הבוקר התעוררנו ב-Wanaka במוד של פנסיונרים. התארגנו לאט, עשינו כביסה, אכלנו ארוחת בוקר איטית במסעדה ליד הדירה, עשינו הליכה קצרה לאורך החוף – ואז יצאנו לכיוון Queenstown, מרחק שעה נסיעה בסך הכל.
לפני שעזבנו את וונאקה עצרנו ליד הסמל של העיר, עץ בודד שצומח בתוך האגם. זה בסך הכל עץ, אבל המון אנשים באים לצלם אותו. משונה, אבל לפחות יצאה תמונה יפה.
לא רחוק מהכניסה לקווינסטאון יש את גשר הבאנג׳י. עכשיו, זה לא היה חלום שלי או משהו, אבל חשבתי לעצמי שלעשות טיול אחרי צבא (כן, גם 30 שנה אחרי צבא זה "אחרי צבא". בדיוק כמו שאישה "אחרי לידה" היא כזו גם אם ילדה בפעם האחרונה לפני 20 שנה) ולא לעשות באנג'י זה פספוס. מצד שני, בכל זאת אני קשישה. בקיצור, עשיתי תחקיר מקיף על הקפיצה, כולל צפייה בקופצים מכל הזוויות וגם מהגשר עצמו, וסיכמתי לעצמי שהכדור בנורבגיה היה מפחיד יותר ושאני לגמרי יכולה לעשות את זה. למרות זאת, החלטתי שלא בא לי כרגע, ושיש לנו עוד כמה ימים ואני אחשוב אם בא לי לקפוץ.
מהבנג'י המשכנו עוד 15 דק לתוך העיר, ואחרי שהתמקמנו במלון קפצנו לאכול צהריים (ראמן, שוב. יש פה כל כך הרבה אסיאתים ואוכל אסיאתי מעולה. גם אכלנו פה לא מעט הודי, שגם הוא ממש טעים (ומפתיע). מישהו אמר לנו שבניו זילנד, אם אתה לא יודע מה לאכול, לך למסעדה הודית, זה הימור די בטוח. אצלנו זה עבד) ועשינו סיבוב היכרות עם המקום. תשמעו, אם חשבתי שוונאקה חמודה, אז קווינסטאון יותר. יותר גדולה, יותר תוססת, מלאה צעירים ועם וויב של חופשה. יש בה חנויות של מותגי יוקרה (לואי ויטון, ברייטלינג וכו'), מסעדות בכל סגנון שתרצו ופעילות פנאי שיכולות להספיק לחודש. היה ממש כיף להסתובב. ופה גם שמענו, כמעט לראשונה, קולות בעברית. לא הרבה, אבל היו.
אחרי הצהריים, כשהשמש הייתה בזווית הנכונה, עלינו ברכבל לתצפית על העיר, ואת הדרך למטה עשינו במזחלות (קווינסטאון היא עיר של אטרקציות אינסופיות לתיירים, מבאנג'י עד ראפטינג, ממזחלות ועד צניחה). כשקנינו את הכרטיסים בכניסה למזחלות התפלאנו שאת המזחלות אפשר להזמין למינימום 2 סיבובים (ואפשר גם 6 ויותר), אבל אחרי שעשינו פעמיים הבנו שהכיף אכן משתפר בכל סיבוב. עם זאת, פעמיים הספיקו לנו. בכל מקרה, המקום מתוקתק עד לפרטים הכי קטנים והכל דופק כמו שעון בלי תורים ובלי צפיפות.
סיימנו את היום בארוחת ערב מצוינת במסעדה יפנית (Tatsumi), שם אכלנו את אחת הארוחות הכי טובות פה (כנראה גם יותר טובה מזו של אתמול), ושמחנו מאוד שיש לנו עוד יום פה מחר.
היום למחרת הגיע, וכגודל הציפיות כך גודל האכזבה. קמנו ליום מעונן עם סיכוי לגשם, שהפך מהר מאוד ל100% גשם נון-סטופ. מבאס, אבל כמו שאמרו לנו – אי אפשר לצפות להיות בניו זילנד ושלא יהיה אף יום גשם. כן, גם בקיץ. מה שמדהים זה שכולם מתנהגים כאילו אין גשם. מסתובבים בחוץ במכנסיים קצרים, כאילו שאם יכחישו את הגשם הם לא יירטבו.
בכל מקרה, המשימה שלנו להיום הייתה בעיקר להתארגן לטרק של Milford Sound שמתחיל מחר, שזה אומר לקנות קצת נישנושים ומים, להגיע לתדרוך בצהריים בחברה שמוציאה את הטרק (ultimate hikes) ולמצוא מקום להשאיר את האוטו בזמן שאנחנו לא בעיר (את המזוודות הסכימו שנשאיר במלון עד שנחזור כי יש לנו פה עוד לילה אחרי), כך שהגשם לא קילקל לנו איזו תוכניות גדולת. כל המשימות הושלמו די מהר ובקלות (מצאנו חנייה ממש מול המלון, הסופר היה קרוב והתדרוך קצר), ועוד הספקנו לנסוע ל-Glenorchy, עיירה על שפת האגם שהוגדרה ציורית, אבל הייתה סתם משעממת, כמעט נטושה וגשומה (שזו כנראה הסיבה לשני שמות התואר הקודמים).
בשאר היום הסתובבנו בין החנויות (מישהו מאיתנו, בלי שמות, עשה שופינג), אכלנו צהריים בהמבורגרייה בשם Fergburger שכבר 20 שנה אנשים עומדים בתור אליה (יש לקוות שהם התחלפו בזמן הזה אבל אם לשפוט לפי אורך התור, אין לדעת) וחזרנו למלון לנוח ולארגן את התרמילים למחר (כן, הולכים חמישה ימים עם כל הציוד על הגב).
Been There, Done That 
באמת תהיתי אם תזכירי את Fergburger – אני חושבת שבהרבה מובנים זו המסעדה הכי מפורסמת בניו זילנד, לא בגלל איכות ההמבורגרים (למרות שהם בהחלט טובים עמו שאר ההמבורגרים שאכלתי בניו זילנד, למרות שאכלתי טובים מהם), אלא בעיקר בגלל הפרסום.
איכשהו אני הצלחתי להגיע למסעדה פעמיים כשהתור היה קצר. הפעם הראשונה היה בשעות אחה״צ המאוחרות של היום הראשון שלנו בעיר, קצת אחרי שירד גשם כך שכנראה שהשילוב של מזג האוויר והשעה הפחות פופולרית עזרו לתור להיות קצר יחסית. בפעם השניה הגעתי בערך ב 11:45 וכנראה בגלל השעה המוקדמת התור יהה קצר במיוחד, ואני חושבת שתוך 12 – 13 דקות מרגע שנעמדתי בתור כבר הייתי בחוץ עם ההמבורגר, הצ׳יפס ו״רוטב העאאאגבניות״ שהזמנתי.
וקווינסטאון אכן ידוע בתור בירת ההרפתקאות של ניו זילנד, ומעבר לקרבה שלה לגשר הידוע של קפיצות הבאנג׳י, יש בה הרבה דברים אחרים שהמציא מי שהמציא את קפיצת הבאנג׳י (איי ג׳יי האקט). זה משהו שקצת הפריע במובן מסוים לטיול שלנו שהיה מאורגן כי נשארנו די הרבה זמן בעיר כדי לאפשר לאנשים להנות מההרפתקאות, אבל אלו שלא התחברו לתחום ההרפתקאות ורצו לבלות יותר זמן בטיול במקומות יפים התעצבנו על זה כי סביב העיר עצמה אין יותר מידי מסלולים קצרים מעניינים בפני עצמם.
למען האמת היו כמה נשים מהקבוצה שעשו את המסלול של Milford Sound – אבל איכשהו גשם התחיל בדיוק ביום שבו הן היו צריכות להתחיל את המסלול – והסתיים כמה שעות אחרי שהן סיימו אותו… או כמו שהמדריך שלנו אמר לי – מקום היות מסלול שנהנים בו מהנוף, הוא הפך עבורן למסלול שמאתגר לסיים אותו.
אהבתיאהבתי
זה אחת מהבעיות בטיולים מאורגנים, שקשה למצוא משהו שיתאים לכולם. יש גם יתרונות, אבל חוסר הגמישות והתוכנית שלא תפורה בול למידותיי זה הכי גרוע לדעתי
אהבתיLiked by 1 person
מצד שני יש לטיולים מאורגנים יתרונות מסוימים כמו עזרה בארגון או אפשרות להשאיל את הציוד שנדרש לטרקים כאלו במקום לקנות אותו (למשל כמו גזיה למי שמטייל בדרך פשוטה יותר). מעבר לזה, כשנרשמתם לטרק לא הייתם מחויבים להתחיל ולסיים אותו ימים ספציפיים? כי אם כן, זה לא נשמע לי שונה ממה שעברו המטיילות שלנו…
אהבתיאהבתי
ברור שיש לטיולים מאורגנים יתרונות, כך כתבתי. הטרק של המילפורד הוא הכי טיול מאורגן שהגענו:) זה נכון שיש תאריך התחלה וסיום לא גמישים, אבל זה רק 5 ימים, ואין מקומות שמורים באוטובוס, ויכוחים על מי יישב מקדימה, למה איחרתם, למה אין מספיק זמן לשופינג ועוד דברים נוראיים שאני שומעת שקורים בטיולים מאורגנים (כמובן שיש גם בתחים הזה גם טיולים מוצלחים)
אהבתיLiked by 1 person
מה שאת כותבת מאוד אופייני לטיולים מאורגנים ישראליים. הייתי גם בטיולים מאורגנים של החברה הגיאוגרפית ופגסוס שאמורות להיות חברות רציניות למטיילים רציניים, וגם שם נתקלתי בהרבה מאוד ״ישראליות״ כזו.
לכן הצטרפתי לטיול של חברה ניו זילנדית מקומית שהטיולים שלה מיועדים לאנשים מכל העולם, ומתנהלת בצורה הרבה יותר מתורבתת. ברור שזה לא מושלם מבינה אנושית וארגונית, אבל זה טוב בהרבה מטיולים מאורגנים ישראליים.
אהבתיאהבתי