הפארק הלאומי Abel Tasman נמצא בצפון האי הדרומי והוא אחד המפורסמים (והיפים) בניו זילנד. מסלול ההליכה שעובר לכל אורך הפארק הוא אחד מעשרת ה-GreatWalks של ניו זילנד. לוקח ארבעה ימים לעשות אותו, כשבדרך ישנים באוהלים או בבקתות. אפשרות אחרת היא להיכנס לפארק כל יום ב-water taxi, לעשות חלק אחד שלו ולצאת בחזרה. אנחנו בחרנו באפשרות השנייה.
מה שמיוחד בטרק הזה הזה הוא שיש בו קטעי הליכה שאפשר לעשות רק בזמן השפל, שאז אפשר לחצות את המפרצים השונים שלאורך המסלול – ואם פספסת את המועד, אז תבוא מחר. שעות השפל ידועות הרבה זמן מראש, וזמן החצייה הוא שעתיים לפני או אחרי השיא. במקרה שלנו שיא השפל היה ב-11:30, כך שהזמן שאפשר לחצות את המפרצים שבדרך הוא בין 9:30 ל-13:30.
אנחנו בחרנו לעשות את הקטעים השני והשלישי של המסלול, כי אמרו שהם הכי יפים (והם באמת יפים). אורך הקטע השני הוא 7.3 ק"מ, ואורך הקטע השלישי הוא 6.1 ק"מ, כך שסהכ המסלול שבחרנו הוא 13.4 ק"מ. בשילוט שבדרך (וגם לפני זה באינטרנט) כתוב כמה זמן לוקח לעשות כל קטע (2.5 שעות למקטע השני + שעתיים למקטע השלישי במקרה שלנו), כדי שתוכלו לחשב אם תספיקו לחצות בשפל או לא. זה נשמע מסובך, אבל זה לא.
המסלול היה באמת מקסים. היו עליות וירידות מאתגרות, אבל אין מה להשוות לטונגרירו שעשינו כמה ימים לפני כן. ההליכה היא רוב הזמן ביער, כלומר בצל, וזה גם מקל. מדי פעם רואים מבין העצים את הנוף המהמם, ויש גם נקודות שבהן אפשר לרדת להתרחץ בחופים חוליים עם מים בצבעי טורקיז מהממים, ואפילו להיות שם לבד!. אין מה לומר, כל תמונה משם היא שומר מסך פוטנציאלי של מיקרוסופט.
לפי החישוב שעשינו מראש, הזמנו את המונית-מים חזרה ב-15:30, אבל בסוף עשינו את המסלול יותר מהר והגענו לנקודת הסיום ב-14:30. זה דווקא היה טוב, כי הייתה לנו עוד שעה לנמנם על החוף בצל (הוא) ולהיכנס למים (אני).
הגענו בחזרה ל-Mārahau, שזה היישוב בכניסה לפארק שבו נמצא הלודג' שלנו, ב-16:30 – בדיוק בזמן ל-Happy hour במסעדה-בר המקומי (והיחיד). היה נחמד לפגוש שם אנשים שפגשנו במהלך היום במסלול. אחרי מקלחת, הורדת תמונות וארוחת ערב- התעלפנו.
אפרופו ארוחת ערב, במסעדה פגשנו זוג הולנדים שראינו כמה פעמים במהלך היום לאורך המסלול, בחופים ובסירות. הם טיילו עם תינוקת בת שנה חמודה ביותר במנשא, וקצת דיברנו. לכן כל כך התפלאנו כשהם הגיעו לארוחת ערב בלעדיה. ככשאלנו, הם ענו שהיא ישנה בחדר ושיש להם סוג של בייביסנס בטלפון. מה זה זה? מתי זה נהיה לגיטימי? רציתי להגיד להם שגם ההורים של מדלן חשבו שזה סבבה, אבל שתקתי. אני כנראה באמת זקנה.
למחרת התלבטנו אם לעשות קטע נוסף במסלול של Abel Tasman, כפי שתיכננו מראש, או משהו אחר. יש פה אפשרות לעשות קיאקים, אבל זה היה מאוד יקר (200$ ניו זילנדי, שזה משהו כמו 450 שח לאדם) אז ויתרנו. אלון לא כל כך רצה לעשות עוד מסלול הליכה, אז חיפשנו משהו אחר.
נדמה לי שכתבתי כבר (ואם לא אז תסלחו לי) שפגשנו בטרק של ה-Tongariro שני זוגות ישראלים שמטיילים יחד. הם היו הישראלים הראשונים והיחידים שפגשנו מאז שהתחלנו את הטיול (אם לא סופרים את אבי המהגר מאוקלנד). באופן מפתיע מאוד פגשנו אותם גם במסלול של אבל טזמן. זה היה מפתיע, כי הם עשו דרך שונה לגמרי משלנו (הם לא היו בוולינגטון וטסו לאי הדרומי מאוקלנד). בכל מקרה, הם אמרו שאחרי האבל טזמן הם מתכוונים לנסוע ל-Golden Bay, שזה איזור פחות מתויר אבל מאוד יפה. האמת שלא זכרתי את המקום הזה, אבל עכשיו עשיתי גוגל לראות מה יש שם ואם זה כדאי.
אז הגולדן ביי הוא מפרץ שנמצא ממש בשפיץ הצפוני של האי הדרומי, כלומר זו הנקודה הכי צפונית שלו (Abel Tasman נמצא טיפה יותר דרומית משם). המפרץ עצמו לא מלהיב במיוחד (אם כי הסטנדרטים שלנו פה גבוהים מהרגיל. בכל טיול אחר זה היה להיט) אבל מגוגל למדתי שלא רחוק משם נמצא Wharariki Beach, וזה כבר סיפור אחר לגמרי. החוף הזה מפורסם בגלל שגם בו צילמו שומר מסך של מיקורסופט (אמרתי לכם שכל תמונה פה היא שומר מסך פוטנציאלי, אז יש גם כאלה שהפכו לשומרי מסך במציאות), וכשקראתי שאפשר לראות שם גם גורי כלבי ים חופשיים, זה די הכריע את השאלה מה עושים מחר.
ואכן, היה יום שווה ביותר. הנסיעה לוקחת שעתיים אבל הנוף בדרך מהמם כך שזה עובר מהר. בדרך רואים הרבה כבשים, אם כי לא הרבה כמו שדמיינתי את ניו זילנד (קראתי שפעם היו בניו זילנד 20 כבשים על כל בנאדם, והיום יחס ירד ל-5:1).
למרבה הצער, ככל שהתקרבנו לחוף מזג האוויר התעכר והתענן. קראתי בגוגל שמזג האוויר במקום הזה טריקי אבל זה היה מאוד משונה, כי כל הדרך מזג האוויר היה דווקא סבבה. בכל מקרה, היופי של המקום לא נגרע גם במזג אוויר מעונן.
אניווי, ממגרש החנייה של החוף יש הליכה של 20 דק בסה"כ, שעוברת בין כרי דשא ירוקים ועדרים של פרות רועות, ואז מתחלפת בדיונות חול עצומות, שאחריהן מגיעים לחוף.
החוף עצמו הוא רצועה ארוכה ורחבה של חול רך, עם מערות עצומות, סלעים שמזדקרים מהים, ותכף נגיע גם לכלבי הים. בכל מקרה, גם פה צריך לתזמן את ההגעה לזמן השפל (שעתיים לפני ואחרי שיאו), אחרת אי אפשר לרדת לחוף וכל הנסיעה לשווא.
צילמנו את הסלעים מכל זווית אפשרית (לעיל), וכמובן שלא ויתרתי על השחזור המתבקש של שומר המסך המפורסם:
אה, ויש גם את שומר המסך הזה, אם אתם מכירים, שגם צולם פה (וכמובן שהייתי חייבת לשחזר גם אותו, אבל הזווית הייתה קצת בעייתית, וגם מזג האוויר לא עזר):
די בטוח שאני כבר לעולם לא אסתכל על שומר המסך על המחשב שלי אותו דבר.
ועכשיו לכלבי הים. חוף Wharariki מפורסם גם בכך שמגיעים אליו גורי כלבי ים, שמשתעשעים בשלוליות בזמן השפל. זה מחזה מרהיב, מצחיק, מרגש ומקסים באופן מיוחד, ורק בשביל זה היה שווה לבוא לפה. יכולתי לשבת ולצפות בהם שעות, אבל פחדתי שהגאות תשיג אותי אז כשעברו שעתיים משיא השפל מיהרנו להתקפל וללכת משם. כמובן שצילמתי מלא, הנה כמה תמונות שאהבתי (וסליחה על החפירה, אבל היה קשה לבחור, הם באמת מאוד מאוד חמודים):
אחרי הביקור בחוף חזרנו ללודג'. מאחר שהיה לנו זמן, החלטנו לבשל גם הערב ארוחת ערב, ובנינו על הסטייקים שקנינו והנחנו במקרר המשותף. אממה, כשהגענו למטבח גילינו שהסטייקים נעלמו כלא היו. כל שאר הדברים שהשארנו במקרר מארוחת הערב הקודמת שאלון בישל שלשום (כולל שרימפסים, קולה, מוצרלה, פרמזן וכו') נשארו במקומם. כלומר מישהו חמד באופן ספציפי רק את הסטייקים שלנו. אלון התעצבן ממש, ובלית ברירה אילתר ארוחה ממה שנשאר. דמיינו מה רבה הייתה הפתעתנו שאחרי שעה נכנס מישהו למטבח, פתח את המקרר, הניח שם משהו והתחפף בטיל. כשפתחנו את המקרר לראות מה הוא הכניס לשם, מצאנו את הסטייקים שלנו, מבושלים כדבעי, ולידם פתק : "סליחה לא ידעתי שזה שלכם, וכשהבנתי את זה היה כבר מאוחר מדי". איזה בנאדם הזיה. א. מה גרם לך לחשוב מלכתחילה שהסטייקים האלה הם שלך או שהם של אף אחד? ב. אם כבר חשבת שהם שלך, איך בדיוק הבנת שהם בעצם לא שלך? ג. מה זה אומר שהיה מאוחר מדי? ד. ומה לעזאזל אתה מחזיר סטייקים מבושלים למקרר? בקיצור, אין לתאר. כמובן שהשלכנו את הסטייקים לפח.
למחרת עזבנו את אבל טסמן והתחלנו לרדת דרומה לכיוון החוף המערבי של האי הדרומי, שם נשהה בשבוע הקרוב. את היום העברנו בעיקר בנסיעה לכיוון דרום מערב, עד Westport. בדרך עצרנו ב-Lake Rotoiti שהוא אחד מה-Nelson lakes. האגם הזה מפורסם בעיקר במזח שלו, שיושב מול נוף משגע וכל העולם ואשתו עוצר שם להצטלם. גם אנחנו עצרנו כמובן, והמקום הזכיר לנו מאוד את הפיורדים של נורבגיה.
מהמזח יוצא מסלול הליכה קצר ומעגלי של שעה, שעובר על גדת האגם ומגיע למרכז המבקרים של האיזור. עשינו אותו בעיקר כדי לחלץ עצמות מהנסיעה הארוכה, אבל זה השתלם מאוד כי פתאום, באמצע שום מקום, לצד השביל, ראינו את זה:
זו הפטריה הכי מדהימה שראיתי בחיים שלי, והיא גדלה לצד הדרך כאילו זה הדבר הכי רגיל בעולם. הפטריה הזו נראית ממש כמו בציורים, ועד שראיתי אותה באמת לא הבנתי למה בכלל מציירים פטריה עם ראש אדום ונקודות לבנות. רק היה חסר שנראה גם גמד … בהמשך הטיול מישהו סיפר לנו שאלה פטריות שידועות בכך שהן עושות הזיות מטורפות, אז קצת הצטערנו שלא יצאנ לנו לטעום 🙂
העצירה השנייה שלנו בדרך לווסטפורט הייתה ב-Buller gorge swing bridge, שהוא הגשר התלוי הארוך ביותר בניו זילנד (האורך שלו 110 מטר). זה גשר נחמד, שאפשר לעשות לידו גם אומגה, והנוף ממנו יפה, אבל זה לא גשר שבנו לצורך אמיתי אלא כאטרקציה תירותית, ובהתאם גם לוקחים כסף בכניסה. המליץ לנו על המקום הבעלים של הלודג' באבל טזמן, אבל תכלס זה מקום מיותר.
אחר הצהריים הגענו ל-B&B שלנו ב-Westport. מילה על סידורי הלינה שלנו: בערים אנחנו ישנים תמיד בבתי מלון, רצוי מרשת בינ"ל מוכרת, כי אז אתה יודע בדיוק מה אתה מקבל. עד עכשיו ישנו במלונות מרשת Hilton ו-Pullman ולא התאכזבנו. אבל בדרכים אין מלונות ואין רשתות, אז אנחנו ישנים בצימרים, B&B או לודג'ים שמצאנו בבוקינג או בטריפאדוויזור ויש עליהם המלצות טובות (והזמנו מראש, עוד לפני הנסיעה). החיסרון הוא שזה הימור, כי למרות התמונות באתרים אתה לא באמת יודע לאן תגיע. היתרון הוא שכשזה טוב – זה מצוין. עד עכשיו היינו בצימר אחד שהיה מעולה (ב-Coromandel), בשניים שהיו ממש טובים (ב-Abel Tasman ופה, בווסטפורט) ובעוד כמה שהיו בסדר גמור. לא נפלנו בשום מקום. תכלס, אפשר להגיד על הניו זילנדים שהם אוהבים לארח. בכל הצימרים שהיינו ניכר שהוקדשה תשומת לב לפרטים הקטנים, אם זה בובה שמחזיקה שוקולד שמחכה לך על המיטה, אם זה מטבחונים מאובזרים עד הפרט האחרון, ואם זה שמיכות וכריות למקרה שתרצו לשבת בחוץ ויהיה קריר. נראה שהם ממש מתאמצים לחשוב על הכל, שזה ממש נחמד.
אז התמקמנו בצימר, ואחרי שאלון עשה כמה שיחות עבודה, נסענו 10 דקות לחוף, לצפות במושבת כלבי ים שיש פה. בכל מקום מוסבר שהכי כדאי לבוא לפני השקיעה, כי בשעות החמות כלבי הים בורחים מהחול, והם חוזרים כשמתקרר. אז הגענו בסביבות 18:30, ואמנם היו הרבה כלבי ים (שאותם רואים ממרפסת עץ שבנו מעל האיזור שלהם, לא כמו בחוף של אתמול, ששם היינו ממש לידם) אבל השמש הייתה ממש מולנו אז היה קשה לראות משהו. סיכמנו בזה שאתמול היה יותר יפה, והלכנו לאכול ארוחת ערב.
וואו יצא פוסט עם מלא תמונות יפות. אלה באמת היו ימים מוצלחים.
Been There, Done That 
לגבי הסטייקים – הניחוש שלי היא שלא פעם במקומות שבהם יש מטבחים משותפים, לא פעם אנשים משאירים ״אוכל שווה״ גם אחרי שהם עוזבים כדי שהוא לא יתבזבז. יכול להיות שהטיפוס ראה את הסטייקים כמה ימים במקרר והניח שיש סיכוי גבוה שמדובר על אוכל שמישהו השאיר ולכן לקח אותו – אבל אז ראה שאתם מחפשים אותם והבין משפת הגוף שלכם שכנראה נעלם לכם משהו יקר והבין שכנראה הוא לקח את הסטייקים שלכם והעדיף להחזיר אותם.
אנחנו הגענו לאייבל טסמן בשעות אחה״צ המאוחרות ביום אחד, נשארנו בו יומיים שלמים – ובבוקר השלישי יצאנו ליעד הבא שלנו. יום אחד של הליכה בהחלט היה ממצה, אבל במסגרת הטיול המאורגן שלנו הציעו לנו לא מעט פעילויות מאורגנות במחירים יחסית מוזלים (זה היה קיים לכל אורך הטיול, ולא פעם גילינו שהמחירים שהציעו לנו היו נמוכים משמעותית ממחירי השוק כנראה גלל שהגענו כקבוצה. אולי גם בגלל זה היו לנו כל מיני שילובים מוזרים של פעילויות – ספציפית באייבל טסמן עשיתי חצי יום של שייט קאייקים, אז היה לי מסלול הליכה בין שני חופים שהתחיל בעליה אבל איכשהו רובו יצא לי בירידה ונראה שההליכה ביוון השני בעליה היתה קשה יותר, ואז שייט של חצי יום בספינת מפרש.
לי היה קטע שפגשתי רק ישראלית אחת במהלך הטיול – מישהי שטיילה לבדה וישנה באותו אתר קמפינג כמונו. שמחתי לשוחח עם מישהי בעברית, ורק ראיתי שהמדריך שלנו מסתכל עלי בצורה קצת מוזרה – בדיעבד גיליתי שהוא היה כמה חודשים בישראל וכנראה הבין עברית לפחות ברמה בסיסית.
אהבתיאהבתי
יש מצב שאת צודקת לגבי הסטייקים, אם כי היה צריך הרבה דמיון להניח שבמקרה הזה הם היו הפקר. תודה שאת מגיבה ומשתפת מהטיול שלך!
אהבתיLiked by 1 person
אני מגיעה רק עכשיו כי אני שומרת את הפוסטים שלך לרגעים שיש לי זמן להנות וקוראת רק אחד כדי לא לבזבז. והיה שווה! איזה פוסט מלא תמונות מהממות. הפטרייה מגניבה וההולנדים משוגעים, לגמרי מדלן.
אהבתיאהבתי
אני מכירה את זה שקוראים לאט כדי שלא ייגמר. הייתי עושה את זה עם הספרים של מאיר שלו (לא שאני משווה…). תהני, הרבה טוב עוד לפנייך:)
אהבתיאהבתי