הו ברצלונה

שרית חדד רצתה לונדון וקיבלה מלחמה. אני רציתי חופשה של בטן גב וקיבלתי את מרתון ברצלונה משולב באליפות אירופה באכילת טאפאסים.

#לפני

שבוע לפני הנסיעה הייתה פרושה בסלון מפה גדולה של העיר. "אבא, אתה מתכנן את הטיול?", שאל גיא, ונענה במבט שאין להגדיר אותו אלא כשילוב של תימהון, זלזול ורחמים. "נראה לך?", ענה, "את זה אמא תעשה. אני דואג לאוכל".

אז אמא לא דאגה לחלק שלה – חצי מזה בגלל שהייתה כל הזמן בעבודה וחצי בגלל שהיא כאמור רצתה בכלל בטן גב (לזכותה ייאמר שהיא הקפידה לוודא שיהיה מלון עם בריכה) – ויצא שנסענו לברצלונה עם רשימה אינסופית של מסעדות, אבל כמעט בלי אף פעילות תיירותית.

כאן המקום לציין שנסענו בלי שחר וזה היה מוזר מאוד. כמו אלקטרון חסר באטום שמשבש את שיווי המשקל הכימי. הרכשתי את חסרונו של האלקטרון במיוחד כשהבנים נכנסו לחנות של בנים ואני התייבשתי בחוץ, וגם בכל פעם שנכנסתי לחנות של בנות ולא היה לי עם מי לחלוק תא מדידה. מקווה שזו פעם אחרונה שנסענו בלעדיה.

כינורות וממשיכים.

#אוכל

איך שהגענו למלון אלון זירז אותנו לא לסדר כלום אלא לצאת ישר לאכול. דקה מהמלון הייתה מסעדה של טאפאסים בשם Cerveceria Catalana שהיו לה המלצות מפה עד הודעה חדשה – וככה גם תור. המלצרית רשמה אותנו ואמרה לנו לחזור עוד חצי שעה. תודה באמת. בזכותה יכולנו לחזור לחדר ולפרוק את המזוודות. אחרי חצי שעה התייצבנו שוב במסעדה והתיישבנו. היה טעים מאוד. כל כך טעים שחזרנו שוב. ניסינו כל מיני דברים שלא הכרנו (כמו סוג כזה של צדפות מאורכות שנראות כמו תולעים שרק אלון אהב, או צ'יפס שמגישים פה עם רוטב וביצה חיה שמערבבים ביחד והיה ממש טעים עד שהזמנו כזה אחר כך בכל מקום).

אחרי המסעדה אמרנו שנעשה סיבוב ברמבלה. אבל דקה אחרי הפנייה היא סניף של האגן דאז אז היינו חייבים לעצור לגלידה. התגלגלנו לאורך הרמבלה עד כיכר קטלוניה וחזרנו למלון, כי כבר היה מאוחר והיינו צריכים להתארגן לארוחת ערב (!). גם לערב אלון בחר מסעדת טאפאסים טובה בשם Canete. היתרון בקונספט של הטאפאסים הוא שאוכלים הרבה מנות אבל הן ממש קטנות אז לא מתפוצצים, אבל גם לקונספט הזה יש גבול… מזל שאת כל הטאפאסים האלה שטפנו בגאלונים של סנגריה (הילדים שאלו בשלב מסוים אם אנחנו אלכוהוליסטים).

למחרת היה חג-שקר-כלשהו אז החנויות היו סגורות וגם הרבה מהמסעדות. באמת מזל. ככה יכולתי לגרור אותם ל-Segrada Familia בלי לאכול בדרך כלום ובלי שאלון יזרז אותנו ויגיד שיש לנו הזמנה לצהריים וצריך למהר. תיכננו להיכנס ולעלות במדרגות למעלה, אבל למרבה הצער כשהגענו התברר שאין כרטיסים לא להיום, לא למחר וגם לא לאף יום עד סוף השהות שלנו בעיר (ככה זה כשלא מתכננים מראש), אז הסתפקנו בסיבוב מבחוץ. הרושם העיקרי הוא שגם 140 שנה אחרי שהתחילו, הבנייה שם אפילו לא קרובה לסיום. רשמתי לעצמי למצוא בבית תמונה שלנו משם שיצלמנו בביקור הראשון בעיר לפני 19 שנה, כדי לראות כמה הם התקדמו מאז.

מהסגרדה פמיליה נסענו לרובע הגותי. אכלנו צהריים בסניף של רשת Sagradi שמגישה Pinchos, שזה טאפאסים על לחם שתקועים בהם קיסמים, והתשלום בסוף הוא לפי מספר הקיסמים שאכלת. היינו שם לפני 19 שנה וזכרנו את המקום לטובה, אבל כנראה שיש דברים שצריך להשאיר אותם כזכרון טוב ואין שום צורך לשחזר אותם. היה מאכזב ממש וגיא התלונן שבכלל לא היה לו מה לאכול. בכל מקרה, כולנו הסכמנו שאין סיכוי שהקונספט הזה היה עובד בארץ כי כולם היו מעלימים את הקיסמים שלהם.

המשכנו לטייל ברגל בסמטאות הרובע הגותי, כשבשלב מסוים (על מי אני עובדת, זה לא היה במקרה. הרי אלון ניווט) עברנו ליד פטיסרי שמוכר קרואסון ממולא בקרם פטיסייר ששמו הולך לפניו. אז שלא ננסה? היה סגור. על השלט היה כתוב שסגרו ב-14:00 ויפתחו שוב ב-15:30. השעה הייתה 15:00. אני אמרתי שחלאס עם האוכל, ובואו נמשיך וממילא אף אחד לא רעב, אבל המלצתי המלומדת זכתה להתעלמות מופגנת כשהם התיישבו על ספסל הרחוב הראשון שמצאו וסירבו להתפנות. הגיע 15:30 ולא פתחו. חזרנו לשלט והתברר שבגלל החג גם לא יפתחו. מהמם. אבל אל תחשבו שהם ויתרו. למחרת, שוב באורח פלא, עברנו שם שוב. הפעם היה שלט חדש שאומר שהמקום סגור לשיפוצים. הקרואסון הכי טוב בעולם יחכה לפעם אחרת.

כל זה היה רק ביום וחצי הראשונים, והימים הבאים לא היו שונים בהרבה מבחינת המרדף אחרי מסעדות. בתכלס, אכלנו מלא מלא טאפאסים (בשביל תמונות אוכל מגרות והמלצות על מסעדות לכו לאינסטגרם של אלון) עד שבשלב מסוים הילדים התמרדו ודרשו בשר. ופיצה. ואפילו KFC (מקדונלדס הם אפילו לא העזו לבקש). אלון היה מזועזע, אבל הבין שאין ברירה כי המרד מתרגש ובא, אז הוא ויתר על ארוחה אחת מהרשימה לטובת סטייק האוס (טעים). למחרת כבר חזרנו לתוכנית שלו. המלצה אחת שלי – אם אתם בעניין של טאפאסים, אל תפספסו את Vinitus שנמצאת בסימטה מהרמבלה ויש בה תור ארוך של אנשים יפים.

#בין הארוחות

מה עשינו כשלא אכלנו? מה שעושים תיירים שלא תיכננו מראש כלום. ערב אחד ראינו את מופע המזרקות בPlaca Espania שנחשב לאחת האטרקציות המוכרות של העיר. לפי ויקיפדיה 2.5. מיליון איש באים לראות את המופע בכל שנה, ונראה שכולם היו שם בדיוק ביום שאנחנו הגענו. המופע באמת מרהיב ואפשר לראות אותו מכל מקום כך שלא צריך להתקרב ממש (אנחנו ראינו אותו מהגשר שמעל הכביש והיה ממש מוצלח). מה שכן, אומרים שיש שני מופעים – הראשון ב-21:30 והשני ב-22:00 אבל מה שקורה זה שהמזרקות עובדות רצוף מ-21:30 ועד 22:30 כך שאי אפשר לדעת מתי מופע אחד מסתיים ומתי השני מתחיל. בשלב מסוים התחיל לרדת גשם. חשבנו בהתחלה שזה טיפות מהמזרקה, אבל לא – גשם. באמצע אוגוסט.

עשינו גם סיור גרפיטי בעברית עם מדריכה ישראלית (Barcelola). הסיור עובר בשכונת El Raval שנחשבת שכונה לא משהו להסתובב בה בלילה או לגור בה, אבל זה בדיוק מה שהופך אותה לגן עדן של גרפיטי. הסיור עצמו חינמי ומשלמים למדריכה בסוף כמה שרוצים בטיפ. ראינו ציורים מהממים, שמענו סיפורים מעניינים ואפילו קיבלנו בסוף ספריי צבע כדי לצייר לבד על קיר ולהתנסות איך זה מרגיש. היה מהנה ומעשיר מאוד לכולנו. הנה כמה תמונות מהסיור:

באחד הבקרים שכרנו אופניים ונסענו לאורך הטיילת. רצינו לשכור ברחוב עם האפליקציה אבל מתברר שהאופניים ברחוב מיועדות רק למקומיים. כשהתייעצנו במלון התברר שיש להם שירות כזה שחברת השכרה מביאה לך את האופניים למלון וגם אוספת אותם משם בסוף היום. כמה נוח. נסענו לאורך הטיילת המהממת ווכשהתעייפנו עצרנו בחוף רחצה נחמד שנראה לנו ריק יחסית. רק אחרי שקשרנו את האופניים לגדר, התמקמנו, שילמנו מחיר מופקע על כיסא ושמשיה והתכוננו להיכנס למים הבנו שלא סתם החוף היה די פנוי – זה חוף נודיסטים.

בדיוק בשבוע שבו ביקרנו בעיר התקיים בה Gracia Street Festival. לא היה לנו מושג על הדבר הזה (כאמור אמא לא מילאה את תפקידה), אבל מתברר שזה משהו מוכר וידוע שמתרחש כל שנה באוגוסט. הקונספט הוא קצת כמו העדלאידע בשדה בוקר: כל רחוב בשכונת גרסיה בוחר נושא ומקשט את הרחוב באותו נושא, ויש תחרות בין הרחובות מי קישט הכי יפה. כולם משקיעים מלא זמן, כסף וכישרון על הדבר הזה ויש גם מופעי רחוב ואווירה של הפנינג. מתברר שחוץ מאיתנו כל הברצלונאים והתיירים דווקא כן שמעו על הדבר הזה, כי כולם היו שם. כולם כולל כולם. אי אפשר היה להכניס סיכה. הסתובבנו קצת ברחובות וברחנו מהחום, הלחות והצפיפות.

• 

• 

• 

• 

• 

אחר צהריים אחד, בזמן שגיא ואני היינו בבריכה ואיתמר עשה מה שזה לא יהיה שמתבגרים עושים עם הטלפון שלהם, אלון הלך לצלם בקאזה מילה (Casa Mila), המבנה המפורסם שתיכנן גאודי לפני מאה שנה והיה ממש קרוב למלון שלנו. שלושה דברים מיוחדים במבנה הזה – האחד, שאין בו אף קיר ישר; השני, שהאנשים שבשבילם נבנה הבית, משפחת מילה, ממש לא אהבו את התוצאה; והשלישי, שזה הפרויקט האחרון של גאודי לפני שהתפנה לתכנן ולבנות את הסגרדה פמיליה. היום הקומה הרביעית והגג הם מוזיאון שאפשר לבקר בו, בעוד שבשאר חלקי הבניין מתגוררים אנשים או פועלים משרדים רגילים. אלון אמר שהיה מעניין מאוד, אבל מלא אנשים שהפריעו לו לצלם. נו, אוגוסט.

ביום האחרון שלנו לקחנו אוטו ונסענו לטיול מחוץ לעיר. התחלנו במוזיאון דאלי בעיר Figueres, שזו העיר שבה גדל ובה הציג את התערוכה הראשונה שלו בגיל 15. זה המקום להגיד לכם לעולם, אבל לעולם, לא להזמין כרטיסים לשום דבר באתר בשם Tiqets. זו התוצאה הראשונה שעולה בגוגל אז הזמנתי שם מראש כרטיסים למוזיאון כי אמרו שעדיף. אבל אז רצינו להזיז את יום הביקור ליום אחר והם לא הסכימו בשום אופן לעשות את ההחלפה למרות התקשרתי שלושה ימים מראש. למה? ככה. סתם. "זו המדיניות שלנו". לא חשוב שהיו מלא כרטיסים פנויים, שהמדיניות לא כתובה בשום מקום ושהם אפילו לא ניסו לעזור. סתם אטימות. מזל שפקיד הקבלה במלון התקשר ישירות למוזיאון והם היו אדיבים מאוד ואמרו שנבוא מתי שאנחנו רוצים. הביקור במוזיון עצמו היה נחמד. מעניין היה לראות בכמה תחומים ובכמה סגנונות דאלי התנסה. 

משם נסענו לאורך החוף של קוסטה בראווה. עצרנו בכפרים היפים Llafranc ו-Calella de plafrugell שמחבר ביניהם מסלול הליכה קצר. היה חם אז וויתרנו על ההליכה ובמקום זה נכנסנו לים, כמו כל המוני התיירים שהיו שם. משם המשכנו גם לביקור בכפר Tossa de mar, שגם הוא כפר יפהפה שכמו נלקח מפרסומת לחופשת קיץ. מה שמיוחד בו הוא שעל החוף יש מעין מבצר שעולים עליה ברגל והנוף מלמעלה מהמם. אכלנו גלידה על החוף וחזרנו למלון כשכבר החשיך.  אין ספק שהיום הזה היה הכי קרוב לחופשת בטן-גב שרציתי מלכתחילה.

למחרת, בדרכנו לשדה התעופה אחרי השלמות שופינג אחרונות, קיבלנו שוב אין ספור הודעות בוכיות משחר. הפעם בצדק. היא נתקלה שוב בנפלאות צה"ל, שהצליח בבוקר אחד לתזז אותה עם שני תרמילים, נשק, אפוד וקסדה בין שלושה בסיסים, 6 אוטובוסים ו-20 תחנות החתמה, רק כדי שהיא תגיע בסוף ליעד שבו הייתה אמורה לבצע שבוע שמירות – וישלחו אותה בחזרה כי לאף אחד לא היה מושג שהיא מגיעה. מיד הצבעתי על הצד החיובי של כל העניין – שהיא תהיה בבית כשנגיע ! תודה, כוכבי. שיחקת אותה.