להגיש קר: איסלנד / חלק 1

בבית, למרות שהיה רק 7 בבוקר, כבר בירידה מהקומה השנייה לראשונה הזענו.

ביציאה מהבית למונית הזענו.

במעבר מהמונית לטרמינל בנתב״ג הזענו.

בנחיתת הביניים בפאריז אוהו איך הזענו (מי עושה רכבת בין טרמינלים בלי מיזוג??)

ואז נחתנו באיסלנד.

פתח סוגריים: בנחיתה בפאריז חטפנו כזו מכת חום, שהתחלנו לתהות אם זו הייתה החלטה נכונה לעצור פה לשלושה ימים בדרך חזרה. המחשבה על שוטטות נעימה על גדות הסיין סטייל אמילי בפאריז התחלפה בזכרונות אימה מהפעם האחרונה על הטיילת באילת.

המיזוג בשדה עבד בקושי, והיצע האוכל היה כל כך עלוב שהידרדרנו למקדונלדס. מי שמכיר את אלון יודע שאם יש חוק אחד בנסיעות לחו״ל (יש הרבה יותר, אבל תזרמו איתי) זה שלא אוכלים מקדונלדס. החוק הזה התנפץ ברעש גדול של קיבתנו המקרקרת. נתנו להם שבועיים להתאפס על עצמם ונשאנו תקווה לימים קרים יותר.

תכלס, לטוס לאיסלנד באוגוסט זה גאוני. כשכולם ייללו על החום הנורא אני שלפתי בנונשלנט מהארון את הכובע צמר וליטפתי את הפליזים, וכשכולם חיפשו ברזיות להצטנן בהן אני מזגתי מרק חם מהתרמוס והוספתי שקדי מרק שהבאתי מהבית.

בטיסת ההמשך הטייס הכריז שהטמפרטורה ברקיאוויק היא 15 מעלות. בפאריז היו באותו רגע 37 מעלות (!). כשנחתנו, בשנייה שדלתות הטרמינל נפתחו, לכל מי שהיה איתנו על הטיסה נמרח חיוך ענק על הפנים. הורדנו 22 מעלות בשלוש שעות! אפשר סופסוף לנשום.

אלה היו הרבה יותר מדי מילים על מזג האוויר. אבל זה באמת אישיו רציני פה. סגור סוגריים וממשיכים.

יום 1: נחתנו ב-Reykjavik ב-18:30 בערב והיה אור כאילו זה צהריים. אספנו את המזוודות, לקחנו את האוטו ונסענו ישר למלון שהזמנו – Canopy by Hilton (מלון ממש חמוד במיקום מעולה בלב המדרחוב). אמרו לנו שבשעה הזו כל המסעדות בעיר כבר סוגרות מטבח אז עצרנו בדרך לאכול KFC (מי שעוקב יודע שיש לאלון עוד חוק – בכל נסיעה אוכלים פעם אחת קנטאקי). בפועל ב-21:30 כשיצאנו להסתובב הכל עוד היה פתוח והמון אנשים היו ברחובות, אבל אולי כי זה היה סופ"ש. גם זה שהיה עדיין אור לא הזיק.

חזרנו לחדר אחרי שעה גמורים מעייפות. זה היה כבר 1:30 בבוקר שעון ישראל, אחרי שקמנו ב-5:30. אלוהים איזה יום ארוך זה היה. יאללה מחר מתחילים לטייל.

טיפ זהב: אם אתם נוסעים בקיץ (יולי אוגוסט) תזמינו את כל המלונות מראש (הרבה הרבה מראש, אנחנו הזמנו באוקטובר לאוגוסט, כמובן עם אפשרות ביטול). הביקוש בעונה הזו עולה בהרבה על ההיצע, ומי שלא ידאג לעצמו מראש ימצא את עצמו מתפשר במקרה הטוב או ישן באוטו במקרה הרע.

יום 2: הבוקר התחלנו להקיף את האי נגד כיוון השעון. יש כאלה שעושים את זה הפוך, לא עד הסוף הבנתי את השיקולים לכאן או לכאן. הטמפרטורה הייתה סביב 15 מעלות, השמש זרחה ולא היה בשמיים אף ענן. מושלם. עצרנו בסופר לקנות נשנושים לדרך (הכל פה יקר, זה מבאס אבל ידענו את זה מראש) – ויצאנו.

טיפ זהב: תביאו תרמוס מהבית ותמלאו כל בוקר מים חמים במלון. תביאו תה ו/או נמס בכוס ושקדי מרק ותכינו בדרך, זה כיף ממש. בסופר תקנו נשנושים לדרך וקצת אוכל, כי לא תמיד יש איפה לעצור בדרך.

העצירה הראשונה שלנו הייתה במסלול הליכה למעיין החם ב-Reykjadalur (העמק המעשן). זו הליכה הלוך חזור של 3 ק"מ (שעה ורבע לכל כיוון). בהתחלה יש עלייה אבל אח"כ זה סבבה. כל הדרך הולכים לאורך מעיין שזורמים בו מים חמים (בגלל פעילות גיאותרמית) ובסוף מגיעים למקום שבו אפשר להיכנס למים, ובאמת כולם רובצים שם ושותים בירה (או מרק אם הקשיבו לי). המים היו ממש נעימים, לא כמו בילוסטון שהיה זרם רותח וזרם קפוא והתחת שלך נע בין שריפה לקיפאון. רבצנו איזה שעה והמשכנו הלאה.

טיפ זהב: אנחנו לבשנו בגד ים כבר בבוקר. אפשר גם להחליף שם אבל אין איפה, רק להסתתר מתחת למגבת, שאותה כמובן לא תשכחו להביא. הכי כדאי מגבת כזו של טיולים שגם לא תופסת הרבה מקום וגם מתייבשת מהר.

היעד הבא היה מכתש Kerid. מכתש עגול עם דפנות מושלמות שנוצר לפני 6,500 שנה. אפשר להקיף את כולו ב20 דק הליכה וזה נחמד מאוד.

משם המשכנו למלון שהזמנו ליד Hella ונקרא Landhotel. זה מלון באמצע שום מקום, ולא במרכז העיירה (לא ידענו את זה, אבל בדיעבד זה לא כזה משנה כי ה"עיירה" קטנטונת). בדרך לשם קיבלנו התראה על כך שבדיוק שם יש הלילה סיכוי לראות את אורות הצפון. העניין הוא שבשביל לראות את אורות הצפון צריך חושך מוחלט, ואת זה יש פה רק אחרי 23:00. הסיכוי שנצליח להישאר ערים עד אז היה כמו הסיכוי שהשיריונים של ביבי בליכוד יביאו לו קולות, אז ויתרנו מראש. אגב במלון יש מצלמות שעוקבות אחרי אורות הצפון, ואפשר לבקש שיעירו אותך אם זה קורה. אנחנו כאלה זקנים שאפילו לא ביקשנו (לזכותנו יאמר שככל שהערב התקרב הסיכוי לאורורה פחת במילא).

טיפ זהב: אם אתם מגיעים בחצי השני של אוגוסט או בספטמבר תורידו את האפליקציה Hello Aurora שמתריעה מתי אפשר לראות את אורות הצפון באיזורכם (זה משתנה מדקה לדקה, אי אפשר לדעת מראש).

אכלנו ארוחת ערב ב-Stracta bistro והזמנו את ה-Arctic Char הראשון מני רבים שלנו. זה המאכל הלאומי פה ותכלס זה סוג של סלמון אבל פחות ורוד ופחות שומני ולמעשה יותר דומה לפורל. הדג היה סבבה אבל כבר יש לי מסקנה ראשונה מהאוכל באיסלנד: הם לא יודעים לתבל סלט. חותכים ירקות ושמים בצלחת. לא שמן זית לא מלח לא לימון. כלום. אז ביקשנו אול אף די אבאב ותיבלנו לעצמנו. ולא, הם לא נראו מופתעים שביקשנו.

טיפ זהב: כולם אמרו שהאוכל באיסלנד לא משהו, בלשון המעטה. ובכן, הם טעו. צריך לדעת לאן ללכת. אומנם הכל – אבל הכל – יקר מאוד, אבל אם רוצים לאכול טוב אפשר. כמובן שבערים גדולות המגוון והסיכוי עולה בהרבה, אבל באמת שלא נתקלנו באוכל רע.

יום 3: אז זוהר צפוני לא היה. מה כן היה? פנצ׳ר. יאפ. האוויר באחד הצמיגים ירד אתמול כשהגענו למלון, אז מילאנו בתחנת דלק וקיווינו לטוב, אבל בבוקר ראינו שעדיין יורד. מאחר שזה אותו ג׳יפ שיש לנו בבית, אלון הרגיש מספיק בטוח להגיד שאפשר לנסוע ככה. אז יצאנו לדרך (אין צורך להיות במתח, לא יקרה כלום).

היעד היום היה שמורת Landmannalaugar (שאלוהים יקח אותם עם השמות האלה, יותר גרוע מבניו-זילנד). זו שמורה של הרים צבעוניים שנוצרו בעקבות התפרצויות געשיות חוזרות ונשנות, שבכל פעם יצאה לבה עם מינרלים אחרים שיצרו את השכבות. יש שם שני מסלולי הליכה מעגליים – אחד קל ואחד קשה – שאפשר לחבר אותם למסלול בצורת 8.

מזג האוויר היה אמור להיות מעונן ולעיתים גשום, אז אמרנו שנתחיל ונראה. המסלול הקל היה ממש קל ומזג האוויר היה סבבה אז חיברנו גם את המסלול הארוך, שהיה עלייה תלולה לראש הר שצופה על האיזור. היה קשה אבל לא יותר מדי ולגמרי היה שווה את זה. הטרק כולו מהמם עם נופים מיוחדים שלא רואים כל יום. סהכ הלכנו 9 ק"מ, 3:15 שעות עם עצירה למרק/תה (כבר אמרתי שזה שוס?). בסוף המסלול עשינו פיקניק עם דברים שקנינו אתמול בסופר וזה סגר לנו את הפינה לצהריים. בכניסה למסלול יש מעיין חם שאפשר להתרחץ בו אבל ויתרנו הפעם.

טיפ זהב: אם אתם מתכוונים לחרוג מכביש הטבעת של האי (כביש מס' 1) ולהיכנס פנימה ללב האי, חובה לשכור רכב 4*4 גבוה, כי יש מעברי מים. וכמובן לעשות ביטוח מקיף על כל צרה. אפשר להוסיף לחבילת ההשכרה גם ראוטר לרכב, שיסגור לכם את הפינה של הגלישה באינטרנט.

בדרך חזרה לכביש הטבעת עצרנו לכמה תצפיות: על מכתש יפהפה עם אגם (Blahylur); על קניון לא משולט ולכן לא מוכר אבל לגמרי שווה עצירה (Sigoldugljufur); על מתחם מפלים ובריכות ירוק וקסום שהיינו עייפים מכדי לרדת אליו אבל נראה מקסים גם מלמעלה (Gjain); ועל עוד מפל שנקרא המפל המפוצל (Hjallarfoss) שהוא בעצם שני מפלים שנופלים לבריכה אחת.

חזרנו למלון (אותו אחד מאתמול) רצוצים אחרי יום ארוך ארוך, ואמרנו לעצמנו שמחר ננוח. ארוחת ערב אכלנו ב-Rotin – מסעדה איטלקית שפועלת באחד המלונות ב-Hella. הטירמיסו שאכלנו פה היה טעים גם בקנה מידה של תל אביב.

יום 4: זוכרים את הפנצר מאתמול? אז מילאנו אוויר בצמיג גם אתמול בערב והוא מצידו המשיך לזלוג החוצה. אז הבוקר, לפני שיצאנו לדרך, נכנסנו לפנצ׳רייה ב-Hella (תודה לאלוהי גוגל שיודע למצוא כל דבר בכל מקום) ותיקנו. בארץ עולה לתקן פנצ'ר 50 שקל. תנחשו כמה שדדו מאיתנו באיסלנד? 200 שקל. כן, הכל פה יקר עד כדי הזיה (חוץ מהדלק, שזה מוזר כי איסלנד היא ככל הידוע לי לא מעצמת נפט). לא משנה, העיקר שאפשר לחזור למסלול.

התחנה הראשונה שלנו הייתה Seljalandsfoss – מפל שמה שמיוחד בו זה שאפשר ללכת מאחוריו. יש פה כל כך הרבה מפלים אז כל אחד צריך ייחוד כלשהו כדי להבדיל אותו מהאחרים, הקטע של המפל הזה הוא שלובשים מעיל גשם כי נרטבים מהרסס ובעצם מקיפים את המפל.

ממש לידו (5 דק הליכה) יש מפל-אח (Galjufrabui), שהייחוד שלו הוא שהוא בתוך מערה. שניהם ממש נחמדים.

משם המשכנו למפל שלישי, Skogafoss, מפל ממש גבוה ורחב שאפשר לטפס מספר סמלי של 465 מדרגות כדי לראותו אותו גם מלמעלה. טיפסנו, בטח שטיפסנו. חייבת להגיד שבשלב הזה – ואנחנו רק בהתחלה כן? – אלון הודיע שמיצה את עניין המפלים, ואם זה לא מפל ממש מיוחד אז שאחסוך ממנו. אמרתי פחחחח והמשכנו.

כשירדנו במדרגות מהמפל, נהיה פתאום ממש מעונן וקר. אז הוספנו שכבה ללבוש והמשכנו למגדלור ב-Dyrholaey, ששם אומרים שאפשר לראות פאפינים (Puffin), שזו הציפור הלאומית של איסלנד ואחד היצורים החמודים בתבל. אחרי שהתאהבתי בטוקאנים בברזיל ממש חיכיתי למפגש עם הפאפינים. אבל לא עברו שתי דקות מהרגע שהגענו למקום, והתחיל מבול אימים עם רוח מטורפת. הספקנו לצלם קצת, אבל ממש לא מיציתי את האירוע. חזרתי לאוטו מתוסכלת ורטובה. בדרך החוצה משם פסק הגשם, אז עצרנו בנקודת תצפית נוספת, נמוכה יותר, ושם היו עוד מלא (!) פאפינים. אלון בחוכמתו ידע לא להאיץ בי עד שאצלם כל פאפין ופאפין:)

טיפ זהב: תשאירו במושב האחורי של האוטו באופן קבוע שכבה נוספת של לבוש, מעיל רוח, כובע ובגד ים – אין לדעת מתי תזדקקו וטוב שזה יהיה בהישג יד.

משם, עדיין רטובים, נסענו למסעדת מרקים ב-Vik בשם The soup company. הקונספט של המקום מגניב – אפשר לבחור קערת מרק אחת מתוך 4 – הודי עם עדשים, קארי תאילנדי עם דג, גולש או ברוקולי (כולם טובים) – ואפשר לקחת 3 טעימות (שזה בעצם קעריות קטנות יותר) ואחר כך לבחור אחד מתוכם לקערה מלאה. יש ריפיל שזה נחמד מאוד, ואפשר גם לבקש את המרק בקערת לחם (בתוספת תשלום). עם הגשם והרוח זה היה בשבילנו בול במקום.

כשסיימנו לאכול התבהר עוד קצת וחזרנו לחוף השחור Reynosfjara (שינינו את הלו״ז והקדמנו את ארוחת הצהריים בתקווה שיתבהר ואכן כך היה). זה החוף המפורסם והמזוהה כל כך עם איסלנד. זה שאומרים שיש בו ״גלים מתגנבים״ שסוחפים אנשים לאוקיאנוס. זה שבחורף שעבר הגלים שטפו וסחפו והרסו אותו לגמרי. החוף באמת כולו שחור מהלבה וזה מראה מאוד משונה למי שכמונו רגילים לחול לבן. יש שם גם עמודי לבה משושים כמו בבריכת המשושים (תשאלו את הצ'אט הוא יסביר לכם למה זה בצורת משושה) והמראה הכולל מאוד מיוחד. אנשים שם כל כך מתלהבים שמנצלים את הלוקיישן כדי לצלם סרטונים הזויים לטיקטוק וזה קורע להסתכל עליהם מהצד.

כשסיימנו את כל העצירות להיום כבר היה מאוחר ורק רצינו להגיע למלון שהזמנו, Hotel Klauster, להתקלח ולנוח. אך אויה, מה זה? האם ייתכן שמישהו הזמין חדר לאוקטובר במקום לאוגוסט? האם ייתכן שהמישהו הזה הזמין חדר לאוקטובר 2025? האם ייתכן שהמלון עכשיו מלא ואין אף חדר פנוי (ראו טיפ זהב לעיל)? האם ייתכן שאין אף חדר פנוי גם בשום מקום אחר בסביבה? האם ייתכן שנעביר את הלילה באוטו? התשובה לכל השאלות שלעיל היא כן כן ושוב כן.

לעשות סיפור ארוך קצר, היינו אמורים להיות במלון הזה 2 לילות. ללילה הראשון השגנו במזל חדר אחרון – פשוט אבל נקי – במחיר מופקע (!) לא רחוק מהמלון שבו תיכננו לישון, והודנו למזלנו הטוב (Adventure Hotel Geirland). ללילה השני החדר היחיד שהיה פנוי זה הסוויטה של המלון שבו עשינו את הטעות בהזמנה, ובלית ברירה לקחנו אותו (זה היה כאמור או זה או לישון באוטו). כל הסיפור קצת הוציא לנו את החשק מארוחת ערב, מה גם שהיינו די שבעים מהמרקים, אז דילגנו הפעם.

יום 5: היום סטינו מכביש הטבעת ונכנסנו לפנים האי, למכתשי Laki. אלה מכתשים שנוצרו מהתפרצות געשית לפני כ-200 שנה שנמשכה 8 חודשים ברציפות. זה גרם נזק עצום באי והשאיר שדות לבה ענקיים שנראים כמו פני הירח (לא ראיתי את פני הירח אבל ככה אני מדמיינת אותם). הדרך כוללת הרבה מעברי מים אז אפשר לעשות אותה רק עם רכב 4×4 גבוה. יצא שהיינו לבד על הכביש, ועם הנוף הירחי העוצמתי זה הרגיש כאילו אנחנו האנשים האחרונים על פני כדור הארץ.

טיפ זהב: במעברי מים לפעמים יש עמודים ודגלים שמסמנים איפה מומלץ לעבור. תעקבו אחריהם ואל תנסו להתחכם. אנחנו היינו לבד, אבל בעיקרון תמיד עדיף להיות עם עוד רכב על כל צרה (לא תמיד יש קליטה בלב האי).

הנסיעה למכתשי לאקי לוקחת שעה וחצי, ובדרך עוצרים ב-Fagrifoss (״המפל היפה״) – שכשמו כן הוא , יפה מאוד. משם ממשיכים להר לאקי (Lakagigar) ולמסלול הליכה שתיכננו מראש. המקום הזה הוא לגמרי באמצע שום מקום, וכאמור כל הדרך לא ראינו נפש חיה, ועדיין בתחילת המסלול הופתענו לראות בוטקה שמתוכה יצא ריינג'ר חביב ומבוגר שחילק לנו מפות והסברים על המסלול. הוא אפילו מתחזק שם שני תאי שירותים ממש ממש נקיים.

המסלול עצמו מעפיל לראש ההר לתצפית על המכתשים מצד אחד ועל הקרחון מצד שני. הייתה עלייה לא קלה אבל מאוד מאוד מתגמלת כי הנוף לכל אורך הדרך פשוט מהמם. מילים לא יכולות לתאר. כשירדנו מההר עשינו הפסקת מרק, ובדיוק אז הגיע אוטובוס תיירים – כמובן ישראלים. הם זיהו אותנו לפי שקדי המרק …

התחנה הבאה הייתה מכתש Tjarnargigur שהוא המכתש היחיד ב-Laki שיש בו מים. אפשר לעשות שם מסלול בתוך תעלת לבה, אבל אנחנו ויתרנו והסתפקנו בתצפית על המכתש היפהפה.

עשינו את כל הדרך חזרה, כולל חצייה נוספת של כל מעברי המים שבהם עברנו בדרך לכאן, וממש לפני שיצאנו חזרה לכביש הטבעת עצרנו בקניון מדהים בשם Fjaorargljufur, שזכה לפרסום עולמי כשגסטין ביבר צילם שם ב-2015 את הקליפ לשיר שלו I will show you. יש שם מרפסות תצפית על הנוף שנותנות זווית טובה לקניון ולמפל.

כאמור, בלילה ישנו בסוויטה של מלון klauster. המחיר שלה הוא 1,600 דולר ללילה, סכום פסיכי לכל הדעות. אם זה לא מספיק, אז גילינו שכשלא הגענו באוקטובר 2025 הם גבו מאיתנו תשלום מלא על שני לילות (לא שמנו לב כי חשבנו שהם פשוט מחייבים על החדר מראש). למזלנו הם הסכימו להוריד את הסכום הזה מהעלות עכשיו, אבל גם אחרי זה עוד היינו צריכים להוסיף לא מעט. הזיה. המשפט "על טעויות משלמים" מעולם לא היה נכון וכואב יותר. אבל החדר היה באמת מפנק עם אמבטיה ענקית, מיטה נוחה וסלון מרווח, וניצלנו אותו עד תום.

בערב, כדי להרגיש לגמרי עשירים, הלכנו לאכול במסעדת שף שנפתחה פה ב-2022 – Kjarr. האוכל פה היה סבבה, אם כי לא ברמה של תל אביב (המחיר דווקא כן ברמה של תל אביב).

יום 6: אחרי שהתפנקנו באמבטיה חמה וכוס יין צונן היינו בשלים להמשיך בדרך. היום עמד בסימן הקרחון הענק שבלב איסלנד – Vatnajökull – שמשתרע על 8% משטח האי ומתחתיו יש כמה הרי געש. נהגנו יום שלם על כביש הטבעת והקרחון הזה ליווה אותנו לאורך כל הדרך כי הוא באמת עצום.

טיפ זהב: אל תעברו את המהירות המותרת בכבישים. יש מצלמות בכל מקום. לפעמים זה מטריף, כי בקטע של קילומטר המהירות המותרת יכולה להשתנות 4 פעמים, אבל אין ברירה. שמענו שנותנים דוחות (טרם קיבלנו…)

העצירה הראשונה שלנו הייתה לתצפית ב-Svinafellsjokull (באמת מה נסגר פה עם השמות) שהוא שלוחה קטנה של של הקרחון (כמו לשון יבשה אבל של קרחון). אפשר להגיע עד ממש קרוב לקרחון וזה מרגש מאוד.

התחנה הבאה הייתה Mulagljufur Canyon, שם עשינו מסלול הליכה, אבל לפני זה עצרנו בבית קפה חמוד בשם Cafe Vatnajokull, עם כורסאות נעימות ושוקו חם טעים (ברור שעם קצפת).

משם המשכנו לשתי לגונות קרחונים – Fjallsarlon ו-Jokulsarlon. שניהם למעשה אגמים שצפים בהם גושי קרח ענקיים שהתנתקו מהקרחון. שניהם יפים ושווים עצירה, אבל אם צריך לבחור רק אחר הייתי הולכת על Jokulsarlon, כי שם אפשר לראות גם את לגונת הקרחונים וגם את הדרך שהם עושים עד לים הפתוח. נחמד לשבת שם כמה דקות ולשמוע את רעש ההתרסקות של הגושים אל המים.

בקצה הלגונה, ממש בפתח היציאה לים, יש את חוף היהלומים שהוא המקום שבו חלק מגושי הקרח עולים על החוף השחור ונוצצים בשמש כמו יהלומים.

את היום סיימנו ב-Hofn שנחשבת לבירת הלובסטרים של איסלנד, אבל זה שקר כי הלובסטר האיסלנדי הוא בכלל לא לובסטר כמו שאפשר למצוא למשל בצפון אמריקה, אלא למעשה לנגוסטין (סוג של שרימפס גדול). כך או כך, מרק הלובסטרים שאכלנו ב-kaffi Hornid היה ממש טעים.

למחרת נפרדנו מדרום איסלנד והתחלנו לעלות צפונה דרך החוף המזרחי. על כל זה תקראו בחלק 2.