הכדור הוא הכל

לפני 15 שנה ראיתי את התמונה הזאת בפעם הראשונה, ואמרתי לעצמי שיום יבוא וגם אני אעמוד על הסלע הזה, שרק אלוהים יודע איך הוא נתקע ככה בין שמיים לארץ.

העניין הוא שלפני 15 שנה היה לי הרבה אומץ לעלות על כדור האבן הפסיכי הזה ומעט מאוד כסף להגיע לדרום נורבגיה ששם הוא נמצא, אז היה לי קל להבטיח. היום יש לי מספיק כסף להגיע לנורבגיה – אבל הרבה פחות אומץ אשכרה לעלות לשם.

כמה פחות? מספיק כדי לבדוק בגוגל כל סרטון שמישהו צילם אי פעם ומראה איך עולים (אל תשאלו, הביציות רועדות לי רק מהמחשבה); מספיק כדי לחפש בגוגל נתונים על הגובה והקוטר של הכדור, כמה שנים הוא כבר תקוע שם ומה הסיכוי שפתאום יתנתק (פחות מ-2 מטר, מאז עידן הקרח ואין לדעת).; מספיק כדי לשאול את סירי כמה אנשים מתו שם מנפילה עד היום (היא טוענת שאף אחד. לא מאמינה).

בוויקיפדיה למשל כתוב על המקום הזה, שנקרא Kjeragbolten, שזה "סלע אשר תקוע בבקע צר בהר בגובה 1,000 מטר הישר מעל פיורד ליזה. מטיילים רבים שמגיעים למקום בוחרים לעמוד על הסלע לצורך תמונה. אף על פי כן מטיילים רבים לא עולים על הסלע מתוך חשש לחייהם". מרגיע סך הכל.

עכשיו, עצמי הקשישה מהיום יכולה כמובן להגיד לעצמי הצעירה מפעם שהיא לא חייבת לה שום דבר ושכבר יש לה ילדים וזה לא לעניין להסתכן ככה ושלא צריך לקחת ברצינות כל שטות שנאמרה בהיסח הדעת לפני מיליון שנה. הבעיה היא שעצמי הזקנה עוד חושבת שהיא צעירה ומרגישה לא נוח לדבר אל עצמה.

לעשות סיפור ארוך קצר – אני בנתב"ג. בדרך לנורבגיה. בעוד כמה ימים אדע סופית – וגם אתם – אם אני יותר עקשנית, יותר אובססיבית או יותר טיפשה.

stay tuned and wish me luck!