יין ופסטה – לא צריך יותר מזה (או איך כמעט ראינו את סטינג ומה עשינו במקום)

הטיול לפיימונטה (Piemonte) חיכה שנתיים במגירה.

במרץ 2020 היו לנו כבר כרטיסי טיסה ומלון ותוכנית שלמה לטיול הזה. בסוף פברואר התגלה החולה הראשון בקורונה בישראל (שאגב הגיע מאיטליה), אבל אנחנו היינו בטוחים שזה כלום ושבטוח ניסע (נדמה לי שאפילו התערבתי על זה עם מישהו). גם כשבאיטליה אנשים מתו כמו זבובים, המוח שלי סירב לעשות את הקישור המתבקש לטיול. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. מאז, אם היה לי שקל על כל פעם שמישהו צחק עלי כשהזכיר איך חשבתי שאני אסע לפיימונטה, כנראה שהטיול הזה היה מממן את עצמו…

הופ, אנחנו שנתיים אחרי. כשהעולם חזר פחות או יותר לשגרה, רצינו לנסוע להופעה בחו"ל. הזמנו כרטיסים לג'ניסיס בלונדון, אבל כמו שאתם יודעים, כשכבר היינו שם ההופעה בוטלה כי מישהו מהלהקה חלה בקורונה. כפיצוי, חיפשנו מייד הופעה אחרת, וראינו שסטינג יוצא לסיבוב הופעות באירופה. עברנו על הרשימה של התאריכים, וכשראינו שהוא מופיע באפריל בטורינו, הסתכלנו אחד על השני וידענו – דה פיימונטה פלאן איז באק.

הזמנו כרטיסים להופעה, הזמנו כרטיסי טיסה והוצאתי את תוכנית הטיול מהמגירה. והנה, היקום שוב היה נגדנו. שבועיים לפני הנסיעה (לפחות הפעם זה היה לפני, ולא כשאנחנו כבר שם) הקונצרט בוטל. מתוך 20 קונצרטים באירופה, היחיד שבוטל הוא הקונצרט בטורינו! (אנחנו קארמה רעה, אין דרך עדינה להגיד את זה. לעולם אל תזמינו איתנו כרטיסים להופעות בחו"ל).

אבל את הנעשה אין להשיב, ולא היה שום סיכוי שבעולם שנבטל שוב את הטיול. עם סטינג או בלי סטינג, אני את הפסטת כמהין שלי אוכל באפריל.

אז נסענו.

אני מתה על איטליה. יכולה לחזור אליה שוב ושוב ולהרגיש שלא מיציתי. תארו לכם שזו הייתה הפעם השביעית לי (ספרתי), ואפילו עוד לא הייתי בטוסקנה!

פיימונטה הוא חבל הארץ הכי גדול באיטליה, אחרי סיציליה. פירוש השם הוא "מרגלות ההר", ואכן החבל מוקף בהרים משלושה מצדדיו (האלפים למשל).

רוב הסיכויים שלא שמעתם חבל פיימונטה בחיים, אבל אם יגידו לכם פיאט, נוטלה, פררו רושה ויובנטוס תגידו "אה, בטח". אז רק שתדעו שכל המותגים האלה מקורם בפיימונטה.

אפרופו נוטלה (תכלס, איך עוד לא המציאו חטיף כזה??), קראתי בגוגל שהממרח הזה נולד אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהיצרן (שקראו לו סבא פייטרו, והוא כאמור חי בפיימונטה) רצה לחסוך בקקאו היקר, ושם במקום זה בתערובת מלא אגוזי לוז טחונים, שפעם גדלו בפיימונטה כמו תפוזים בג'אפה. יאדה יאדה יאדה, היום ממרח נוטלה נמכר בעולם ב-2.5 מיליארד (!) דולר בשנה.

מה עוד יש בפיימונטה? או. מכירים ריזוטו? אז בפיימונטה יש את שדות האורז הכי גדולים (כי זה איזור מישורי יחסית שנחשב אידיאלי לגידול אורז) והם מכינים את הריזוטו שלהם אל דנטה, ולא כמו אצלנו שזה כמעט דייסה (האמת שאני מעדיפה את הגירסה שלנו). גריסיני? פה הוא נולד. יש כאלה יבשים למות ויש כאלה שאי אפשר להפסיק לכרסם (חפשו את המותג Alfieri). פטריות פורצ'יני וכמהין? גולת הכותרת של האיזור (עם יריד מיוחד בסתיו שבו כולם רצים אחרי כלבים ומנסים לגלות פטרית כמהין לבנה ששווה את משקלה בזהב, אולי יותר מזה). ועוד לא אמרתי כלום על היין – ברולו וברברסקו – שמיוצרים מענבים מקומיים, באחד ממיליון היקבים שיש באיזור (המלצה בהמשך).

אה, ועוד משהו. בעיר Bra שבפיימונטה נולדה בשנות ה-80 תנועת ה-Slow Food. התנועה קמה כקונטרה ל-Fast Food ולאוכל תעשייתי בכלל, והאגדה מספרת שהמניע להקמתה היה פתיחת סניף מקדונלד'ס ברומא, למרגלות המדרגות הספרדיות, מה שעצבן מאוד את האיטלקים. המטרה שלהם היא לא לבשל לאט, אלא לשמר את האוכל האזורי והמסורתי, עם מינימום פגיעה בסביבה. הסמל של התנועה הוא, כמה צפוי, חילזון (במסעדות שמחויבות לעקרונות התנועה תמצאו את סמל החילזון בכניסה).

אז נסענו.

בנתב"ג קיבל את פנינו נחיל אנושי בלתי נגמר. שעה וחצי אחר כך זה היה מאחורינו, רק בשביל שנוכל לעמוד בתור חדש, הפעם לאילנ'ס (זוג צעיר עקף את כולם בתור בזעקות שבר שהם מאחרים לטיסה. מישהי העירה להם שהם יכולים פשוט לא לקנות קפה אם הם מאחרים, וקיבלה מבט ששמור רק לסמולנים לפני בחירות).

הטיסה למילאנו הייתה נוחה, לא מעט בזכות התרגיל שעשינו שעבד. תכלס זה התרגיל הכי ישן בספר, אבל אם הוא מצליח זה אחלה – מזמינים בשורה של שלושה מושבים מושב חלון ומושב מעבר, ומתפללים שאף אחד לא יישב באמצע. אם מישהו בא להתיישב, אין חשש שלא יסכים להחליף מקום (וכן, אז אחד מכם ייתקע באמצע. זה הימור. אל תעשו את זה בטיסות ארוכות. 3 שעות מקסימום).

לקחנו אוטו בשדה ויצאנו מערבה, לפיימונטה. במשך ארבעה ימים חרשנו את הערים, הכפרים, היקבים והמסעדות באיזור. כל קורותינו צולמו ופורטו לעייפה בסטורי באינסטגרם (@irisbarlev) והם גם שמורים שם בהיילייטס, אז כדי לא לטרחן קבלו פה מנה מזוקקת רק של ההמלצות הכי שוות:

מלון: ישנו במלון Castello Di Guarene שליד העיר Alba. זה בערך באמצע הדרך בין הנקודה הצפונית ביותר שביקרנו (Torino) לנקודה הדרומית ביותר (Barolo), כך שהמיקום נוח מאוד לטיול כוכב. המלון הוא בעצם טירה/אחוזה שהוסבה למלון בסגנון של ארמון עתיק עם גנים מטופחים. אף פעם לא ישנו במקום כזה. אנחנו בד"כ בוחרים מלונות מודרניים במרכזי הערים, אבל הפעם זה הרגיש מתאים (לי. אלון היה בשוק בהתחלה שזה מה שבחרתי). המלון מושלם, אין מילה אחרת לתאר. למרות המראה העתיק, יש שם את כל הפינוקים והשירותים ברמה הכי גבוהה. החיסרון הוא כמובן במחיר. יקר שם מאוד (אבל לפעמים יש מבצעים). אם בכל זאת אתם בוחרים בו, תדאגו להשאיר לעצמכם מספיק זמן גם ליהנות ממה שיש למקום להציע, חוץ ממיטה (נוחה מאוד כשלעצמה), כמו הספא והבריכה.

יקב: יש באיזור מאות יקבים (לא מגזימה). אין מטר רבוע שלא מנוצל לכרם, והיינות שיוצאים מהאיזור ידועים בכל העולם, במיוחד ה-Barolo וה-Barbaresco. אפשר לבקר ביקבים מודרניים שמשתמשים בשיטות חדשניות, או בכאלה מסורתיים יותר. אנחנו בחרנו לבקר ביקב בן יותר מ-100 שנה שנקרא  Marrone ונמצא בכפר La Morra. עברנו בדרך כמה יקבים, ואף אחד לא נראה לנו מעניין או יפה במיוחד. היקב הזה היה אחר – כולו מעץ, אינטימי כזה, עם תאורה עמומה ותחושה של מרתף יין. מאחר שהגענו בדיוק בצהריים, ולא הזמנו מקום מראש (צריך ואפשר להזמין באתר שלהם), היינו צריכים ללכת ולחזור יותר מאוחר. זה לא  היה נורא כלל, כי בינתיים טיילנו בכפר המקסים (המלצה בהמשך).

ביקב קיבלנו סיור מקצועי מאוד שנמשך כשעה מאת הסומלייה מריה (שבכלל הגיעה ממולדובה). מריה הסבירה לנו שיש רק 11 כפרים בסביבה שמורשים לקרוא ליין שמיוצר בשטחם Barolo, ו-4 שמורשים לקרוא ליין Barbaresco. אבל גם בין היצרנים האלה יש הבדל, כי התוצאה הסופית תלויה במשתנים כמו סוג הקרקע, הזווית של הכרם ביחס לשמש וכו'. ליקב הזה, שמייצר רק 2000 בקבוקים בשנה, יש שלוש חלקות באיזור, והם מייצרים מהן כמה סוגים של יין (יש יינות שעשויים מענבים שגדלו בחלקה אחת, ויש יינות שעשויים מערבוב של ענבים משתיים או משלוש חלקות). בגדול, ה- Barolo נחשב למלך של היינות, כי הוא כבד יותר (וגם יקר יותר) וה- Barbaresco נחשב למלכה, כי הוא עדין ופירותי יותר (וגם הצבע שלו בהיר יותר). את הברולו מיישנים 38 חודשים מינימום, ואת הברברסקו 26 חודשים. כמובן שחלק מהזמן הזה חייב להיות בחביות עץ.

הסיור לא עולה כסף, אבל לאחריו יש סשן טעימות יין בתשלום. 15 יורו ל-3 כוסות לבחירתכם מתוך רשימה, לא כולל יין ברולו שכדי לטעם ממנו צריך להוסיף עוד 8 יורו. אם מגיעים בצהריים, אפשר להזמין גם נשנושים כמו נקניקים וגבינות. אחרת תסתפקו בגריסיני ומים (הגריסיני מהסוג המעולה!). אחרי הטעימות תחליטו אם אתם רוצים לקנות משהו או לא. אנחנו קנינו את היינות שפה בתמונה (וגם את הגריסיני כמובן):

כפרים יפים במיוחד: אם אתם בסביבה, ההמלצה שלי לא לוותר על עצירה בכפרים Nieve, La Morra, .Brolo – בכולם שווה לשים את האוטו בכניסה ולהסתובב ברגל בסמטאות הצרות, בין חנויות היין, הבתים הישנים והכנסיות. בדרך כלל הנקודה הכי גבוהה בכפר, איפה שהכנסיה, זה האיזור העתיק שממנו כדאי להתחיל/לסיים (כלומר להתחיל מלמעלה ולרדת או להתחיל מלמטה ולעלות). הנה כמה תמונות אווירה מהכפרים:

מסלול הליכה: Bosco di Pensieri – שביל המחשבות. מסלול הליכה מעגלי קצר של כחצי שעה או ארוך של שעה (באמצע הדרך יש נקודת פיצול שאפשר לבחור אם לחזור או להמשיך, כך שלא צריך להחליט מההתחלה. המסלול עובר בתוך יער ובין כרמים, ובדרך יש שלטים שמסבירים על הצמחייה ועל החיות בסביבה, וגם שלטים עם הגיגים על אופטימיות, בדידות וכו'. השקט והירוק מהפנטים, וזו גם דרך מצוינת להוריד איזה 2-3 קלוריות.

שוק: אנחנו אוהבים שווקים, ובפיימונטה יש שווקים שווים מאוד, במיוחד אלה של טורינו ושל אלבה (שפתוח רק בשבת). השיוק של טורינו גדול בהרבה מזה של אלבה (כיאה לעיר הגדולה במחוז), ומתמקד במזון. הוא מקורה ברובו, ויש בו איזור של מסעדות (אבל הכי שווה לנשנש מהדוכנים). השוק של אלבה לעומת זאת הוא בחוץ, מתפרס על מלא רחובות ויש בו בעיקר בגדים, תכשיטים, כלי בית וכאלה. יש גם אוכל, אבל הרבה פחות מבטורינו (לפחות בעונה שבה אנחנו היינו). בונוס: ליד השוק בטורינו יש את חנות Eataly הראשונה.

אוכל: קודם כל, הפסטה מעולה. צורת הפסטה המקומית נקראת Tajarin, שזה בעצם איטריות דקות וארוכות, קצת כמו "לוקשים" של המרק. אני אישית מעדיפה פסטה קצרה ועבה יותר, אבל הם יודעים לעשות אותה מעולה (עם ראגו או עם חמאה וכרישה למשל). יש להם גם רביולי קטנטנים ממש שנקראים Agnolotti וזה טעים מאוד. אם אתם מגיעים בעונת הכמהין, אז בכלל שיחקתם אותה. הריזוטו פה, כמו שאתם בטח יודעים, לא דייסתי כמו בארץ אלא אל דנטה, וצריך לדעת את זה כדי לא להתבאס כשמגיעה המנה. חוץ מזה יש להם מנה מקומית בשם vitello tonnato שזה פרוסות בשר עגל עם רוטב שעשוי מטונה וזה מוגש בטמפרטורת החדר. תנסו פעם אחת, אבל אח"כ אפשר לוותר בעיני. בכל ארוחה מגישים פה גריסיני (אחרי ארוחה או שתיים תדעו אם הם מהסוג הרגיל או המעולה), אוכלים מלא טרטר, גם לארוחת בוקר (הם מאוד גאים בבשר שלהם), והגבינות והנקניקים הם פשוט וואו. אה, ולא אכלנו אפילו פיצה אחת. וכמובן היין, הו היין. אם תבקשו תפריט יינות במסעדה תקבלו ספר של 50 עמודים (לא מגזימה). הפתרון שלי היה להגיד למלצר לבחור בשבילי.

אז יאללה, קבלו כמה המלצות למסעדות שוות במיוחד:

Ristorante Consorzio מסעדה איטלקית בטורינו, שהייתי אוכלת בה את כל התפריט. כל מה שנגענו היה מעולה.

21.9 מסעדה עם כוכב מישלן אחד. עיצוב מעט ספרטני אבל אוכל טעים ויצירתי מאוד. יש תפריטי טעימות מסוגים שונים – דגים, בשר ומסורתי. כל אחד מהם כולל איזה 6 מנות, ובנוסף מקבלים עוד לחם, ופתיחים וקינוחים מהשף. השם אגב, הוא תאריך הלידה של ילדי השף, ואתם יודעים של מי עוד… (היו עוד מלא מנות שלא צילמתי):

La ciau Del Tornavento גם זו מסעדה עם כוכב מישלן אחד. מעוצבת לעילא ולעילא, עם נוף מהמם שנשקף מהחלונות ואווירה מאוד יוקרתית (פה נותנים לאישה תפריט בלי מחירים, וכיסא קטן להניח את התיק). המנות לא אחידות ברמתן, אבל בסך הכל החוויה מצוינת.

Bifro – מסעדת בשרים בטורינו (למקרה שיימאס לכם מפסטה, כמו שקרה לאלון). בכניסה יש מקרר ענק ומרשים עם נתחים אדירים ועליהם מדבקות עם תאריכי היישון. בפנים עיצוב פשוט מאוד, עם פלורסנטים עגולים ומפות לבנות. התפריט כולל כמעט רק בשר. שום דבר אחר לא מעניין פה, גם לא פסטה. המלצרים מאוד מקצועיים ויודעים לספר לך את תולדותיו וקורותיו של כל נתח עד הגיעו לצלחת. הבשר, כמובן, טעים מאוד.

זהו להפעם. יצא פוסט חמץ למהדרין. ואיזה מזל שיש לי קורונה, אחרת בחיים לא הייתי מגיעה לסכם את הטיול הזה…