להגיש קר: איסלנד / חלק 2

יום 7: אחרי שבוע אינטנסיבי שבו חצינו את איסלנד ממערב למזרח לאורך החוף הדרומי, היום התחלנו את דרכנו צפונה לאורך החוף המזרחי של איסלנד. היום התחיל מעונן מאוד והתבהר ככל שהתקדמנו צפונה. התחנה הראשונה הייתה Vestrahorn שזה הר בצורת קרניים אבל מאחר שהיה בוקר מוקדם ושכבת עננים כיסתה את ההר לא ראו כלום (שילמנו 50 שקל כדי להיכנס לשמורה רק כדי להבין שאם לא רואים כלום מחוץ לשמורה, כנראה שלא רואים כלום גם בתוכה. אבל היה שם כפר ויקינגי קטן משוחזר, אז התנחמנו בו).

עברנו בדרך גם במגדלור הלוויתן הכתום (Hvalsnes) שלא היה שווה עצירה, ובעיירה Djupivogur שהדבר הכי מיוחד בה זה פסל של 34 ביצים מגרניט שמייצגות את מיני העופות שמקננים באיסלנד. באופן משונה, ככל שעלינו צפונה הנוף נהיה פחות איסלנד ויותר אירופה עם כרי דשא ירוקים, עצים ופסגות מושלגות. ממש שינוי דרסטי.

בצהריים הגענו ל-Egilsstadir, שנחשבת לבירת מזרח איסלנד. אומנם יש בה רק 2500 תושבים אבל במקום כזה זה כנראה הרבה. אכלנו צהריים במסעדה מצוינת באופן מפתיע (Nielsen) שמגישה מרק תאילנדי, טאקוס ברווז, קערות פוקי ואסאי – והכל טעים טעים. מקום שבשקט יכול היה להיות בלב תל אביב.

מ-Egilsstadir יצאנו לשתי גיחות – האחת לעיירה הציורית Seydisfjordur שעל שפת פיורד והדרך אליה מהממת (יש קו שיט בין העיירה הזו לברגן בנורבגיה וכשהיינו שם בדיוק עגנה במקום אוניית קרוז שנראתה גדולה יותר מכל העיירה), והשנייה למושבת פופינים על החוף בשם Hafnarhólmi אבל למרבה הצער כבר לא היו שם פופינים (הם עוזבים את האי בערך באמצע אוגוסט).

ישנו במלון חמוד ב-Lake Hotel, ואכלנו ארוחת ערב קלה ב-Obo Dinner, שמעוצב כמו דיינר אמריקאי וגם מגיש כנפיים והמבורגרים כמו באמריקה (אני רציתי לחזור למקום שאכלנו בו בצהריים אבל לאלון מתברר יש חוק – עוד חוק – שאומר שלא חוזרים לאותה מסעדה, כי אז מתאכזבים).

יום 8: התכנון היום היה אמור לכלול נסיעת שטח קשוחה ללב איסלנד וליתר דיוק לאגם Askia. אבל מאחר שמדובר במשהו כמו 6-8 שעות נהיגה בשטח קשוח עם מעברי מים ובלי קליטה רוב הזמן, החלטנו לא ללכת עם הרעיון עד הסוף אלא לחתוך באמצע.

אומרים שפני השטח באיזור הזה מזכירים את פני השטח בירח ולכן נאס"א בחרה לאמן שם את ניל ארמסטרונג לפני הטיסה שלו. זה אכן איזור צחיח ושומם, ובימים אחרים בטח גם סחוף רוחות, אבל בתכלס הנהיגה בו די משעממת (חוץ ממעברי המים שמספקים קצת אקשן). אז עשינו חלק מכבישי הF (שהם כבישי עפר בפנים האי שעבירים רק לרכבי 4×4) בדרך לאסקיה, אבל איפשהו באמצע חתכנו חזרה לכביש הטבעת.

את הבוקר התחלנו בקניון Stuolagil היפהפה עם העמודים המשושים. אפשר לרדת לקניון מהגדה המזרחית או המערבית – אם אתם מגיעים בשעות הבוקר אז חד משמעית הגדה המזרחית עדיפה כי אז העמודים המשושים מוארים (מהצד השני גם רואים אותם פחות טוב).

משם נסענו לכיוון Myvatn, שזו עיירה ששוכנת על אגם גדול (הרביעי בגודלו באיסלנד נדמה לי). בכל מקרה, לאגם הזה צריך לקרוא אגם הברחשים כי כל האיזור מפוצץ בברחשים. מזל שאמרו לנו את זה מראש אז הבאנו כילות ראש, אחרת השהות שם הייתה יכולה להיות סיוט.

משם המשכנו בכבישי הF לכיוון אסקיה, עד שכאמור חתכנו צפונה, בחזרה לכביש 1. יש איזה גשר על כביש 1 שנמצא בשיפוצים מאז שבוע שעבר והוא פתוח למעבר כלי רכב רק בשעות ספציפיות, אז צריך לתזמן את ההגעה אליו כדי לא להיתקע ולהמתין שעה או שעתיים. כדי לא לפספס את חלון ההזדמנויות היינו צריכים לתת גז בקטע האחרון של הנהיגה בשטח (בכבישים הסלולים זה בלתי אפשרי כי יש מצלמות מהירות). סוף טוב הכל טוב, חצינו את הגשר 10 דקות לפני שנסגר.

בכל מקרה, באיזור מיווטן יש הרבה פעילות געשית והאתרים שמבקרים בהם כוללים שדות גיאוטרמיים עם מים שמבעבעים מהאדמה ושדות לבה שחורה שזרמה והתקשתה. מאחר שאת כל זה ראינו כבר כמה פעמים (למשל בילוסטון, בהוקאידו, וברוטרואה), ומאחר שאנחנו לא מחבבים במיוחד ברחשים, החלטנו לקצר את היום ולשם שינוי להגיע למלון (Fosshotel, אחלה רשת) בשעה נורמלית. זה היה שינוי מרענן אחרי שבוע טירונות.

בערב אכלנו במסעדה בשם Vogafjos farm resort שלקחה את הביטוי Farm to Table לקצה. זו מסעדה שצמודה לרפת, וכשאני אומרת צמודה לרפת אני מתכוונת שיש במסעדה חלונות שדרכם רואים את הפרות מובלות לחליבה, ממתינות לחליבה, נחלבות, ויוצאות חזרה. לפחות הם היו מספיק הגונים לא להגיש שם סטייקים.

יום 9: קארמה איז א ביץ'. בגלל שאתמול העלתי סטורי באינסטגרם שבו כתבתי שיש לנו מזג אוויר פצצה, אז היום קמנו לעננים ורוח. אין מנחוסה כמוני. אבל – ראינו שבדרום איסלנד יש היום סערה של ממש אז אנחנו עדין ברי מזל, מה גם שאין לנו גשם (עדיין).

התחלנן את היום במסלול הליכה קצר ביער Hofdi. זה יותר יערצ'יק, אבל באיסלנד זה נחזב מחזה נדיר. תוסיפו לזה אגם בלב היערצ'יק שמזדקרים ממנו צוקי לבה ואיים קטנים – והנה מסלול קליל ונחמד ליום אפרורי.

משם המשכנו בנסיעה על כביש מס 1 ממזרח למערב. עצרנו ב-Godafoss – מפל האלים. מה הייחוד שלו? שהוא קצת מזכיר את האיגואסו רק קטן בהרבה. כלומר כמה מפלים צמודים בחצי עיגול שנופלים ברעש גדול ואפשר לראות אותם לפני ואחרי הנפילה. גם פה אפשר לחנות בצד המזרחי או המערבי. אנחנו עצרנו בצד המערבי, פשוט כי היו שם יותר מכוניות, אבל אחר כך שאלתי את הצ'אט והוא אמר לעצור בצד המזרחי, כי שם אפשר גם לרדת לתחתית המפל. בכל מקרה יש גשר הולכי רגל שמחבר בין שני הצדדים כך שזה לא ממש משנה.

העצירה הבאה הייתה ב-Aqureyri שמאוד הפתיעה אותנו. חשבנו שזו עוד עיירונת קטנה בדרך אבל מתברר שזו בירת צפון איסלנד ועיר עם 20,000 (!) תושבים. אחרי שבוע בטבע הסתובבנו בין החנויות כמו האדם הקדמון שגילה את הציוויליזציה. מה אתם יודעים, יש שם מדרחוב! וקניון!

אכלנו צהריים קליל ב-kaffi Ilmur במרכז העיר (הייתה לנו המלצה על איזה רופטופ שיש בו מסעדה יפאנית אבל המחירים היו בלתי סבירים בעליל, ולגמרי לא מתאימים לארוחת צהריים זריזה), ויצאנו להקיף את חצי האי של הטרולים (Tröllaskagi). זה לא היה בתוכנית המקורית שלנו אבל יצא שיש לנו זמן פנוי אז קראנו קצת והחלטנו להוסיף את זה למסלול. זו הייתה נסיעה כיפית, שהייתה יכולה להיות מושלמת אם הייתה שמש. עצרנו בכפרי דייגים ציוריים, הקפנו פיורדים וראינו נופים מהממים, וכל זה בנסיעה לא מאוד ארוכה.

המלון שלנו באותו לילה היה במקום שונה מכרגיל. במקום חדר במלון לקחנו צימר ב-Hestaspot Cottages Vermahlid שזה צימר עץ בדיוק כמו שאתם מדמיינים, עם האט טאב מפנק בחצר. מאחר שהיה בצימר מטבחון החלטנו לעצור בסופר ולבשל לעצמנו ארוחה. זה היה שינוי מרענן ובול במקום.

יום 10: מסענו מתקרב לסיומו, והתוכנית להיום הייתה לחצות את איסלנד מדרום לצפון בדרך חזרה לרקיאוויק, אבל לא על כביש הטבעת אלא בנסיעה על כביש F35 בלב האי. לכביש הזה יש אולי שם של מטוס חמקן אבל אל תתבלבלו – זה כביש עפר משובש, וכשיורד גשם הוא סיוט (לא במובן המסוכן של המילה אלא במובן הקופצני מעצבן). הנסיעה לקחה לנו 5.5 שעות נטו, והייתה מתוכננת לנו במהלכה עצירה במקום מהמם שנקרא kerlingarfjoll שם היינו אמורים לעשות מסלול הליכה, אבל ירד גשם בלי הפסקה, גם לא אחרי שחיכינו שעה במגרש החנייה, אז ויתרנו על המסלול והמשכנו בנסיעה.

בהמשך היום מזג האוויר השתפר (לא סתם אומרים שבאיסלנד יש ביום אחד את כל עונות השנה), ומה שהציל את היום הזה מלהיות דיזאסטר גמור זה שעצרנו בדרך במפל Gullfoss המרשים מאוד מאוד (הוא באמת אחד היפים והעוצמתיים שראינו ואפשר לתצפת עליו מכל מיני זוויות). משם המשכנו למלון שלנו להלילה – Hotel Geysir שממוקם בדיוק מול הגייזר המקורי שעל שמו נקראים כל הגייזרים בעולם (כשאני אומרת מול אני מתכוונת שמחלק מהחדרים רואים את הגייזר). הגייזר הזה כבר לא פעיל היום, אבל לידו יש גייזר אח, Strokkur, שכן פעיל ואפילן מתפרץ כל 5–10 דקות, כך שלא צריך לחכות יותר מדי למופע.

המלון התגלה כפנינה אמיתית. מעוצב מקסים ונעים ונוח, והאוכל המסעדה שלו היה טעים מאוד. מזל שבחרנו במלון הזה כי למחרת היה יום גשום אפילו יותר מהיום, והיה נחמד שאפשר להעביר את הזמן עד שייפסק במקום כזה יפה.

יום 11: אז כן, גשם. התחזית להיום הייתה ליום גשום אפילו יותר מאתמול. רצה הגורל, והפעילות היחידה (!) שהזמנו מראש בטיול הזה הייתה נסיעה באופנועי שלג, וכמובן שזה היה אמור להיות היום ובוטל בגלל מזג האוויר. מרגיש כאילו המזל אזל לקראת הסוף. אניווי, כשסיימנו להתבאס התחלנו לאלתר. קודם כל דחינו את האופנועי שלג למחר, בתקווה שמזג האוויר ישתפר, ובמקום זה העברנו להיום אחהצ, כשהגשם אמור להסתיים, את התוכניות של מחר.

השאלה היחידה הייתה מה עושים חצי יום בגשם זלעפות. הפתרון היה קודם כל לקום מאוחר ובנחת, לאכול ארוחת בוקר ארוכה ולהישאר במלון עד הצ'ק אאוט (שזה שינוי מרענן לעומת השעות המוקדמות שבהן יצאנו לדרך עד עכשיו), ואז לנסוע ל-Fontana steam by the lake, שזה כמו הלגונה הכחולה המפורסמת אבל בקטן, כלומר אוסף בריכות חמות על שפת אגם. נראה לנו שזה המקום היחיד שלהיות בו בגשם זה לא חיסרון, אפילו יתרון.

האמת, היה שם כיף. המים בטמפ 37-41 מעלות כשבחוץ 8. היו אנשים שנכנסו לאגם הקפוא שצמוד לבריכות החמות לפני שנכנסו לבריכות, אבל אנחנו הסתכלנו עליהם כעל מי שאיבדו את זה לגמרי. היינו שם שעתיים וכשיצאנו, בדיוק כמו שהיה כתוב בתחזית (אתר vedur.is לא מפספס. השתמשתי כגיבוי ב-yr, ושניהם יחד סיפקו תמונה מדויקת מאוד), השמים התבהרו.

המשכנו משם ל-Thingvellir NP, שזה המקום שבו אפשר לראות את שני הלוחות הטקטוניים שעליהם יושבת איסלנד (ושבתכלס גרמו את היווצרותה) – הלוח האירו-אסיאתי והלוח האמריקאי. לא יודעת מה אני חושבת על המקום הזה. מצד אחד להיות במקום כזה זה מיוחד ומעניין, אבל מצד שני בסך הכל הולכים כמה מטרים בין שני קירות אז זה שום דבר לכתוב הביתה. פייר, התאכזבתי.

מה שכן לגמרי שווה לכתוב עליו הביתה זה המלון שבן ישנו לסיום סיומת – מלון בועה מיוחד במינו בלב היער (buubble hotel Olvisholt). יש כמה כאלה באי, אז אפשר לבחור את הלוקיישן שמסתדר עם המסלול. זו חוויה שונה לגמרי מהגלמפינג שעשינו ביפן עם הילדים, שם ישנו בבועה ענקית עם מקלחת ושירותים בפנים ומרפסת עם מנגל בחוץ. בבועה פה יש רק מיטה (אם כי מפנקת מאוד). השירותים בחוץ, ומקלחת שיתופית יש רק יותר רחוק, בכניסה למתחם (במזל היינו מקולחים מהמרחצאות, אז לא היה לנו אכפת). חיסרון נוסף הוא שיש קצת עלייה עד החדר אז כדי לא לסחוב ארזנו תיק ללילה והשארנו את המזוודות באוטו.

אז למה זה כדאי? כי יש מלא פרטיות (יש 9 באבלס מרוחקים זה מזה ומוחבאים ביער כך שלא רואים אף אחד), יש חימום (כיף להיות בפנים בתחתונים כשבחוץ קרוב ל-0 מעלות), יש חושך מצרים אבל יש חשמל (גם אור וגם שקעים לטעינה), והכי טוב – יש סיכוי לראות את הזוהר הצפוני.

אז לגבי זה. לפני שנסענו הורדתי אפליקציה (Hello Aurora) שמחשבת את הסיכוי לראות את הזוהר הצפוני לפי המיקום שלך. בחלומי דמיינתי את עצמי שוכבת במיטה בבאבל ומעלי אורות הזוהר הצפוני במלוא עוצמתם. אבל כשהגענו למקום, אחרי יום של גשם וכשבשמיים מלא עננים, היה לי ברור שזה לא הולך לקרות. לא נורא, עדיין חוויה.

לעשות סיפור קצר – כשהחשיך, בסביבות 23:00, האפליקציה פתאום התחילה להשתולל כשכל המדדים עלו ועלו, ואנשים ברחבי האי התחילו לדווח שהם רואים זוהר צפוני והעלו תמונות לאפליקציה. בתקרת הבאבל שלנו לא ראו כלום, אבל קראתי שבמיוחד כשעוצמת האורורה לא חזקה צריך להסתכל לצפון. בלי להתעצל קמתי, התלבשתי ויצאתי מהבאבל לקרחת יער. הסתכלתי צפונה, ושם זה היה. אומנם לא בעוצמה חזקה אבל בהחלט משהו שרואים ושאי אפשר לטעות לגביו. השמים היו ירקרקים ולאורכם הופיע פס. שמה פה תמונה שצילמתי, אבל קחו בחשבון שהמצלמה של הטלפון מגבירה את הצבעים כי היא קולטת יותר אור מאשר העין האנושית (כל הסביר לי הצ'אט). אחרי כמה דקות זה נגמר ואני חזרתי לאוהל מאושרת שכל הכוכבים הסתדרו בדיוק בזמן ובמקום הנכון (לשאלתכם, אלון לא טרח אפילו לקום מהמיטה).

אחרי זה ישנתי בלילה כמו תינוק וקמתי רעננה ליום חדש. אמנם האור עלה כבר ב-5 בבוקר אבל הודות לכיסוי עיניים שהכינותי מראש ישנתי עד 7:30. המסקנה שלי היא שהמפתח להצלחה במלון כזה הוא כפול – שלא ירד גשם (כי אחרת נראה לי שרעש הטיפות על הבאבל מחרפן) וכאמור וכיסוי עיניים. אם יש לכם את אלה – אתם מסודרים. האורורה זה בונוס נחמד כמובן.

יום 12: זה היום האחרון שלנו בטבע האיסלנדי. סיימנו את הקפת האי ונשאר לנו רק הסיור באופנועי שלג שנדחה מאתמול. אז קמנו באיזי, אכלנו ארוחת בוקר בעיירה Selfoss הסמוכה, והתחלנו לנסוע חזרה לכיוון Gullfoss שמשם יוצא הסיור אופנועים. היה לנו קצת זמן אז עצרנו בדרך במפל יפה (Bruarfoss) שהמים בו בצבע כחול מיוחד.

סיור אופנועי השלג נמשך 4 שעות, אבל מתוכם רק שעה באמת נוסעים באופנועים. עוד שעה לכל כיוון זה נסיעה באוטובוסים עם גלגלי ענק שמביאים אותך עד הקרחון, ואז התלבשות, התארגנות, הסברים וכו. תשמעו, זה היה כיף. עברו כמה שנים מאז רכבתי על אופנוע, וזה אומנם לא דומה בכלל (הרבה יותר יציב) אבל היה כיף ממש לחוות את הרוח בפנים. ההנחיה הרשמית היא אופנוע אחד לכל שניים, כשבאמצע מתחלפים בנהיגה, אבל כשהגענו פשוט כל אחד מאיתנן התיישב על אופנוע אחר ואף אחד לא אמר כלום. חוויה ממש כיפית.

זהו, משם חזרנו לרקיאוויק ליום אחרון לפני הטיסה.

יום 13: את היום האחרון העברנו בעצלתיים בשוטטות חסרת מטרה ברחובות רקיאוויק. אחר הצהריים היינו אמורים לנסוע ללגונה הכחולה – המרחצאןת המפורסמות של איסלנד שנחשבים לאתר חובה לתיירים, אבל אחרי שהיינו ב-Fontana ביום הגשום שהיה לנו אלון לא רצה עוד מזה, ובשים לב למחיר הכניסה – 280-350 שח לאדם (!) היה ברור שלקחת אותו לשם זה לשים כסף בפח. אז במקום זה אחרי שעזבנו את רקיאוויק עשינו טיול קטן בחצי האי רייקאנס. עברנו בשדה של פעילות גיאוטרמית עם בריכות מבעבעות שמגיעות ל-300(!) מעלות, ראינו איפה התפרץ הר הגעש ב-2025, ועברנו על הגשר בין היבשות, שלכאורה מצד אחד שלו זה הלוח הטקטוני האמריקאי ומהצד השני זה הלוח האירו-אסיאתי (לכאורה, כי יש הטוענים שזה קשקוש).

משם המשכנו למלון (Marriot) בשדה התעופה לקראת הטיסה שלנו שיוצאת ממש מוקדם בבוקר. לפנינו עוד 3 ימים בפאריז לפני שנחזור הביתה, כי החוק הכי חשוב של אלון אומר שחייבים לאכול טוב ואיסלנד אולי לא הייתה גרועה כמו שאמרו, אבל היא בהחלט לא פאריז.