Double or nothing

אחרי שפיל קולינס הבריז לנו ברגע האחרון בלונדון וסטינג עשה לנו גוסטינג בטורינו, היה מתבקש שנבין שהיקום משדר לנו מסר. אבל בעוד שחברים (עאלק) מיהרו להכריז שאנחנו קארמה רעה והם לעולם לא יזמינו איתנו כרטיסים להופעה בחו"ל, אנחנו התקשנו להפנים שנגזר עלינו להסתפק בסרטונים מטושטשים של אחרים, שאגב תמיד מפסיקים לצלם בדיוק בחלק הכי טוב של השיר.

אז ניערנו את הייאוש, הרמנו את הראש ועשינו את מה שכל בנאדם סביר במצבנו היה עושה – קנינו עוד כרטיסים להופעה בחו"ל. אבל לא אחת, שתיים! כי רק ככה – בעוצמה ובנחישות – מנצחים קארמה רעה.

אז הנה אנחנו בנתב"ג, יוצאים לסיבוב הופעות בינלאומי, שבשיאו אולי נראה את ברוס ספרינגסטין ביום חמישי בקופנהגן ואת קולדפליי בראשון שאחרי באמסטרדם. תרשו לי לנצל את ההזדמנות ולשלוח להם מפה ברכת בריאות איתנה. תהיה חזק ברוס, אתה כבר לא צעיר. תשמור טוב טוב על הגרון, אל תחטוף קורונה פתאום (זה באמת פאסה, וגם לא מקורי) ובבקשה בבקשה תנסה לא להתפגר בשבוע הקרוב, זה ממש חשוב לי. חלמתי על להיות בהופעה שלך הרבה מאוד זמן, וזה לא זמן לאכזב. ואתם, קולדפליי, אנחנו מבינים שלא קל להופיע ערב ערב, ואולי זו קצת התגרות בגורל מצידנו לקנות כרטיסים לסוף הטוּר, אבל אתם יכולים לעשות את זה. אנחנו מאמינים בכם וסומכים עליכם. כולם (אבל באמת כולם) כבר היו, גם אנחנו רוצים.תחזיקו לנו אצבעות.

קופנהגן

עד ההופעה ביום חמישי יש לנו שלושה ימים של פחמימות ריקות. היינו כבר בעיר וסימנו וי על כל המקומות שצריך לראות, אז הפעם התוכנית כוללת, בגדול, שיטוט בחנויות עיצוב וכמובן אוכל.

בערב הראשון הייתה לנו הזמנה למסעדה בשם Fiskkebar (למרות שהתיוג שלהם באינסטגרם הוא Kodbynes Fiskebar ועל המסעדה עצמה כתוב Kod Og Flaskehal), שזה קצת בצד הדרומי של העיר, והחלטנו ללכת לשם ברגל כדי לחלץ עצמות אחרי הטיסה ולחוש את העיר. איך שיצאנו התחיל טיפה לטפטף גשם, אז לקחנו מטריות מהמלון וצעדנו באיזי כשדריזל לא מזיק מלווה אותנו. אלא שפתאום, משום מקום, הדריזל נהיה מבול של החיים. כל הולכי המדרחוב, שלרובם הגדול לא היו מטריות, חיפשו מקום להסתתר מתחת לגגונים של חנויות, ובחיי שעד שהם הגיעו לשם – מרחק של 10 צעדים גג ימינה או שמאלה – כולם היו רטובים לגמרי. המבול נמשך איזה 10 דקות, ואחריו שוב זרחה השמש (ואני מדברת על שמונה וחצי בערב, כן?). לרגע חשבנו שאנחנו בתאילנד.

המסעדה – מסעדת דגים ופירות ים שיש עליה המלצות ברשת מפה ועד תל-אביב – ממוקמת באיזור שנראה מסחרי, כמו האנגרים שמשמשים לאיחסון סחורה שמגיעה מהים או משהו כזה. היא מעוצבת בסגנון איזי-גואינג כזה, עם וויב צעיר של בירה של אחר צהריים, שזה במילים אחרות: קצת מוזנחת מבחינה עיצובית. האוכל עצמו טעים מאוד (יש שם מנה של דג Plaice, שזה דג דני מקומי שטוח כזה, דומה קצת לסול, והיה רך כמו חמאה), אבל הניגוד בין הרישול הכללי של המקום לטעם של המנות – וחייבים להגיד גם למחיר – קצת מוזר וקצת צורם. האמת שלקח לי זמן להבין מה מפריע לי. בהתחלה לא הבנתי למה המחיר מעצבן אותי. הרי כבר אכלתי ארוחות יקרות מזו בעבר, ובאמת שהאוכל היה טעים, אז מה הבעיה? הבעיה היא בתיאום הציפיות. כשאתה בא למקום שנראה ככה, אתה לא מצפה למחירים כאלה. אז עכשיו כשאתם יודעים, יהיה לכם יותר קל.

יצאנו מהמסעדה ב-22:30 ובחוץ היה עדיין אור. זה היה ממש משונה. מבט מהיר באפליקצית המזג אוויר גילה שמחר השמש תזרח ב-4:40, כלומר בסך הכל יש פה פחות משש שעות חושך ביממה. בתור תיירים זה נחמד (בהנחה שהווילונות בחדר המלון שלכם עושים עבודה טובה בלהחשיך), אבל נראה לי שכאורך חיים זה קצת מחרפן.

למחרת יצאנו לחרוש את העיר ברגל. יש משהו נחמד ממש בלחזור לעיר שכבר היית בה. לא צריך לסמן וי על שום דבר ואפשר פשוט להסתובב ברחובות באיזי, ולהיזכר הי פה היינו, פה אכלנו, פה קנינו וכו'. אז בגדול זה מה שעשינו. התחלנו בארוחת בוקר במקום שנקרא Apotek57. גם זה מקום שיש עליו מלא המלצות, אז למרות שהוא בדיוק בצד השני של העיר – הפעם לכיוון צפון – החלטנו לצעוד לשם, ואז לשוטט כל הדרך חזרה. מזג האוויר היה מעולה, 22 מעלות, שמש זורחת ואף ענן בשמיים. אפילו הצטערתי שלא לבשתי מכנסיים קצרים. אחרי חצי שעה הליכה, רובה לאורך התעלה, הגענו למסעדה. את התור ראו כבר מקצה הרחוב. בחיי, תיירים זה עם משונה, נעים כעדר מהמלצה להמלצה (סתם, היו שם גם לא מעט מקומיים). המקום קטן וביתי כזה (בין לקוח ללקוח הקופאית שוטפת את הכלים שהצטברו בכיור מאחוריה), האוכל טעים ממש, אבל גם פה מאוד יקר. אכלנו וופל בלגי מטוגן כזה עם סלט ביצים שעלה 80 שקל! השוס היה קרואסון עם מילוי של קרמל מיסו – שהיה שווה את ההליכה.

משם התחלנו ללכת בחזרה למרכז העיר, עברנו את Nyhavn שזה האיזור המפורסם עם הבתים הצבעוניים, וחרשנו את המדרחובים של החנויות – Stroget ואלה שלידו, מקפידים לא לפספס אף חנות עיצוב (העיצוב הדני זה משהו מיוחד. אם אתם שם, תבדקו במיוחד את Hey ואת Illums Bolighus (וגם את The Home of Ferm שקצת יותר מרוחקת, אבל לגמרי שווה ביקור. רציתי משם הכל).

בערב יצאנו ל-Barr, שלמרות השם זו דווקא מסעדה. השף הוא יוצא נומה (מכירים את זה שבמרוקו כולם היו טבחים של המלך? אז בקופנהגן כולם יוצאי נומה), ואפשר לאכול שם ארוחת טעימות של 4 מנות, או לבחור מנות מהתפריט. מאחר שאם לוקחים את ארוחת הטעימות כולם חייבים לאכול את אותן מנות, העדפנו לבחור מנות מהתפריט. אומנם שילמנו קצת יותר אבל טעמנו 8 מנות במקום 4. האוכל פה טעים ממש. שילמנו בערך כמו על הארוחה של אתמול בערב, אבל יצאנו בתחושת סיפוק גדולה בהרבה. הייתה חוויה גם של אוכל, אבל גם של עיצוב ושל שירות.

למחרת הייתה לנו תוכנית שלמה של יום על אופניים, אבל הבוקר היה גשום, אז נסענו במונית לאכול ארוחת בוקר במאפיה מרובת המלצות בשם Hart Bageri. אין שם מקום לשבת (חוץ מספסל אחד בחוץ) כך שזה לא מקום לשבת בו על ארוחת בוקר, בטח לא ביום גשום. אבל המאפים שם טעימים מאוד (במיוחד קרואסון הל שאחר כך גילינו שיש אותו כמעט בכל מאפיה, אבל היה פה טעים במיוחד).

כשסיימנו הגשם עדיין לא פסק, אז שינינו תוכניות והלכנו לשוק המקורה TorvehallerneKB. זה שוק שכולל שני מבנים מקורים, שבהם אפשר למצוא אוכל מוכן ומסעדות, וביניהם שוק קטן פתוח, שבו יש ירקות ופירות וכו'. כשסיימנו את הסיבוב בשוק השמיים התבהרו, וחזרנו לתוכנית המקורית.

לקחנו אופניים ורכבנו לקצה הצפוני ביותר של העיר, לשוק האוכל Reffen. בדרך חלפנו על פני מסעדת Noma שהייתי בטוחה שקראתי שנסגרה, אבל מתברר שלא ועכשיו היא פועלת תחת השם Noma 2.0 (העובדה שקיבלתי במתנה לפני חצי שנה את הספר המהמם Noma 2.0 אולי הייתה צריכה לרמוז לי משהו בכיוון, אבל פספסתי).

אניווי, שוק Reffen הוא שוק צעיר ומשלומפר של אוכל רחוב עם מלא דוכנים מכל העולם – החל מאוכל אפגני, מרוקאי ויווני, ועד דוכן איטלקי, מקסיקני וארגנטינאי. קצת כמו אפקוט של אוכל הרחוב. אחרי סיבוב וארוחת צהריים קלה שם רכבנו להעיף מבט על בת הים הקטנה (בפעם הקודמת ויתרנו, אבל עכשיו עם האופניים זה היה מתבקש וגם לא רחוק מדי). המשכנו לרכב לשכונות הפרברים של קופנהגן, כולל הפארק הזה שבתמונה פה למטה, שראיתי היה נראה יותר יפה ומרשים ממה שהוא באמת.

בערב יצאנו עם חברים שהגיעו מהארץ להופעה למסעדת Selma (מסעדה מומלצת מישלן והפעם דווקא לא של יוצא נומה). הזמנו מראש ארוחת טעימות, וכשהגענו הבנו שהמקום מתמחה דווקא ב-Smorrebrod – הכריכים הפתוחים שעליהם מעמיסים כל טוב. המלצרית שאלה אם נרצה להחליף, אבל מאחר שאכלנו סמורברוד לצהריים, החלטנו להישאר עם תפריט הטעימות, שכולל 8 מנות קטנות, מתוכן שלושה קינוחים. האוכל היה נחמד פלוס. לא יותר.

למחרת היה יום שמש מדהים. אכלנו ארוחת בוקר ב-Buka – המון המון פחממות ריקות, בנוהל. משם הלכנו הליכה קצרה ל-Christiana – גן עדן למעשני מריחואנה. בפעם הקודם שהיינו בעיר, המקום היה אפוף סיפורים על כמה צריך להיזהר שם לא לצלם ולא להרגיז את המקומיים וכו'. הפעם התרשמנו שהמקום הוא כבר אטרקציה תיירותית לכל דבר, כולם מצלמים כל הזמן והדוכנים שמציעים חומרי עישון מכוונים מראש לתיירים. אז משהו באווירה התקלקל, אבל הגרפיטי עדיין יפים מאוד וביום שמש זה נחמד להסתובב שם.

אחרי הסיבוב בכריסטיאנה הלכנו למקום שמשכיר סירות (שיש לו את השם הנפלא Friendships) הצטיידנו בבירות ויצאנו לשיט בתעלות של קופנהגן. היה ממש כיף, ואפשרות לראות את העיר מזווית אחרת. ירדנו מהסירה רעבים, ישר לשוק האוכל שליד הגשר, תקענו המבורגר ב-Gasoline Grill (המבורגר מעולה, יש רק צ'יז בורגר, אין תוספות), והלכנו לנוח לקראת ההופעה בערב.

האמת, עד הרגע האחרון לא הייתי בטוחה אם תהיה הופעה או לא, אם הקארמה הרעה תפיל גם אותו ברגע האחרון. אבל הנה, סתם השמיצו אותנו. הפעם אלוהים היה לצידנו, ולצידם של עוד 50,000 מעריצים שהצטופפו לידנו במדרכות בדרך לאיצטדיון, לא מודעים לסכנה שהיינו עבורם כל הזמן הזה.

בתוך האיצטדיון, כשכולם חיכו שהופעה תתחיל (בול ב-20:00 אגב, בלי שום איחור אופנתי. כל הכבוד ברוס!) נוצר מינגלינג נחמד בין האנשים שחלקו איתנו את אותה בלטה, וכך גילינו שהאמריקאית שלידינו מעריצה את ברוס עוד מניו ג'רזי, הייתה כבר ב-75(!) הופעות שלו, ואפילו השיגה חדר במלון שהוא שהה בו בעיר).

כאמור, בדיוק בשמונה הבוס עלה. במשך שלוש שעות רצופות – בלי אמנים אורחים ובלי לרדת לדקה לנוח – הוא הלהיב את האצטדיון, לא הפסיק לנגן ולרקוד (והוא בן פאקינג 70. אני בקושי עמדתי על הרגליים כל השלוש שעות האלה). למרות שלא הכרתי הרבה מהשירים, זה לא שינה כלום. האנרגיה הייתה כל כך מעולה שהיה כיף אדיר. הוא גם יורד אל הקהל, מחלק כיפים ומפרטים של גיטרה, אז יש תחושה שכל הזמן קורה משהו מעניין. מאחר שהיינו קרוב מאוד לבמה, זה היה אפילו יותר מיוחד. בחיי, לא רציתי שייגמר.

למחרת בבוקר כבר היינו על המטוס לאמסטרדם, בדרך לתחנה הבאה בסיבוב ההופעות שלנו באירופה.

אמסטרדם

תיזמנו את הנחיתה שלנו באמסטרדם יחד עם הנחיתה של הילדים שהצטרפו אלינו. למרבה הצער איתמר לא קיבל אישור להצטרף (דמיינו רצף קללות וביפ ביפ ביפ) וחסר לנו מאוד. לפני הנסיעה הזמנו חדרים במלון מרשת NH, ובמקרה כמה ימים לפני נכנסתי לאתר של המלון ונחרדתי לגלות שאין מזגנים בחדרים. כמובן שמייד ביטלנו את ההזמנה וחיפשנו מקום אחר. היה קצת קשה למצוא מלון מהרגע להרגע, אבל בסוף הצלחנו למצוא מקום ב-Radisson Blu שהיה ממש אחלה. במיקום מצוין וכמובן ממוזג.

בשישי ובשבת טיילנו בעיר ברגל. נדמה לי שאין תעלה שלא עברנו בה, זוג אופניים קשורים לגשר שלא הצטלמנו לידם, וחנות צ'יפס שלא היה לידה תור ארוך של תיירים. גיא בילה את רוב הזמן בלנסות לשכנע אותנו לקנות לו עוגיות עם מריחואנה (הוא בן 15, מה נסגר עם העולם?). אלון הזמין לנו ארוחות במסעדה אינדונזית ובמסעדה צרפתית מפונפנת, אבל רוב הזמן הילדים רצו אוכל יותר פשוט אז החלפנו תוך כדי תנועה. אפרופו צ'יפס, מרוב בילד-אפ שעשינו להם לצ'יפס באמסטרדם, בסוף הם סתם התאכזבו ולא הבינו מה הסיפור הגדול. הם לא חשבו בשום צורה שזה הצ'יפס הכי טוב שהם אכלו בחיים שלהם. תכלס, צודקים.

אין מה לומר, אמסטרדם עיר כיפית. בעוד שהדיווחים מיוון, איטליה ואפילו שוויץ היו על גל חום פסיכי, לנו היה מזג אוויר מעולה ואפילו טיפה קריר ומדי פעם טפטוף. הרחובות היו מלאים באנשים, במיוחד בסופש, והייתה אווירה של חגיגת קיץ. מה שכן, כשמגיעים לאמסטרדם אחרי קופנהגן אי אפשר שלא להרגיש בפער – באלגנטיות, בניקיון, בשקט. אחרי כמה ימים בקופנהגן, אמסטרדם נראית הרבה פחות זוהרת, והרבה יותר מטונפת ורועשת. אה, ושתי המלצות אם אתם מגיעים לעיר עם נוער נוער נוער – תאכלו ב-The Avocado Show, ותיכנסו לחנות השוקולד Tony's (שמתברר שזה מותג הולנדי ולא ידעתי).

ביום ראשון בערב הלכנו להופעה של קולדפליי, סיבת ביקורנו בעיר. כן, גם ההופעה הזו התקיימה כמתוכנן. אני יודעת, שוק. השוק גדול במיוחד כי התברר שהכרטיסים שלנו הם מאתר של רה-סלר (Viagogo), שסיפורי הזוועה על הכרטיסים המזויפים שלו ועל הכרטיסים שנמכרו פעמיים, חורכים את האינטרנט. מזל שלא ידעתי את זה לפני יום ההופעה, כי לא הייתי ישנה שנה. במיוחד עם הרקורד הבעייתי ממילא שלנו. אבל סוף טוב הכל טוב, הכרטיסים היו בסדר (אפילו הצלחנו למכור את הכרטיס של איתמר, שבאדיבות צה"ל ה*** לא יכול היה להצטרף). ההופעה הייתה כל מה שאמרו שהיא תהיה – השואו הכי טוב שאפשר לדמיין. אין גימיק שפיספסו שם, כדורים, בלונים, קונפטי, אש, צמידים זוהרים, זיקוקים – יו ניים איט. והשירים, כמובן, שכולם מוכרים ולהיט רודף להיט במסיבה הכי טובה בעולם. גם חודש אחרי, הם עדיין מתנגנים בפלייליסטים של כולנו.

למחרת הטיסה שלנו הייתה בערב, אז היה לנו עוד יום שלם להעביר. החלטנו לקחת אוטו ולנסוע אל מחוץ לעיר, לקצת כפרים, גבינות, טחנות רוח, וכמובן Giethoorn, שזכרתי לטובה מלפני 20 שנה (כולל שיחזור בלתי נמנע של התמונה עם שחר מהסירה).

עוד כמה גבינות ופחממות אחר כך, והופ היינו בחזרה בבית, נוחתים היישר לזרועות הדיקטטורה. אין ברירה, חוזרים לקפלן.

אפשר לקרוא עוד על הטיול באינסטגרם שלי @irisbarlev