נורבגיה – חלק ב' (Bergen to Geiranger)

יצאנו בבוקר מברגן בדרך לעיר הציורית Voss, אבל ירד כל כך הרבה גשם שאי אפשר היה לראות את הציוריות שלה. חוץ מזה התברר שאתמול, 30 במאי, היה איזה חג נורבגי שלא שמענו עליו (כמו תמיד, זה היה משהו שקשור לישו) אז הכל היה סגור.

היעד הסופי שלנו לאותו יום הייתה העיר Flam, שם תיכננו לעשות שיט על הפיורד הכי צר, שנקרא Naeroyfjord, שהוא למעשה שלוחה של הפיורד Sognefjord. אבל אם לא מספיק הגשם והחג, אז באמצע הדרך נקלענו לפקק תנועה עצום שנוצר בגלל כמה סלעים שנפלו במנהרה שבהמשך הדרך (מנהרה של 11 ק"מ, לא סתם).

מאחר שזו הייתה הדרך היחידה לפלאם, לא היה מה לעשות אלא לחכות שיפנו את הסלעים. הנורבגים, אגב, מחכים בסדר מופתי. אף אחד לא יוצא מהאוטו (חוץ ממני שיצאה לברר עם הנהג שלפנינו מה קרה. הוא כמעט קיבל התקף לב כשדפקתי לו על החלון), לא מצפצף ולא עוקף מהצד. אם כבר להיתקע אז ככה.

אחרי שעה הסלעים פונו ויכולנו להמשיך בדרך. העיכוב הזה, יחד עם התחזית שצפתה התבהרות במזג האוויר לקראת אחר הצהריים, גרמו לנו לשנות את התוכניות ולדחות את השיט לשעה יותר מאוחרת אחר הצהריים.

אז קנינו כרטיסים להפלגה של 16:00 ובינתיים הלכנו לאכול צהריים. מוכרת הכרטיסים המליצה על מבשלת בירה מקומית שבקומה השנייה שלה יש מסעדה שמתיימרת לעשות הכל עם בירה (רוטב בירה לסלט וכו'). האוכל, יחד עם האווירה החשוכה, הנרות והבירה + העובדה שהייתה שעת צהריים, הקשו עלינו מאוד לא להירדם…

בארבע בדיוק הפלגנו. המעבורת חשמלית וחדישה ועולים עליה בלי האוטו, שאותו משאירים בחנייה. היינו אנחנו ואיזה 400 סינים והיה יפה מאוד אבל גם קפוא. אחרי שעתיים של הפלגה מגיעים לנקודת הסיום, ומשם יש אוטובוס שאטל שמחזיר אותך לחניון שבו השארנו את האוטו. הנה כמה תמונות מהשיט:

למחרת קבענו טרק על קרחון Nigardsbreen בשמורת Jostedalsbreen. התכוונו לנסוע בדרך נופית ובדרך לשם עצרנו בתצפית המהממת הזאת, שהיא למעשה מרפסת שמשתרעת מעל הפיורד:

למרבה הצער, כמה קילומטרים אחרי התצפית עצר אותנו איזה נורבגי והודיע שמהנקודה הזו הכביש סגור ושאין ברירה, צריך להסתובב ולנסוע בדרך המהירה. מתברר שמלכתחילה הכביש אמור היה להיפתח רק מחר, ב-1.6, ולא ידענו את זה, אבל בכל מקרה כרגע הוא מכוסה בחצי מטר שלג אז גם לא ייפתח. היה קצת מבאס, במיוחד כשהדרך המהירה היא למעשה מנהרה של 25 ק"מ (!) מה שאומר שלא נראה אפילו קצה של נוף.

כשיצאנו בצד השני של המנהרה היינו כבר קשישים, או ככה זה לפחות הרגיש. ממש ליד המנהרה עצרנו בעיירה laerdal שם אלון צילם את התמונה המושלמת הזאת:

נקודה שנייה שעצרנו בה בדרך לקרחון הייתה כנסיית הלוחות הוויקינגית (stave church) ב-kaupanger. מדובר בכנסייה בת כאלף שנה (נבנתה בשנת 1150), שהייתה אחת מאלף כנסיות כאלה שהקימו הוויקינגים כשחזרו לסקנדינביה אחרי שגילו את הנצרות במסעותיהם. כיום נותרו ברחבי נורבגיה רק 28 כנסיות כאלה (השאר נשרפו, נבזזו או סתם התפרקו עם השנים). ליד כל כנסייה יש גם בית קברות עתיק עם מצבות בנות מאות שנים (בחיי, ראיתי שם מצבה מלפני 300 שנה).

הכנסייה אכן מאוד יפה ומיוחדת, ובפנים אמורות להיות עבודות גילוף בעץ מרהיבות. העניין הוא שבאינטרנט היה כתוב שהכנסייה נפתחת כל יום ב-10, אבל כשהגענו היה סגור, למרות שהיה הרבה אחרי 10. כמובן שלא היה שום שלט ובטח שלא את מי לשאול. בשלב הזה כבר חשבתי שמישהו נגדי פה ושאולי ניצלתי את כל המזל שלי בימים הראשונים, ועכשיו החג, הגשם, הפקק והכנסייה הסגורה מרמזים איך ייראו הימים הבאים שלנו פה.

בלית ברירה המשכנו בנסיעה היישר לקרחון. הזמנו מראש כבר מזמן סיור קבוצתי מודרך שכולל הליכה על הקרחון בנעלי מסמרים וגרזן כשכולם קשורים בחבל אחד אל השני, וקיוונו ששום דבר פה לא יתחרבש. הטרק כולו נמשך כחמש שעות וכולל שעה וחצי הליכה אל הקרחון, שעתיים הליכה עליו ועוד שעה וחצי הליכה חזרה.

הייתה חוויה מיוחדת במינה. הארגון היה מופתי, ואיך שהגענו התאימו לנו נעלי מסמרים וחילקו לנו גרזני קרח וכפפות. בניגוד למצופה, ההליכה בנעלי המסמרים הייתה נוחה מאוד, הגרזן שימש בעיקר כדוקרן קרח, וגם לא היה מאוד קר.

הצורות שהמים חוצבים בקרח מהממות. כל מיני סדקים, בורות ומערות כחולות. הקרחון שהיינו עליו משתרע לאורך כ-7 ק"מ ולדברי המדריכים הוא נעלם בקצב של 100 מ' בשנה, שזה די מפחיד כשחושבים על זה. הם הראו לנו עד לאיפה הגיע הקרחון בשנות ה-80, כשהם התחילו ללכת עליו, ואיפה הוא היום – וזה מטורף (אם כי לדבריהם הייתה תקופה בסוף שנות ה-90 עד 2004 שהקרחון לא רק שלא נסוג אלא קצת גדל אפילו).

ירדנו מהקרחון עייפים, מזיעים ורעבים, והגענו בול בזמן לארוחת הערב במלון הקטן וחמוד הזה שעל גדת הפיורד. בערב שהיינו שם התקיים אירוע שנתי בסגנון מועדון קריאה, שהיה קולני למדי, אבל היינו כל כך עייפים שנרדמנו בשנייה.

ביום שאחרי המשכנו בנסיעה צפונה. מזג האוויר היה מעונן מאוד ומדי פעם ירד גשם זרזיפי כזה. תיכננו לשוט במעבורת מ-Hellesylt ל-Geiranger. זה שיט שעולה יותר מ-400 שקל (עם האוטו) וקצת התבאסנו להוציא כל כך הרבה כסף על שיט במזג אוויר כזה (מה גם שבשלב הזה אלון כבר טען שכל הפיורדים דומים), אז החלטנו לוותר ולנסוע במקום זה בכביש.

בדיעבד זו הייתה החלטה מצוינת. קודם כל, הנוף בדרך מהמם. עוברים בעיירות ציוריות (אם אתם נוסעים שם, אל תפספסו את כביש 60 מ-Utvik ל-Stryn שעובר דרך Loen ו-Olden), כולל עיירה אחת שבדיוק ביום שעברנו בה היה יריד רכבי אספנות וחוץ מזה שהיו מלא אנשים היו גם מכוניות שוות.

הפתעה נוספת הייתה שבשלב מסוים הנוף בדרך משתנה מירוק לכזה (זה קורה בבום – נכנסים למנהרה ארוכה וכשיוצאים מהצד השני פשוט מגלים שהעולם השתנה):

אחרי שניסינו לזרוק אבנים לאגם הקפוא ולנסות לשבור את הקרח, ואחרי שהתפעלנו מהשלג שנערם לצד הדרך והגיע לגובה של יותר משלושה (!) מטרים, המשכנו בנסיעה. יצא שהגענו ל-Geiranger מלמעלה במקום דרך הפיורד, וכך הרווחנו גם כמה תצפיות ממש יפות על העיר כמו זו:

ההפתעה האחרונה שלנו לאותו יום הייתה המלון (אבל זה לא קשור לוויתור על השיט). זה היה מלון גדול יחסית ומפואר יחסית, עם קירות שלא עשויים מנייר באופן ששומעים כל מי שמשתעל בחדר הסמוך, ואפילו האוכל בו היה טעים (בדיוק כשכמעט התייאשנו). הכי מצחיק היה כשגילינו שאפשר לשכור במלון קיאקים או סירות מנוע, וכך יצא שלקחנו סירת מנוע ושטנו בפיורד, מפצים את עצמנו על השיט במעבורת שהפסדנו – ועוד חוסכים מלא כסף. אכן, סגרנו מעגל והשלמנו יום מוצלח במיוחד.