Las vegas

יום #26-23: לאס וגאס

הייתה נסיעה מפרכת, היה חם נורא, היה קצר מדי – אבל היה שווה ביותר. לאס וגאס נותרה מטורפת כשהייתה, עם מיליוני אנשים ברחובות, טיפוסים מוזרים כמו שלא תראו בשום מקום אחר ואווירת חופש מטורללת משהו.

הילדים התעקשו להיות בווגאס, אני רציתי לסיים בבטן-גב במלון מפנק, ורק אלון חשב שזה מיותר. מזל שהתעקשנו. יצא שהתפנקנו במלון מעולה, נרגענו ליד הבריכה, השתזפנו, שחינו, טיילנו ברחובות, אכלנו טוב – והיינו נשארים עוד אם היינו יכולים. חוץ מאלון. הוא טען כל הזמן שהוא לא מבין את "הקונספט של אנשים צולים את עצמם בשמש ואז טובלים את עצמם במים קפואים".

הנוף מהחדר

אחת המטרות של איתמר בביקור בעיר (או ליתר דיוק ה-מטרה) הייתה לאכול במסעדה מטורללת בשם "Heart attack Grill" שהוא שמע עליה פעם. כל החודש הוא דיבר על זה. זו מסעדה שמתגאה בזה שהיא מגישה אוכל שמן ולא בריא ולכן כשנכנסים אליה מקבלים חלוק של בית חולים, המלצריות לבושות כמו אחיות ועל החשבון כתוב שזה תשלום עבור "טיפול רפואי".

התפריט כולל המבורגרים – מקציצה אחת ועד שמונה, שנקראות פה "מעקפים" – עם גבינה, בייקון וכל דבר שמן אחר שאפשר לדמיין. בכניסה יש משקל ומי ששוקל יותר מ-350 פאונד (כ-150 קילו) אוכל בחינם. והכי הזוי – מי שלא גומר את האוכל מפליקים לו בתחת (לזכותם ייאמר שהם עושים את זה רק אם אתה רוצה).

אז איתמר המתלהב ישב לאכול וגיא הצטרף אליו בקטנה, בעוד שחר אלון ואני מסתכלים עליהם מזועזעים ורוצים להקיא רק מהקונספט. איתמר הזמין המבורגר של שלוש קומות, וכמובן שלא גמר (אולי בכוונה). כמובן שהוא גם רצה שיפליקו לו.

מסקנה: אם אתם נערים מתבגרים שמתלהבים משטויות ומוכנים לעשות הרבה בשביל צפיות בלייב או לייקים בסטורי – המקום הזה בשבילכם (איתמר אמר שהגשמנו לו חלום:)). כל האחרים יכולים לוותר.

בערב האחרון אלון ואני יצאנו לבד למסעדה (בדיעבד התברר שהיה יום האהבה ואפילו לא ידענו). אכלנו סטייק מעולה, הכי טוב שאכלנו עד כה. הילדים הסתובבו לבד בסטריפ וגם הם נהנו מהעצמאות.

בראשון אחה"צ חזרנו ללוס אנג'לס. את הלילה האחרון עשינו באותו מלון – ובאותו חדר – שבו לנו בשני הלילות הראשונים של הטיול. סגרנו מעגל – ועכשיו צריך לחזור הביתה. היה מעולה וקשה לחזור, אבל מצד שני היי, כבר אפשר להתחיל את הספירה לאחור לטיול הבא!

בארוחה האחרונה, בערב האחרון בלוס אנג'לס, ביקשתי מהילדים לציין מה היו שלושת ההייליטס של הטיול מבחינתם ומה היו משנים. היה מצחיק לראות אותם מתאמצים להיזכר מה עשינו בחודש האחרון, כי מרוב שהחוויות נערמו ולא הספיקו להתעכל, היה קשה לשלוף משהו מתחתית הערימה. כשמישהו אמר למשל "זוכרים שטיילנו על החוף בווניס ביץ‘ ועשינו מלחמת כדורים המתנפחים" כולם אמרו "וואי, נכון, שכחתי מזה, איזה כיף היה". אני מניחה שייקח עוד הרבה זמן עד שנעכל את כל מה שעברנו, ומקווה שלפחות תחושת הביחד והגיבוש המשפחתי תישאר איתנו עוד הרבה זמן.

עכשיו אנחנו בשדה, מחכים לטיסה הביתה. זה הזמן לספר למי שעוד לא עודכן שאחרי התלבטות גדולה איתמר החליט ללכת ללמוד בשנת הלימודים הבאה בשדה בוקר (בבית הספר שאלון למד בו), כך שהטיול הזה היה גם גיבוש אחרון לפני ההרפתקה הבאה – החדשה, המפחידה והמאתגרת – שלו ובעצם של כולנו. עכשיו רק נשאר לנו לשרוד את מה שנשאר מאוגוסט ולקוות לטוב.