Yellowstone

יום #14: בדרך לילוסטון

היום עזבנו את Browning בדרכנו דרומה. אחרי שני ימים עמוסים בפארק גליישר, החלטנו על יום באיזי (חשוב לעשות את זה מדי פעם, אחרת סיר הלחץ עלול להגיע לרתיחה): קמנו מאוחר, ירדנו לג'קוזי, אכלנו ארוחת בוקר ויצאנו לדרך.

הדרך מגליישר לילוסטון אורכת כשש שעות, אולי קצת יותר, וחוצה את מונטנה מצפון לדרום. אנחנו חילקנו אותה לשני מקטעים: היום ניסע קצת יותר מארבע שעות ומחר עוד שעה וחצי. יצא שנסיעה של ארבע שעות מגליישר הביאה אותנו לעיר עלומה בשם Bozeman שבאמת אין לכם שום סיבה להגיע אליה.

הנסיעה לבוזמן עוברת כמעט כולה בדרך משעממת, מונוטונית, וצהובה כשמסביב יש רק כלום ושום דבר. הגענו לבוזמן בצהריים ולא מצאנו שום דבר מעניין לעשות בה, אז הלכנו למול המקומי, שהיה שומם בדיוק כמו כל הסביבה. ניצלתי את ההזדמנות לחדש את הלק והרשתי לעצמי להתפרע עם הצבע (תחסכו ממני את הצקצוקים המזועזעים, האמת היא שהייתי הכי שמרנית שם כי כל האחרות עשו נוצצים וציורים. ואגב, היו שם גם ילדות ממש קטנות ומתברר שהן הולכות למכונים האלה לעשות לק באופן קבוע. שוקינג).

חזרנו למלון, השלמנו שעות גלישה באינטרנט והלכנו לאכול. אחרי יומיים של אוכל מחורבן הלכנו למסעדה איטלקית שאלון מכיר מרשת Olive Garden והיה ממש טעים. סלט, פסטה – כל מה שאדם שבע המבורגרים יכול לבקש.

יום #15-17: Yellowstone NP 

הידעתם שילוסטון הוא הפארק הלאומי הראשון בעולם? הוא נחנך לפני כ-150שנה ומאכלס יותר מחצי מהאתרים הגיאותרמיים שעל כדור הארץ (10,000 בסך הכל, מתוכם 300 גייזרים). מוויקיפדיה למדתי שלפני 30 שנה השתוללה בו שריפה שכילתה יותר משליש (!) משטחו, אבל היום כמעט ולא רואים את זה. העצים המתים היחידים הם אלא שלא שרדו את התפרצויות הגייזרים ואת פעילות המעיינות החמים שבשטח הפארק.

רוב שטח הפארק מכוסה בתוצרים של התפרצות געשית אדירה שהתרחשה לפני 640 אלף שנים. למעשה האיזור כל כך רגיש, שבכל שנה מתרחשות בו אלפי רעידות אדמה שאת רובן לא ניתן להרגיש. עד היום האדמה שם רוחשת פעילות געשית מטורפת, כשכל מטר אפשר לראות אדים יוצאים מהאדמה, מעיינות רותחים או גייזרים מבעבעים. למעשה, להסתובב בפארק זה הכי "מסע אל בטן האדמה" שאפשר לדמיין. אלון אמר שזה כמו להסתובב בשטח צבאי באמצע תרגיל אוגדה כשרואים את שאריות הפיצוצים. ככה זה נראה:

את היום הראשון שלנו בפארק הקדשנו לראפטינג. הזמנתי עוד מהארץ ראפטינג על נהר הילוסטון בחברה בשם Flying Pig שנמצאת בעיירה Gardiner בכניסה הצפונית לפארק והיו עליה המלצות טובות. בחרתי מסלול ראפטינג לאורך 18 מייל, כולל ארוחת צהריים, ועל הדרך ביקשתי גם שיהיה מסלול קופצני אם אפשר. ובכן, היה אפשר.

קיבלנו סירה עם עוד משפחה, הולבשנו בחגורות הצלה ובנעלי מים – ויצאנו לדרך. היו קפיצות ממש גדולות ונרטבנו לגמרי, אבל זה היה חלק הכיפי ביותר. בקטעים הרגועים יותר הילדים נכנסו למים, שהיו קרים למדי אבל לא קפואים כמו בגליישר. בגלל ההשפרצות לא לקחנו את המצלמה איתנו והצטלמנו רק קצת בטלפון:

מתברר שלמשייטי הסירות יש מנהג להעמיד ילד על החרטום ואז לסובב את הסירה עד שהוא נופל (או מחזיק מעמד). הם קוראים לזה The wheel of fortune ואיתמר וגיא נהנו מזה מאוד. המשפחה ששטה איתנו הייתה מסינסנטי והם היו כל כך שקטים ובשוק, שהרגשנו לא נעים בהיותנו הישראלים הקולניים שאנחנו.

כשירדנו מהסירה הילדים אמרו שזה היה אחד הדברים הכי כיפיים שהם עשו. נו, הייתי מרוצה. אוטובוס שחיכה לנו בסוף המסלול החזיר אותנו לאוטו – ובדיוק ברגע שעלינו לאוטובוס התחיל מבול. היה לנו ממש מזל.

המשיט של הסירה סיפר לנו שממש קרוב לאיפה שהיינו יש מעיינות חמים בשם Boiling river. מאחר שירד גשם חשבנו שזה יהיה נחמד להתרחץ שם. אלא שהמעיינות היו לא חמים אלא רותחים! מים בטמפרטורה של יותר מ-40 מעלות שיוצאים מבטן האדמה וזורמים לנהר קפוא. עכשיו, כל המטיילים מתרכזים בנקודת החיבור בין המים הרותחים למים הקרים בהנחה – ההגיונית למדי – שיהיו שם מים נעימים, בטמפרטורה ממוצעת של שני הזרמים – אבל לא, אתה יושב במים ומקבל רגע אחד זרם קפוא וברגע שלאחריו מים רותחים. אני עוד שרדתי את זה, אבל אלון והילדים לא נהנו בכלל.

משם המשכנו דרומה בדרך לכניסה המערבית של הפארק, שם נמצא המלון שלנו לשני הלילות הבאים. תיכנננו לעצור בדרך גם ב-Mammoth Hot Springs, אבל הגשם שהלך והתחזק הבריח אותנו משם והסתפקנו בסיור מהחלון של האוטו.

בהמשך עצרנו קצת בצד הדרך לנמנם באוטו, מחכים שמזג האוויר יתבהר, וזה עבד – השמש יצאה! אז ניצלנו את ההזדמנות לבקר ב-Norris Basin Geyser. זה מסלול מעגלי של 2.5 ק"מ שעובר בהמון בריכות מבעבעות וגייזרים בגדלים שונים, כולל אחד שהתפרץ ממש כשעברנו לידו. ב-Norris יש את הגייזר הפעיל הגבוה ביותר בעולם, שמתפרץ לגובה של 92 מטר. בניגוד לשאר הגייזרים, שהפארק מפעיל אפליקציה מיוחדת שמאפשרת לך לדעת כל כמה זמן הם יתפרצו (לפי יום ושעה) ולתזמן את הביקור בהתאם, בנוריס אין דרך לנבא. לפי השלט שנמצא לידו, הגייזר הזה התפרץ בפעם האחרונה בספטמבר 2014, ואין לדעת מתי זה יקרה שוב. בינתיים הוא יורק ופולט מים ואדים בגובה של כמה מטרים ספורים, וגם זה מרגש ממש. הנה:

בערב הלכנו לאכול במסעדה מקומית ב-West Yellowstone. איתמר ואלון ניסו המבורגר וסטייק (בהתאמה) מבשר ביזון, בעוד שחר גיא ואני נרתענו מהרעיון. המסקנה שלהם: זה מאוד דומה לבקר.

הכבישים בפארק ילוסטון מסודרים כמו הספרה 8 ואת היום השני שלנו בפארק התחלנו בעיגול התחתון, שם מרוכזות רוב האטרקציות השוות. נסענו קודם כל לכיוון ה-Grand Parismatic spring, הידוע כבריכה עם הצבעים היפים ונחשב לאתר הכי מצולם בפארק. 60 שניות על הצבעים: מרכז המעיין כחול מרהיב וסביבו יש טבעות בצבעי ירוק, צהוב וכתום. הצבעים נוצרים כתוצאה מפעילות של בקטריות שמיצרות כלורופילים של צבע. מאחר שהטמפרטורה במעיין יורדת ככל שמתרחקים מהמרכז, חיות במעגלים השונים בקטריות שונות שיוצרות צבעים שונים. זה בגדול, לא מתחייבת על הפרטים. בכל מקרה, זה מקסים מקסים!

יש תצפית ממפלס המעיין ויש תצפית ממרפסת מוגבהת. כמובן שמהמרפסת רואים הרבה יותר טוב את הצבעים

משם המשכנו לגייזר ה-Old Faithful, שהוא הגייזר המפורסם בעולם והסיבה המרכזית לזה שאנשים מגיעים לילוסטון. אומנם נוריס גבוה ממנו פי שלושה, אבל נוריס מתפרץ פעם בכמה שנים ואי אפשר לחזות מתי זה יקרה, ואילו האולד פיפתפול מתפרץ כמו שעון כל שעה ו-10-30 דקות ואפשר לחזות בדיוק מתי. למעשה, ליד הגייזר יש שלט שמכריז מתי תהיה ההתפרצות הבאה, בדיוק של 10 דקות לפה או לשם, ואנשים תופסים מקום תצפית מראש כדי לא לפספס. גם אנחנו תפסנו מקום וחיכינו.

ההתפרצות עצמה נמשכת דקה בערך, אבל זה כל כך מרשים שאין דרך לתאר. לחשוב שזה קורה כל שעה וכמה דקות כבר מאות שנים זה לא יאומן. הנה תמונות של לפני ותוך כדי:

אחרי הגייזר המשכנו בנסיעה לאורך הכביש והגענו למקום במזרח הפארק בשם Hyden Valley – עמק ירוק ענק שבו אמורים להיות עדרי ביזונים גדולים. נו, העמק אכן ירוק וענק אבל אפילו חצי ביזון לא ראינו שם. למעשה שני הביזונים היחידים שראינו כל הטיול היו בכלל ליד הכביש שנסענו בו. באיזה שהוא שלב צחקנו שאיתמר אכל את כל הביזונים בפארק בהמבורגרים שלו ולא נשארו יותר…

אחרי שראינו שני ביזונים יצוגיים – כולל אחד שהיה ממש ליד האוטו שלנו – אפשר לומר בוודאות שזו חיה מכוערת שאין לתאר. כל כך מכוערת שאי אפשר להפסיק להסתכל עליה. גדולה, שחורה ונראית לגמרי פרה-היסטורית.

אה, ובאחד מעיקולי הדרך ראינו פתאום המון אנשים מתקהלים. כשהתקרבנו ראינו קבוצות של אנשים מתרכזים סביב כמה טלסקופים שפוזרו שם. כשתהינו מה פשר ההתקהלות אמר לנו מישהו שרואים דב גריזלי. הצצנו בעינית וואללה – ראינו דב גריזלי. אומנם זה פחות מרגש מלפגוש אותו על השביל, אבל עדיין, דב זה דב ועשינו וי גם על זה.

התחנה האחרונה שלנו הייתה ב-Artist's Paintpot, שאמור להיות איזור של בוץ מבעבע בצבעים שונים. זה היה המקום המאכזב של היום כי ראינו רק שני איזורי בוץ מבעבעים והם היו באפור ובלבן. זה היה נחמד, אבל לעומת מה שהובטח לנו – פייר, התאכזבנו.

למחרת יצאנו לייעדנו האחרון בפארק, ה-Grand Canyon של ילוסטון. בתור מי שהיו בגרנד קניון המקורי באריזונה, באנו עם ציפיות גדולות. אז זה לא גדול ולא עמוק כמו הגרנד קניון, אבל זה מרשים מאוד, עם מפלים אדירים שאפשר לצפות עליהם פעם אחת מרחוק ופעם אחת ממש מראש המפל. תיכננו לעשות מסלול בגדה הדרומית של הקניון שיורד 327 מדרגות אל ראש המפל (ואז עולים אותן בחזרה כמובן), אבל הוא היה סגור לשיפוצים אז עשינו מסלול דומה בגדה השנייה של הקניון רק בלי המדרגות. הירידה הייתה קלה, העלייה פחות.

משם המשכנו לכמה נקודות תצפית על הקניון, ואז החלטנו לנסות להיכנס ל-Lamar Valley שהוא האיזור שכולם אומרים שבו אפשר לראות דובים. נסענו בכביש וכרגיל לא ראינו כלום. החלטנו להמשיך עד אחד הלודג‘ים ולאכול שם צהריים ואז לחזור.

חמש דקות לפני הכניסה ללודג‘ היה פתאום פקק עצום. כבר למדנו שאם יש פקק בפארק זה כי מישהו ראה דב ועצר לצלם. ובאמת, היה שם דוב שחור שישן מתחת לעץ על שפת הנהר, ממש קרוב לשפת הכביש. בקושי אפשר היה לראות אותו או להבדיל בינו לבין הצל של העץ, אבל כולם עצרו להסתכל עד שהגיעה הריינג‘רית וגירשה את כולם למכוניות בטענה שמסוכן לעמוד כל כך קרוב לדוב. נו, עשינו וי גם על הדב השחור.

אכלנו ארוחת צהריים ב-Roosvelt Lodge והיה טעים באופן מפתיע (בכל זאת, מסעדה יחידה באמצע שום מקום). משם יצאנו חזרה בדרך החוצה מהפארק. הילדים סיכמו שגליישר פארק יותר יפה, אבל ילוסטון יש דברים יותר מגניבים. נראה לי שזה תיאור מדויק.