/10 מבודפשט. קונים. פחות יום ובלי לעבור לווינה. שיחוק.
19:00 יוצאים להליכה היומית. אם אחרי כל היום הזה אני לא ארדם בלילה זה באמת יהיה הפתעה.
22:50 איתמר התקשר. מתברר שהם בכלל עדיין בבסיס. עןבדים בטירוף וכמעט לא אוכלים. הביאו להם מלא חטחפים אבל כבר אי אפשר לראות את זה. לעמוד בתור לחדר אןכל אין לו זמן. הוא נשמע עייף מאוד אבל מסכים איתי שעדיף להיות עסוקים. הןא לא יודע מה קורה מחר, גם לא מה קורה בעוד 10 דק. כל הזמן משנים. לפחות עכשיו אשן טוב יותר, אולי אפילו בלי כדור.
יום רביעי 11/10
נרדמתי כמו בול עץ אבל ב2:30 התעוררתי ולא הצלחתי לחזור לישון. אחרי כמעט שעה נשברתי ולקחתי כדור. התעוררתי ב6:45. יצאנו לסיבוב עם שיידי. בחוץ ריח של סתיו וטיפה קריר. איזה דיסוננס מטורף.
אני מחפשת מה לעשות. מחליטה לבשל. בודקת מה יש במקרר ומגלה בשר טחון שהפשרתי לקציצות ואי אפשר להקפיא שוב. מפשירה גם עלי פילו. יאללה, בורקס בשר.
9:45 הןלכת שוב להתנדב. מצחיק שכבר עשו אותי חלק מצוןת הניהול ונתנו לי ווסט צהוב. הבאתי את גיא לתגבורת אבל אחרי שעתיים הוא חותך. לא היה הרבה ביקוש לאוכל, אבל מה שהגיע הגיע בבת אחת אז היה לחוץ קצת.
11:20 איתמר שלח סרטו מצחיק. היה כיף לראות אותו מחייך ושר.
13:30 שחר הגיעה לעדי. נשמע שהוקל לה. עכשיו אןמרים שאןלי יהיו טיסות חילוץ כבר בשישי.
15:30 הגעתי הביתה מותשת. ובאופן מפתיע גם עם תאבון. אכלתי גרנולה עם יוגורט. בישלתי קצת, עבדתי קצת – העיקר להיות עסוקה. בערב החלו דיווחים על כלי טיס שחדר מלבנון ובמקום אחר אמרו 20 רחפנים. הלב ישר צונח וקשה לנשום. אחרי חצי שעה או שעה התברר שזו טעות. תקלה. סעמק. אבל עדיף ככה. מחר יום אחרון בחמ״ל. הם חייבים לסגור ולהפעיל את המסעדה כי ההפסדים וההוצאות נערמים. לא יודעת מה אעשה אחרי זה. מלחיץ. מקווה שאצליח לחזור לעבודה סדירה. הלוואי שאיתמר יתקשר.
יום חמישי 12/10
יום אחרון בחמל. לא מקבלים כמעט תרומות חדשות ורק אורזים ומשנעים את הציוד והמזון שנשאר. איתמר מסתמס איתנו ב11 בבוקר ושולח תמונה. אני מתרגשת. הוא מצחיק את כולם בחמל כשכןתב שקיבל תחתונים דרייפיט ״משהו טיל״. נראה שהתרומות מגיעות לייעדן ומועילות. הוא מספר שאחד החברים הוא הבן של המחט לשעבר והןא הביא להם אתמול בערב מלא כריכים עם בשר חם והיה נפלא.
בצהריים החמ״ל מקופל. כולם מבטיחים לעשות מסיבה בשולה בחצר כשהכל ייגמר עם צייסרים ודי גיי.אני מתקשה להאמין שעוד נחגוג משהו במדינה הזו.
אחהצ אני עובדת קצת ורואה נטפליקס.
14:00 אני שואלת את איתמר אם יש לו טלפון, והוא מתקשר. מדברים 12 דקות שזה המון במושגים של השבוע האחרון. נראה שיש טיפה ירידת לחץ. הם ישנו בטנק. עןבדים קשה. הוא נשמע בסדר. החברים הקרןבים שלו בסדר. הוא שמע על זה שנפל ועל ההוא שנפל, אבל לא מהמעגל הראשון תודה לאל.
הדרמה היומית קורית בלילה. שחר מקבלת הודעה ב23:30 בלילה ממספר לא מזוהה להגיע ב6:30 בבוקר לאיזה חניון ליד שדה התעופה כי יש טיסת חילוץ. היא לא אמרה לי כלום מכל זה, רק שיש טיסה בבוקר והיא מתלבטת אם לחזור. עדי מסמסת לי שמשהו בטיסה הזאת משונה. אני שוצעת את הפרטים ונחרדת. המוח טס על אלף סרטים. זה עוקץ של חמאס. הם חדרו לקבןצת הישראלים ואוספים את כולם כדי לרצוח אןתם. אני בסטרס. אלון ישן. כבר חצות. אני מתקשרת למספר שממנו היא קיבלה את הההודעה ועונה אדם שמציג את עצמו כשמואל איתן הקונסול. אבל לך תדע אם זה באמת הןא. אני מסמסת לחבר ממשרד החוץ שיבדוק לי דחוף. מזל שהוא ער. אני ליטרלי על סף מוות.
00:30 הוא בירר עם מקורותיו במשרד וזה אמיתי. אני במקביל על הקו עם חדר מצב וגם הם מאשרים.
01:00 הלכתי לישון אבל ברור לי שאין לזה סיכוי. אני אפילו לא לוקחת כדור.
יום שישי 13/10
ב5:00 בבוקר שחר יצאה במונית לנקודת המפגש (לא לפני שהטרפתי את עדי לוודא שזו מונית מחברה מוכרת ועם נהג אמין). זה חניון של סופרמרקט. יש שם יותר מ100 איש, רובם משפחות. 3 אוטובוסים של צבא הונגריה אוספים אןתם. מתברר שהשגרירות הצליחה לארגן טיסת חילוץ צבאית אבל היא לא יכולה להמריא מהשדה האזרחי אז הם נוסעים לשדה הצבאי מרחק שעה נסיעה.
9:00 אלון ןאני יוצאים לסידורים. סופר, דגים, כאלה. תכלס מנסים להעביר את הזמן ולהסיח את הדעת. אנחנו עוברים במימי בקריית אונו ורואים אנשים יושבים בקפה. אני מזועזעת מזה. אלון חןשב שאני מגזימה.
13:00 המטוס שלהם ממריא באיחור ניכר מהמתוכנן כי הבידוק התארך.
16:00 היא נחתה. אלון נסע להביא אותה. כשהם בדרך מנתבג אני שומעת אזעקה. אני מתקשרת אליהם אבל הם אומרים שהפ כבר בשכונה ואין שום אזעקה. בדיעבד הסתבר שזה היה ברחובות.
17:00 שחר מגיעה. זו הייתה טיסת לילות של חיל האוויר ההונגרי. עבר סבבה היא אומרת. חילקו להם מלא שוקולד בטיסה. היא רעבה. אנחנו מזמינים את אבא של אלון להצטרף לארוחת ערב.
איתמר שולח תמונה שהביאו להם זמר לבסיס. הם כולם מחייכים בתמונה אבל הקונוטציה ברורה. הבטן מתכווצת לי.
17:40 אני מדליקה נרות שבת. לא יודעת מה נהיה ממני. זה יוזמה של שחר. אני אפילו לא יודעת מה התפילה. אנחנו מקריאות מגוגל גפ תפילה לשלום חיילי צהל. אם לא יועיל לא יזיק.
19:00 אבא של אלון מצטרף אלינו לארוחת שישי. אנחנו מעלים את איתמר לשיחת וידאו והוא מראה לנו מלא אוכל חם ששלחו להם, חלות, המבורגרים וכו. הוא מספר שלקחו לו את הטנק, כי הטנק של המפקד שלו ירד לעזה והמפקד לקח את הטנק שלו. לא יודעת אם זה טוב או רע לנו. בינתיים הוא עוזר לצוותים האחרים.
21:00 אזעקה. קבלת פנים לשחר שרק הגיעה. אנחנו אומרים לה שכבר יומיים לא הייתה אזעקה וזה לא נשמע אמין במיוחד. יורדים למקלט.
יום שבת 14/10
שבןע לתוך המלחמה בדיווחים מדברים על כניסה קרקעית לעזה. אני לחוצה. קראתי פרשנות של רון בן ישי שכותב שחיזבאללה עוקב. ידעתי את זה כמובן אבל לקרוא את זה מלחיץ. חבל שנכנסתי לכתבה. אני כבר שבןע בלי פייסבוק ואינסטגרם וטוויטר. גם טלוויזיה לא פותחים. אני מרגישה שזה מציל אותי. אבל אני כן רןאה דיווחים בn12 כדי לדעת מה קורה בצפון. מנסה לסנן את שאר הכותרות אבל מדי פעם מסתננת אחת לשדה הראייה שלי.
אני לןקחת את שחר ונןסעת לבקר את אמא בכפס. אנחנו מתקשרות לאיתמר והם מדברים קצת. הןא מספר שישן 6 שעןת. בצהריים הןא מסמס לי שהתקבל לתגלית – ללוות שבוע צעירים אמריקאים שבאים לישראל ולטייל איתם בארץ. חשב שזה יהיה שבירת שגרה נחמדה ונרשם. היום קיבל הודעה שהתקבל. מוזר שמישהו מתעסק עם זה עכשיו.
בערב אני מתלבטת אם ללכת מחר לעבודה. חשבתי שיעשה לי טוב לצאת מהבית, אבל תכלס לא מרגיש לי בטוח להיות עכשיו בקומה 39. נראה לי שאשאר לעבוד מהבית.
יום ראשון 15/10
עבדתי מהבית. 7 שעות עם תפוקה של שעתיים מקסימום. יורד מבול. ואני חושבת איזה מסכנים החיילים ששוכבים עכשיו בבוץ. הכנתי לזניה ומרק, שיהיה אוכל מנחם. בווצאפ שולחים בקשות תרומה ואני תורמת 5 כיסאות כתר ושני שקים של בגדי חורף, שפתאום התעורר בהם צורך למפונים בגלל הגשם שהתחיל.
אלון מתקשר בצהריים להגיד שאיתמר עדכן אותו שכנראה יורידו אותם לדרום. אני נחרדת. הסרטים מתחילים לרוץ בראש. הדמעות זולגות. האינסטינקט הראשון שלי הוא לקחת כדור אבל אני מחליטה לחכות לערב כדי שאוכל לישון. אחכ איתמר מצקשר ונשמע רגוע. ירד להם מבול והוא נרטב. הוא אומר שההוראות משתנות כל שעה ובכל מקרה אין לו לא טנק ולא צוות אז הוא לא יודע מה יעש אם יירדו דרומה. אני חושדת שאלון אמר לו להגיד לי את זה. בערב הוא שולח תמונה רגועה של הפניינג פופקורן ןשערות סבתא שהביאו להם לבסיס. אפילו יש בנות בתמונה. אני רוצה שיישאר שם.
בלי רשתות חברתיות וטלוויזיה מתפנה לי מלא זמן. אני קוראת ספר! ורואה נטפליקס. ב21:30 אני לוקחת כדור בתקווה להצליח לישון.
יום שני 16/10
איתמר כותב בבוקר שהןא מת להיכנס בחמאס. עניתי לו שזה מה שכוחנו רוצים אבל שבמציאות עדיף לו להיות כמה שיותר רחוק. עבדתי גם היום מהבית, עשיתי סופר והליכה עם שיידי – והכל בחשש שכל רגה יכולים להגיד להם לרדת דרומה. קראתי שהמבצע הקרקעי מתעכב כי מחכים שיבשילו תנאים מסוימים שאסור לפרט. לא יודעת מה לחשוב על זה. הכל מפחיד.
בצהריים הוא מתקשר ושואל אם שמענו מה קרה במוצב בלבנון שהוא היה בו באביב. מתברר שאחד הטנקים שם חטף נט והמפקד שהיה בחוץ נהרג וכל הצוות נפצע קשה. הוא מספר את זה בנונשלנטיות לא ברורה. אני שבורה מזה.
יום שלישי 17/10
14:30 איתמר מתקשר ואומר שעוד חצי שעה הם עולים על אוטובוסים לתגבר בגבול. הוא נכנס בינתיים טען בטנק 4 של דויטש כי לו עצמו אין טנק משלו. כנראה שלא יהיה להם טלפון אז הוא לא יודע מתי נדבר. אנחנו אומרים לו שישמור על עצמו. מה עוד אפשר להגיד.
22:30 אני מסמסת לו לילה טוב, אולי יראה. הוא מתקשר ואומר שעדיין לא יצאו ושתכף יוצאים. הוא חןזר על זה שהוא לא יודע מה יעשו שם. ואומר שיהיה עם טלפון אבל כבוי רוב הזמן. משגע אותי שהןא לא אומר לאן בדיוק הם עוברים.
יום רביעי 18/10
ביידן מגיע לישראל. כל היום יש שקט ואני בלחץ מה יהיה אחרי שהןא יעזוב. באמת אחהצ מתחילים חילופי ירי בצפון. איתמר לא התקשר כל היום.
18:30 הפסקתי להתאפק ושלחתי לו הודעה אם הכל בסדר.
19:45 הןא התקשר ואמר שכן. הם ביער. כל היום בטנק, יוצאים רק פעם ביום בזוגות לזמן קצר. אוכלים מנות קרב. הגב שלו גמור. אבל הוא נשמע בסדר. בגלל שהטלפון מכובה כל היום אין חהם מושג כמעט מה קורה. אמרתי לו שביידן עזב והןא שאל אם נכנסו לעזה. דיבר על זה שאולי יאריכו לו את השירות. אמרנו לו שזה עוד רחוק ונקווה שלא, וגם אם כן ניסע לחו״ל מייד כשיתאפשר. הוא היה על ספיקר וכולנו היינו בשיחה. אמרנו לו שיהייה סופר זהיר ושאנחנו אוהבים אותו.
יום חמישי 19/10
אנחנו חיים מטלפון לטלפון.
הצלחתי לעבוד קצת וגם לקחתי את גיא לשיננית. קולטת שלא יצאתי מהבית כמעט שבועיים. בדרך באוטו עולות לי דמעות וגיא מרגיש ושואל מה קרה. אני מחרטטת משהו ומכריחה את עצמי להתעשת.
21:30 איתמר מתקשר. אומר שהיום התחיל שקט עד שכבר לא היה שקט. הוא אומר ״חטפנו״ אבל מוסיף שכולם בסדר. הוא נשמע עייף ואני מדמיינת אותם תקועים בטנק ימים שלמים. אלון אומר שזה עדיף על לשכב ביער.
אני לוקחת כדור. ישנה שעה ומתעוררת. ב3 אני נשברת ולוקחת עוד כדור.
יום שישי 20/10
הלכנו להסתובב בתל אביב. להתאוורר. אווירת נכאים בעיר. קנינו פאזל לעשות יחד. שחר, שהייתה מצוננת מאז שחזרה, עשתה בדיקת קורןנה ויצאה חיובית. רק זה היה חסר באמת. ירדתי 3 קג. ניסיתי לשנוצ ללא הצלחה. לקחתי עוד כדור.
19:30 איתמר התקשר. נשמע יותר טוב. סיפר שהייתה קצת הקלה בכוננות אז הןא ישן ועשה קקי. התלוצצנו שזה יכריע את המלחמה. קיבלו אוכל, בעיקר חטיפים, והגיע מישהו הזוי לעשות להם גירוש שדים עם קטורת. הוא רוצה שייגמר. אמרנו שכולנו. הוא מפנטז על היום שאחרי. אמרנו שכולנו.
שבת 21/10
בבוקר שחר ואני הלכנו להליכה בטיילת עם שיידי. היה חם מאוד. כל בחור צעיר שעבר לידנו הכעיס אותי. למה הןא לא בצבא ואיתמר כן? איתמר לא התקשר כל היום. מבאס. בערב יצאנו למיקי ןנןרית. שתינו יין ואכלנו סושי כאילו הכל נורמלי. השתדלנו לא לדבר על המצב אבל זה היה כמובן בלתי אפשרי. הזוי.
ראשון 22/10
חזרתי למשרד. איך שהגעתי, ב9:00, איתמר התקשר. הסביר שלא יכןל היה להתקשר אתמול. הוא מת לצאת קצת הביתה. חיילי מילואים מהדרום יוצאים בימים האחרונים להתרעננות אבל חיילים בסדיר אחרונים בשרשרת המזון. . הכי קשה לו זה אי הוודאות
ירון עשה לי שיחת עידוד. שלח לי סרטון על נושאת המטוסים האמריקאית שהגיעה וצייד אןתי בקלונקס לשעת חירום. האמת שהשיחה עם איתמר, עם ירון והעבודה שהסיחה את הדעת עשו לי ממש טוב. זה היה היום הכי רגוע שלי מאז השבת הארורה.
יום שני 23/10
גם היום הייתי בעבודה
18:00 איתמר התקשר. אלון היה באמצע שיחת ועידה ועזב כדי לדבר איתו. הייתה השיחה הכי ארוכה שלנו עד כה (אלון עזב באמצע וחזר לשיחת ועידה). יש להם זמן. לישון קשה כי חם וזבובים וגם המתח מקשה. היום בלילה הם ״מדלגים״. לא אמר לאן. אמר שאתמול בלילה הלכו לחפש קרשים לבנות זולה, והגיעו ללול נטוש עם תרנגןלות מתות. הם מצאו שם צינור מים, התפשטו והתקלחו – מקלחת ראשונה מזה שבוע. מים קרים, אבל למי אכפת.
סיפר שהגיעו אליהם מילואימניקים ממלא"ר אז יש לו עם מי לדבר. יש לו גם שני חברים מהקמ"ט איתו. הם שותים מלא קפה שחור (מגרש השדים הביא להם בלוני גז אז הם יכןלים להרתיח מים) ויש להם אספקה של נובלס. מישהי מביאה להם חמגשיות כל ערב עם ארוחה חמה. לא טעים, אבל אוכל חם. המג"ד ביקר היום ואמר שאולי עןד שבןעיים ייצאו להתרעננות. הוא כבר יודע מה יעשה כשיגיע- יגיע על מדי ב, ייכנס לגקוזי, ישתה מלא בירה (או ערק) ואז יילך לאכןל בוויטרינה.
שאלתי אם היה מעדיף לפקד על טנק משלו, והוא אמר שבטח שבשביל סה הוא הוכשר והתאמן. אמר שאלה שנשארו בגולן יוצאים להתרעננות, ואני אמרתי אז למה שלא יחליפו אתכם אחכ. הוא אמר שאלה כאלה שנשארו מאחור כי פחדו להיכנס אז אין סיכוי. אמר שבימים שלפני הוא עשה שיחות עם החיילים כדי לעממוד על כשירותם הנפשית. רק זה חסר לי להיכנס למלחמה עם מישהו שיקרוס באמצע. לא רצית גם להישאר מאחור שאלתי? לא, הוא ענה חד משמעית. אני שלם עם כל דבר שעשיתי. אמרתי שאני גאה בו מאוד, ובלב חשבתי שאיזה באסה. הייתה שיחה טובה. הוא שלח תמונה שנראה איזה שיער פנים מפואר גדל לו 🙂
יום שלישי 24/10
היה יום רגיל סהכ. ב20:10 איתמר התקשר. אמר שהיום קשוח. בצהריים עלה מעליהם רחפן של חיזבאללה, הם התחיחו למסך תוך כדי תנועה המדף של המפקד נתקע איתמר יצא לשחרר לו. זה היה מסוכן ומפחיד. ועכשיו הם צריכים לדלג שוב. וכל זה ביום שלפי החדשות היה בכלל שקט יחסית בצפון. בפן החיובי – הוא אכל טחינה (״איזה טעים זה טחינה״), והוא דיבר קצת עם אלדר. מניחה שגם זה עוזר לו.
יום רביעי 25/10
היום זה יום השנה לאבא. 9 שנים! לא ישנתי כל הלילה, למרות הכדור שלקחתי. חלמתי שאני והוא מנסים לעשות סלפי אבל אני לא מצליחה לסובב את המצלמה כדי שתצלם אותנו (אלא רק קדימה). כשאני מצליחה בסוף אבא כבר מאבד את הסבלנות ולא מסתכל למצלמה ובכל התמונות שאני עושה או שלא רןאים אותו או שהכל מטושטש. אין יותר סימבולי מזה.
בבוקר אני לוקחת עוד כדור. גיא נןסע היום לחבר בערבה (מושב עידן). על פניו הכי בטוח שם (יש שם מלא מפונים) אבל בשבילי זה עוד סיבה לחרדה.
11:07 אני שולחת לאיתמר הודעה, בלי לצפות לכלום, סתם מתוך מחשבה שככה אראה מתי הוא ידליק את הטלפון. אחרי כמה דקות הוא מתקשר. מתברר שבלילה הם דילגו ״למקום שבאתם פעם לבקר אותי בו״. הטנקים עלו על מובילים והם נסעו באוטובוס. בדרך, במחסום, באמתע הלילה, עמדו אנשים שבאו לחלק אוכל לחיילים. מישהי רוסייה עלתה לאוטובוס וחילקה להם פירושקי. ״אמא את יודעת מה זה פירושקי״, הוא אומר לי? ״זה היה חם כזה כמו לחמניה וזה היה הדבר הכי טעים שאכלתי בחיים שלי״. אני מתרגשת בשבילו.
אבל החלק הכי טוב עוד מגיע. מתברר שהם נסעו בטנק ברחבי היישוב והעמידו אותו בחנייה של בית. ממש כך. בעל הבית, חבר כיתת הכוננות, שהוא בין היחידים שנשארו שם אחרי שכולם התפנו, העמיד לרשותם את הבית שלו, אז יש להם עכשיו שירותים (״אמא, חירבנתי באסלה!״), מקלחת ושקעי הטענה בלו הגבלה. הוא נשמע בהיי. קרא ספר! והתקלח! (אחהצ הוא שולח תמונה שלו במקלחת עם כובע אמבטיה. אני צוחקת בקול). אז הןא מבסוט על הת״ש המשודרג גם אני. בסוף אנחנו מזכירים לו שזה עדיין מלחמה ושיהיו ערניים ודרוכים. הוא אומר שהם אמורים להיות עתודה למקרה שיהיה ניסיון חדירה ליישוב. שלא נדע. השיחה איתו נותנת לי כוחות לעבור את היום.
שישי 27/10
הייתה היום אזכרה לאבא. פינטזתי שאיתמר מפתיע אותי שם. זה כמובן לא קרה. משם נסענו לארנה שם הייתה אמורה להיות מכירה של ירקןת ופירות מחקלאי העוטף. הייתה התנפלות של אנשים שבאו לעזור וכשאנחנו הגענו כבר לא נשארה סחורה. יצאנו עם קופ עגבניות צהובות וחסה אחת.
גיא חזר מהערבה עם עפרי שנשאר לשבת אצלנו. תפסה אותם אזעקה בתחנה הצרכזית בת״א. ואחכ גם באוטובוס בדרך הביתה. מתברר שהנהג לא רצה לעצור, וכשהנוסעיפ לחצו הוא עצר וכשכולם רצו להסתתר הוא פשןט נסע. הזוי. אמרתי שאתלונן אבל אין לי אנרגיה לזה. איתמר סיפר שאלדר,שיצא שבת, בא לבקר אותו. זה שימח אותו מאוד מאוד. אבח הם הספיקו להיות רק קצת ביחד עד שגירשו אותו.
שבת 28/10
אירחנו חברים בערב. קיטי באה לבד. גם אילן ושרון היו. הזמנו סושי. רציתי שלא נדבר על המצב אבל כמןבן שזה בלתי נמנע. 21:00 הייתה מסיבת עיתונאים של ביבי גנץ וגלנט. זה היה פעם ראשונה שראיתי טלוויזיה. הקלישאות שהם פלטו היו מייאשות. וכמובן הנכלוליות של ביבי.
יום ראשון 29/10
דיברנו יחסית הרבה עם איתמר בסופש והיה כיף. היום עלה לי רעיון לשלןח להם המבורגרים מוויטרינה בהפתעה. השגתי את הטלפון של נתי אבל הוא בארהב (וגם לא תורם). דיברתי גם עם אחראית התרומות באיזור שאיתמר נתן לי את המספר שלה והיא אמרה שיתקשר אלי מישהו שיכול לשנע חבילה. איתמר ביקש שאכין עוגת בננות והם רוצים גם ספרים (הוא ביקש את זן ואמנות אחזקת האופנוע).
שני 29/10
קמתי בבוקר לידיעה בצאט הכתבים שמילואמימניק מהגדוד של איתמר נהרג אתמול בהתהפכות טנק בצפון ועוד שניים נפצעו קשה. מלחיץ מאוד מאוד. הסכנה בכל מקום ולא רק מול האויב.
שלישי 30/10
עבדתי בלארגן חבילה לאיתמר. אח של איריס ייקח אותה לנהריה, משם מתנדבת תיקח אןתה לשלומי, ושם או שתחבור לרספ של איתמר או שתשאיר במחסום ומישהו יבוא לקחת זה ריסקי אבל שווה את המאמץ. עשיתי קניות בסופר של דברים שהןא אוהב, ובערב הכנתי מטבוחה (יצא חריף!) מחר בבוקר אכין לו עוגת בננות. הפלישה הקרקעית לעזה מתרחבת.
רביעי 1/11
היום היו אמורות להיות הבחירות לרשויות המקומיות.
6:30 אמא של אלדר מודיעה לי שרועי סרגוסטי מהשכבה של איתמר נהרג בפגיעת טיל נ״ט בנמר שהסיע לוחמים של גבעתי. זה אחרי ששלשום נהרג מישהו מהמחזור שלו בבליך. יום קשה מאוד עובר עלי. אני לא מצליחה להתרכז בכלום. אני לא יודעת אם איתמר יודע אן לא, ואין בי כוח להיות זו שמודיעה לו. כשאני כבר אוזרת אומץ להתקשר הוא אומר שהןא שמע. יובל עדכנה אותו. גיא מתנדב היום עם השכבה בעזרה לחקלאים בפתחת ניצנה. הם קוטפים עגבניות בקדש ברנע.
11:00 החבילה לאיתמר יוצאת לדרך. באורח פלא היא מגיעה אליו ב16:30. מי שהייתה אמורה להוריד אותה בשלומי החליטה להגדיל ראש ונכנסה עד חניתה. איתמר והחברים שלו שמחו ממש. ״אני מיד עושה קפה עם העוגת שוקולד הבלגית״ הוא אמר. שלחתי לו גם ספרים וששבש. נקווה שישתעממו שם הרבה. מבצע סבתא הסתיים בהצלחה.
חמישי 2/11
שירלי המחנכת של איתמר התקשרה. אמרה שרוב השכבה הגיעה להלוויה של רועי והיא התקשרה לבדוק מה איתו. שאלה איך הוא ואם שמע על מה שקרה ואם אפשר להתקשר אליו.
בערב הכותרות דיברו על התחממות בצפון. חיזבאללה ירה על קריית שמונה ועל הר דב. כולם במתח לקראת הנאום של נסראללה מחר.
גיא הגיע הביתה משדה בוקר. בערב דיברנו כולנו עם איתמר. יש דיבור על קעקוע משפחתי כשהכל ייגמר. איתמר הציע כלב על סקייטבורד וגיא התלהב.
שישי 3/11
הלכנו לעוד שוק של העוטף. היה קטן ועמוס. קניתי קצת ירוקים ומנגולד רק כדי לגלות בבית שזה בכלל מלכיש וחא מהעוטף. בצהריים נסראללה נאם. הייתי בלחץ לפני ולקחתי כדור. בסוף היה נאום הרבה פחות מפחיד מהמצופה.
בערב דיברנו עם איתמר. הוא שואל מה הכנו לארוחת שישי ואנחנו מורחים אןתו כדי שלא ייקנא. שחר יצאה עם מישהו מגויס שיצא לאפטר ראשון. לגיא באו חברים בערב.
שבת 4/11
ארבעה שבועןת מאז השבת הנוראה. איתמר עוד לא בא הביתה אפילו פעם אחת. פעם ראשונה שישנתי לילה שלם עם לקום רק פעם אחת באמצע. התעוררתי ב7 וזה נחשב הישג בימים אלה. דיברנו עם איתמר בבוקר בווידאו. הןא ישן בשק"ש, שזה פינוק מיוחד (בטח בהשוואה לשינה בכיסא עם נעליים). סיפר שאכלו עוד עוגת בננות וקיבלו אתמול חמגשית עם שניצל ואןרז ושעועית ירוקה שהיה נחמד. אמרו לו שזה מ״שף אסף כהן״ שהוא לא שמע עליו בחיים.
הייתי אצל אמא. היא רוצה שאשלח לו חבילה בשמה.
ראשון 5/11
יש תחושה של שגרת מלחמה אצל איתמר וזה מפחיד. אני בלחץ שחיזבאללה מתכנן משהו. שיעבירו אותם דרומה – מה לא. בדרום בלגן. צהל מכתר את העיר עזה. אנחנו מדברים בבוקר ובערב והוא נשמע בסדר. זה שיש לו טלפון זה הקלה עצומה. אבל עד מתי נמשיך ככה? אני כבר לא בלחץ שייצא הביתה. להפך, כל שינוי בשגרה מפחיד אןתי. גיא חזר לפנימייה. אני מעבירה את הערבים בקריאה ובעשיית פאזל. כל דבר כדי להסיח את הדעת.
שני 6/11 – ראשון 12/11
היינו בסוג של שגרה. פייסטיים בבוקר ובערב. בשבת הצלחתי להעביר חבילה לאיתמר. הכנתי שניצלים, מגדרה, מטבוחה, שעןעית, ושלחתי חלה וחטיפים. היה מוצלח מאןד. החבילה כמעט לא הגיעה כי בצהריים היה בלגן בצפון עם כתב"ם שיורט מעל נהריה. ביום ראשון המשיכה המתיחות בצפון והיה היום הסןער ביותר בגיזרה מאז שהחלה המלחמה. נדמה היה שהחזית עברה צפונה. עובדי חברת חשמל נפצעו מנ"ט וחיילים מטיל אחר ומלא נפילות ובלגן. איתמר הפסיק להיוצ זמין ב16:30 ואני הייתי בלחץ אטומי ולא ישנתי בלילה.
שני 13/11
7:00 אני יוצאת להביא את העיתון ןאיתמר בשער!!!!! מתברר שכולם ידוע שהוא מגיע חוץ ממני. זה כולל את העוזרת ואת איריס המאמנת שביטלה לי את האימון לבקשתו של איתמר. הוא אפילו תיאם עם גיא שיגיע הביתה. רק אני לא ידעתי מכלום. כמובן שהןדעתי בעבודה שאני לא מגיעה.
הלכנו כולנו יחד לארוחת בוקר במנטה ריי (אלון ניסה לשכנע אותי ערב קודם ולא הסכמתי), אחכ גקוזי בחצר כמו שרצה, משלוח מריבר, ביקור אצל סבא ובערב ויטרינה. בין לבין לקחתי את הסרבל שלו שהיה קרןע לגמרי לתופרת. רציתי להזמין לו מסאז לגב אבל הוא סירב.
בערב, אחרי ויטרינה, צעדנו כולנו לכיכר הבימה לראות את המיצגים של משפחות החטופים. משם איתמר המשיך לפגוש חברים בבר ואנחנו צעדנו לרחבת מוזיאון ת"א שם יש את מאהל המשפחות. לפני שאיתמר חזר לא הייתי מסוגלת להיות שם. איך שהגענו הייתה אזעקה וכולם נכנסו לבית אריאלה.
שלישי 14/11
חשבתי שכשאיתמר בבית אצליח לישון לילה שלם, אבל התעוררתי כל שעה כדי לראות אם כבר חזר. הןא הגיע ב4 בבוקר. פגש מלא חברים וכמובן שתה.
בבוקר הןא הלך להסתפר ובצהריים אכלנו כולנו אצל ניני. ב5 כבר הבאתי אותו לרכבת והוא נסע לנהריה (לא לפני שתפסה אותו אזעקה בתחנה). חשבתי שיהיה שבוז נורא, אבל הוא היה בסדר. המקום שהוא נמצא בו, שיש לו יחסית ת״ש, זה בונוס ענק. גם הידיעה שבטח לא יחלפו עוד 37 יום לפני שייצא מעודדת (הוא הימר על 28). היו 36 שעות חלום. הייתי בעננים.
