Ninh Binh & Halong Bay

תוכנית הטיול המקורית שלנו לא כללה את מחוז נין בין, אבל קיבלנו על האיזור המלצות חמות ממביני עניין. אמרו לנו שיפה שם לא פחות מבהאלונג ביי (ליתר דיוק אמרו שזה ”בדיוק כמו האלונג ביי רק בלי המים“). אז עשינו שינוי והוספנו יום טיול באיזור.

ובאמת, רואים שם את אותם צוקים מופלאים שמזדקרים מהקרקע כמו בהאלונג ביי, רק במקום שהם יצוצו באמצע הים הם צצים פה באמצע שדות אורז והמראה מיוחד, מפתיע ויפהפה.

כשהגענו למחוז הכפרי לקחנו אופניים ויצאנו לרכיבה שעברה בין פגודות ומקדשים (טריוויה: אצל הוויאטנמים פגודה זה משהו שמקימים לכבוד בודהה, וטמפל זה משהו שמקימים לזכר אנשים חשובים שמתו). עלינו לשלושה מקדשים (נדמה לי) שממוקמים אחד מעל השני – הראשון במפלס הכביש והשלישי בפסגת הר שעולים אליו באיזה 200 מדרגות (ספוילר: זואת תהיה העלייה הקטנה של היום) והזענו כמו חמורים.

אחרי סיור האופניים לקחנו שיט ל– Tam coc שזה המקום המפורסם ביותר באיזור שבשבילו באים כל המטיילים. השיט נעשה על נהג הנגו-דונג ובסירות חותרות נשים מקומיות שעושות את זה ברגליים. מהצד זה נראה קל, אבל זכרנו שבאחת העונות של המרוץ למיליון בארה"ב נתנו למתחרים משימה לחתור בצורה הזו והיה להם מאוד מאוד קשה.

הדרך היפה והרגועה מתפתלת בין שושנות מים יפהפיות לעצי בננה ושיחים עבותים. התחושה היא קצת כמו בג‘ונגל. אחרי כחצי שעה של שיט שליו מגיעים למערה עם תקרה כל כך נמוכה שכדי להיכנס אליה עם הסירה צריך ממש להתכופף. למרבה המזל המשיטות יודעות לנווט את הסירה בתוך מערה, למרות החושך המוחלט, ולדאוג שאף אחד לא יחטוף מכה בראש עד שיוצאים מהצד השני. ככה עוברים מערה אחרי מערה והחוויה פשוט מקסימה (פירוש השם טם קוק הוא שלוש מערות אבל משום מה היינו רק בשתיים). השיט כולו נמשך כשעה וחצי. אני יכולתי להמשיך עוד שעה אבל אלון אמר שזה היה ארוך מדי. עניין של טעם כנראה.

אחרי השיט אכלנו צהריים במסעדה מקומית. ארוחות הצהריים שאכלנו פה כללו באופן קבוע רול ויאטנמי  (רגיל או מטוגן) למנה ראשונה, סלט פאפאיה ירוקה עם בוטנים (טעים!), לפעמים מרק, ואז תבשילים של עוף, חזיר או בקר, עם ירקות ורוטב שמניחים על אורז מאודה. לקינוח מקבלים צלחת פירות, שאם יש לכם מזל תכלול גם אננס ואם אין לכם מזל יהיו בה רק  פאפאיה, מלון ואבטיח.

אחרי ארוחת הצהריים המשכנו למקום שנקראה Hang Moa. זה מקום שבדרך כלל לא לוקחים אליו תיירים (לפחות לא מישראל), והמדריך ממש התפלא שידענו עליו ורצינו לבקר בו. זה הר גבוה שאל הפסגה שלו מובילות 462 (!) מדרגות (ולא סתם מדרגות, מדרגות גבוהות כאלה שצריך להרים את הרגל ממש גבוה כדי לטפס) ובחלק מהדרך המעקה שמתפתל למעלה הוא בצורת זנב של דרקון.

הטיפוס היה קשה מאוד. החום והלחות גרמו לנו להזיע כמו ג‘מוסים והגענו לפסגה עם חולצות ספוגות זיעה. הילדים ספרו את המדרגות בדרך וכל 50 או 100 מדרגות עצרנו להתאוששות. אבל כשהגענו לפסגה כולם הסכימו שהמאמץ היה שווה, כי הנוף מהפסגה באמת מרהיב.

בגלל שהמדרגות כל כך גבוהות גם הירידה למטה הייתה לא קלה. כשכולם נחתו בשלום עצרנו לגלידה מרעננת ויצאנו בחזרה להאנוי. הייתה תמימות דעים שהיה יום כיף ממש.

בערב האחרון שלנו בהאנוי הלכנו לחגוג את יום ההולדת שלי במסעדה. חיפשנו מקום שמגיש גם אוכל ויאטנמי וגם אוכל מערבי (לבקשת הילדים שקצת התעייפו מרולים ואורז), וקיבלנו המלצה על מסעדה שהתבררה כמאוד יוקרתית, כזאת עם מלצרים שמזיזים בשבילך את הכיסא ומניחים לך את המפית על הברכיים. אכלנו ארוחה מצוינת, אבל כזו ששפים היו מתחלחלים ממנה כי היא כללה מנות ויאטנמיות כמו רול וברווז לצד המבורגרים ופסטות. אבח מ'כפת לנו, העיקר שכולם יצאו מרוצים.

למחרת בבוקר נפרדנו מהאנוי ונסענו ל-Halong Bay, שנחשב לגולת הכותרת בביקור בוויאטנם. קראתי איפשהו שמפרץ האלונג הוכר כאתר מורשת עולמי של אונסקו ולפני כמה שנים נבחר גם כאחד מ"שבעת פלאי עולם הטבע", יחד עם יערות האמזונס, הר השולחן בדרום אפריקה ועוד. בניגוד לסברה השגויה שהאיים נוצרו כתוצאה מפעילות געשית (אף שבוויאטנם אין בכלל הרי געש), האמת היא שהם  נוצרו במשך מיליוני שנים משילוב בין תזוזות לוחות טקטוניים כתוצאה מרעידות אדמה לפעילות סחיפה של מים ורוח.

אז במפרץ האלונג עוגנות עשרות אוניות שבכולן יש כ 20-30 חדרים והן מציעות פחות או יותר את אותו סיור שנמשך יממה אחת (יום ולילה) או שתיים: שיט ללב המפרץ, מערת נטיפים גדולה, רחצה בים, שיט קיאקים ולפעמים גם ביקור בכפרים שעל המים. חוץ מזה על הסיפון נערכת לרוב סדנת בישול שבה מתנסים בהכנת רול ויאטנמי ויש כמובן הרבה אוכל. אנחנו לקחנו שייט של יממה אחת והילדים חשבו שהיה אפשר להאריך ביום.

המפרץ עצמו מקסים. כל מה ששמענו עליו ויותר. המראה של הצוקים המזדקרים מהמים מהמם והוא משתנה עם התקדמות האוניה ועם תנועת השמש. בשעת השקיעה הכל צבוע באדום ובכתום והנשימה נעתקת. הילדים סיכמו את החוויה ואמרו שכדאי היה להישאר עוד לילה (יש אפשרות כזו). רשמנו לעצמנו לפעם הבאה. 

בפרק הבא: Hoi An & Ho Chi Minh city