אגם Rotorua והעיר שנקראת באותו שם יושבים במכתש שנוצר מהתפרצות געשית לפני כ-250,000 שנה, והאיזור נחשב לבירת הפעילות הגיאו-תרמית של ניו זילנד. ואכן, מכל פיסת אדמה בעיר, אלא אם היא כביש או מדרכה, יוצאים אדים, וזה מאוד מאוד משונה. קצת מזכיר (אולי רק לישראלים) עיר אחרי הפצצה.
היעד הראשון שלנו בעיר היה הפארק הגיאו-תרמי Wai-O-Tapu . יש בו המון בריכות מעשנות ואפילו גייזר, אבל האמת היא שאם הייתם בילוסטון, זה יהיה לכם קצת מאכזב. הנה כמה תמונות משם:
הנקודה הכי מרשימה בפארק היא הבריכה הירוקה- בריכה בצבע ירוק זרחני מדהים, שהוא תוצאה של המינרלים והשבירה שלהם את קרני השמש. אגב, רמת החומציות בבריכה היא 2, מה שאומר שהיא מאוד מאוד חומצית. ככה זה נראה בלי שום פילטר:
כאמור, יש בפארק גם גייזר. הוא התגלה במאה ה-18 על ידי אסירים שעבדו על ניקוי השטח לקראת שתילת היער שבמקום, שהוא היער מעשה ידי אדם השלישי בגודלו בעולם והכי גדול בחצי הכדור הדרומי. האסירים גילו מעיין חם שנובע מהאדמה והיו באים להתרחץ בו, עד שפעם אחת פתאום הייתה התפרצות של זרם מים מהאדמה, להלן- הגייזר.
קצת משונה מה שקורה בפארק עם הגייזר הזה, שמתפרץ פעם ביום ב-10:30 בדיוק. קודם כל, צריך לנסוע אל הגייזר כי הוא נמצא מחוץ לשטח הפארק, כלומר צריך לחזור ליציאה, להזיז את האוטו, ואז לחזור אם לא סיימתם את הסיבוב בפארק. ושנית, לטקס היומי של התפרצות הגייזר יש מנחה, שממש לפני שעת השין שרה שיר מאורי (דווקא יפה מאוד) שאמור לזרז את ההתפרצות, אבל רגע לפני – כאילו הם לא באמת סומכים על יכולות השירה שלה -מגיע אחד מעובדי הפארק ושופך לתוך הפתח של הגייזר חומר כלשהו, שלדעתנו מאיץ את ההתפרצות או גורם לה להיות אינטנסיבית יותר. כל האירוע ממש משונה, ולסיום הגייזר מתפרץ ממש בקטנה כך שנראה שכל המהומה הייתה על לא מאומה. כאמור, משונה.
אחרי הפארק נסענו לנביעה טבעית של מעיין חם באמצע יער לא רחוק משם. זה לא היה בתוכנית שלנו, אבל קיבלנו המלצה מהמדריך של השיט מאתמול ב-Bay of Ilands, והחלטנו לנסות. לא מדובר בשמורה מוגדרת או מוסדרת בשום צורה, ולכן זה גם לא עולה כסף, אבל זה כל היופי של המקום. דמיינו שבמרחק 5 דקות מהכביש זורם נחל עם מפלים קטנים, שהמים בו חמים ונעימים כמו אמבטיה או כמו ג'קוזי. בנוסף היו שם מעט מאוד אנשים אז ממש ממש כיף.
משם חזרנו למלון, כי בדיוק התחיל הסופרבול ואלון הכריז שניו זילנד או לא ניו זילנד – הוא חייב לראות את זה. אז הוא נשאר בחדר ואני יצאתי להסתובב לבד בעיר. תכלס, העיר עצמה משעממת. יש באמצע העיר פארק גיאו-תרמי קטן, שגם ממנו עולים אדים, אבל הוא לא כזה מעניין. אגב, אחת האטרקציות המפורסמות של העיר היא מופע של תרבות מאורית, אבל לא הלכנו. אלון כבר היה, ואני לא מצאתי עניין בארבע שעות של ריקודי מלחמה מאורים עם ארוחה מאורית מסורתית. בדיעבד אולי זו הייתה טעות, אבל לא נורא. חייבים להשאיר משהו לפעם הבאה… אגב, רוב המאורים חיים באי הצפוני, שם גם למקומות יש שני שמות – מאורי ואנגלי. זה שהמאורים מקועקעים כולם יודעים, אבל הופתענו לראות שהרבה מהנשים המאוריות מקועקעות גם בשפתיים ובסנטר, וראינו אפילו מגישה בטלוויזיה שמקועקעת ככה.
בערב, אחרי שנגמר המשחק, יצאנו לאכול ארוחה-לא-מאורית ואחריה, כשהחשיך, ביקרנו באטרקציה מפורסמת אחרת בעיר – Redwood treewalk. זה פארק של עצי רדווד גבוהים שמחברים ביניהם גשרי חבלים. אפשר לבקר בפארק ביום או בלילה, כשהייחודיות של המקום היא בעיקר בלילה, אז העצים מקושטים ומוארים (מצד שני, בביקור ביום זוכים לראות מלמעלה את השרכים הענקיים שמאפיינים את ניו זילנד). ככה זה נראה בלילה, כשאנחנו היינו:
למחרת הבוקר, ממש מוקדם בבוקר, נפרדנו מ-Rotorua ונסענו ל-Hobbiton, לסיור במקום שבו צילמו את טרילוגיית שר הטבעות ב-1999 ואחכ את טרילוגית ההוביט ב-2009.
את הכרטיסים לסיור השגנו רק יומיים לפני הביקור, בפוקס של החיים, אחרי שבמסגרת דברים-שהזנחנו-בגלל-המלחמה לא הזמנו כרטיסים מראש, וכשנזכרנו כבר לא היו (לא לאותו יום ולא ליום שאחרי או ליום שאחרי אחרי. זה הגיוני בהינתן שמדובר באחת האטרקציות הכי מפורסמות ומבוקשות בניו זילנד).
חדורי אופטימיות חסרת בסיס, מרגע שהחלטנו שנוסעים לניו זילנד אלון נכנס כל יום לאתר לראות אולי השתחררו כרטיסים. אפשר להזמין ולבטל עד 24 שעות לפני, אז קיווינו והנחנו שישי סיכוי שאנשים יתחרטו. ואכן, יומיים לפני הטיסה הוא מצא כרטיס אחד. לקחנו אותו ליתר ביטחון, כי זה עדיף מכלום, והמשכנו לחפש גם אחרי שהגענו לניו זילנד. נכנסנו לאתר כמה פעמים ביום, אבל הכל היה fully booked וכבר השלמנו עם זה שרק אחד מאיתנו ייכנס.
אבל אלוהים כנראה עוזר לרשלנים, כי שלשום, בדרך לרוטרואה, גילינו בנס שהתפנו 2 כרטיסים בדיוק לשעה שרצינו (בשלב הזה כבר לא הייתה לנו שום גמישות בימים ובשעות). מייד הזמנו אותם וביטלנו את הכרטיס היחיד שהיה לנו. סוף טוב הכל טוב. מוסר השכל (שלא בהכרח נלמד מהסיפור שלנו אבל נכון תמיד): תדאגו מראש לכרטיסים, ואל תסמכו על המזל.
אז נחזור לסיור. כמי שלא ראתה אף אחד מהסרטים בטרילוגיות (הקוראים החדים ודאי זוכרים שבטיסה לפה ראיתי חצי שעה מההוביט) אני יכולה להגיד שבוודאי נהנתי פחות ממי שמכיר בעל פה כל סצינה בכל אחד מהסרטים, אבל בהחלט נהנתי. הסיור מתוקתק, מוקפד ומושקע, באתר הצילומים יש תשומת לב מטורפת לפרטים הקטנים והמדריכה הייתה ידענית ונלהבת כאילו זה היום הראשון שלה בעבודה, וניכר שהיא ממש אוהבת את כל הסרטים וחשה ברת מזל שזו העבודה שלה.
היא סיפרה לנו שהאתר נבחר כי היו בו גבעה, עץ ואגם שענו במדויק על הדרישות של הבמאי, ומאתר הלוקיישנים הבחין בהם מהאוויר והתלהב; שאחרי צילומי הטרילוגיה הראשונה הרסו את הסט ובנו אותו שוב לצילומי הטרילוגיה השנייה, ואז כבר החליטו להשאיר את הכל למבקרים; ושהעץ שמעל הבית של פרודו באגינס הוא מלאכותי ועשוי ממתכת שהןדבקו עליה איזה 30,000 עלים; ועוד מלא פרטי טריוויה חמודים על איך צילמו כל מיני סצינות.
במהלך הסיור התברר עוד, שרק לפני שלושה חודשים, בדצמבר 2023, הוסיפו לסיור ביקור בתוך בית של הוביט (hobbit hole), אז גם בזה היה לנו מזל כי זה ממש מוסיף לחוויה. כל שותפינו לסיור היו ממש נלהבים מזה, ואנחנו בכלל לא ידענו … בקיצור, ביקור כיפי, לא רק לגיקים חובבי הוביטים.
היעד הבא שלנו היה מערת התולעים הזוהרות, Waitomo Caves. גם לזה לא הזמנו כרטיסים מראש, וגם לזה ארבנו שיתפנה, אבל פה היה יותר קשה כי אחרי שמזמינים אין אפשרות ביטול. בסוף, יום לפני שעת השין התפנה כרטיס אחד. לקחנו אותו, ואלון אמר מראש שהוא כבר היה שם ולא התרשם, ולכן לא מתכוון להתאמץ להשיג עוד כרטיס. וכך יצא שהייתי בסיור לבד. מוסר השכל: ראו לעיל.
בכל מקרה, התחתנתי עם בחור חכם. זו אומנם אחת מהאטרקציות הכי מפורסמות בניו זילנד, אבל הסיור עצמו, שנמשך פחות משעה, די מאכזב. רובו מוקדש למערת הנטיפים שבה חיות התולעים – מערה מרשימה, אין מה לומר, אבל כבר ראיתי יפות ממנה בעולם – ורק בסוף עושים קטע ממש קצר בסירה שבו רואים את התולעים הזוהרות. נחמד, לא יותר. מאחר שאסור לצלם – אין לי תמונות משם, אבל אם תעשו גוגל תמצאו תמונות כמו זו:
אחרי הסיור נסענו ל-Turangi, שתהיה תחנת היציאה שלנו לטרק של טונגרירו מחר. חכו לפרק הבא…
Been There, Done That 
וואו תור מעריצה של הסרטים – מבחינתי היה מה זה כיף לבקר בתור הבית של ההוביטים… אבל הוא לא היה פתוח למבקרים כשהייתי שם ב 2019. מה שכן לנו היה ביקור בפאב שבו קיבלנו משקה אחד בחינם, ואני גיליתי שלמרות שאני לא סובלת בירה – אני מסתדרת לא רע עם סיידר.
לגביי הגייזר: הגייזר עצמו מתפרץ רק פעם ביומיים, אבל כדי לאפשר למבקרים ״להנות״ ממנו פעם ביום – מה ששופכים לתוכו זו בעצם אבקת כביסה כדי לגרום לו להתפרץ פעם ביום.
ואני שמחה לקרוא שגם את חושבת שהאיזור של המעיינות החמים בניו זילנד מאכזב לעומת יילוסטון. חוץ מהבריכה הצהובה שבאמת מיוחדת.
לגבי הביקור בכפר המאורי: זה מעניין לשמוע קצת על החיים שלהם, כולל הקעקועים למשל שמסמלים כוח סבל, ועל החשיבות של המיקום שלהם על הפנים – ועל כך שנשים באופן עקרוני פחות מקועקעות מאשר הגברים כי הן מוכיחות את כוח הסבל שלהן בלידה.
אבל הקטע של הריקודים די סטנדרטי ולא מיוחד – וארוחת הערב זכורה לי כמאוד מעצבנת כי היא מאוד המונית, וכדי לשמור על סדר מסוים קראו לשולחן או שניים בבת אחת לאכול – ואנחנו היינו אחד מהשולחנות האחרונים שנקראו לאכול, אחרי שרבים מהשולחן לא זכו לאכול מאז שעות הצהרים המוקדמות והיינו כבר מורעבים. האוכל עצמו לא היה גרו אבל די סתמי.
כשאנחנו היינו באיזור המנהרה עם התולעים הזורחות פספסתי גם אני את ההזדמנות לבקר במערה, ובמקום זה אני ועוד שתי נשים הלכנו לטיול באיזור. אני שמחה שלא מדובר על מציאה כזו גדולה (למרות שגם המסלול היה לא מרשים), במיוחד כשראינו תולעים כאלו בחינם במערה אחרת. אני מניחה שהיה מדובר על מערה קטנה יותר עם פחות תולעים, אבל לא היה כזה ביג דיל סביבה…
אהבתיאהבתי
את טרילוגיית ההוביט לא ראיתי אבל כגיקית כמובן שקראתי את ההוביט ואת טרילוגיית שר הטבעות וגם חלק מהסילמריליון (שבו כשלתי במבחן הגיקיות כי הוא די משעמם), פלוס ראיתי את שר הטבעות, וכמובן שזיהיתי את הדלת של בילבו באגינס. איך בא לי להיות שם.
אהבתיאהבתי
ניצחת. אלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים 🙂
אהבתיאהבתי