קוויקי בלונדון

אז נסעתי ללונדון, ועוד לפני שהספקתם להתגעגע – חזרתי.

בניגוד למנהגי, נסעתי בלי שום תוכניות. בדיקה קצרה באינטרנט העלתה שאין כרגע שום תערוכה שווה במיוחד, שום מחזמר להיט שעוד לא ראינו, וגם על רוב אתרי התיירות כבר עשינו וי בביקורים הקודמים (או שאני מחכה ללכת אליהם עם הילדים מתישהו כשנגיע ללונדון בהרכב משפחתי מלא).

ועדיין, אלה היו ארבעה ימים מוצלחים מאוד. עם הרבה זמן איכות, אוכל טוב ורוגע. בלי לטפל באף אחד, בלי להכין אף אחד לבית ספר, בלי הסעות אינסופיות לחוגים ובלי מנהלות של כביסה-מדיח-סופר. ואפילו הספקנו לראות כמה דברים שווים. אז הנה סיכום קצר של המקומות שהיינו בהם, למקרה שתזדמנו מתישהו בקרוב ללונדון:

אומנות

Saatchi Gallery (שכונת צ'לסי, תחנת sloane square) – כאמור, בזמן הביקור שלנו לא הייתה אף תערוכה שווה במוזיאון שעניין אותנו לראות. התערוכה של דוויוד בואי עניינה את אלון מאוד, אבל היא נסגרה בחודש שעבר. בטייט מודרן יש כרגע תערוכה של איזו אמנית יפאנית לא מוכרת, ולמרות שהתערוכות הקבועות שם שוות מאוד, לא התחשק לנו לראות אותן שוב.

אז החלטנו ללכת לגלריה סאצ'י. זו גלריה נחשבת מאוד שמתמחה במיוחד באמנות מודרנית/עכשווית. פרט טריוויה: הגלריה שייכת לאספן האומנות צ'רלס סאצ'י, שנשוי לשפית אנג'לה לוסון ובאחרונה התפרסמו תמונות שמראות אותו חונק אותה באמצע בילוי במסעדה (בעקבות התקרית פורסם שהם מתגרשים). היינו בסניף של הגלריה שלו בניו-יורק ומאוד אהבנו, אז החלטנו לנסות גם בלונדון.

כשהגענו התברר שכל התערוכה הקבועה של סאצ'י הוצאה מהמקום באופן זמני, ובמקומה מוצגת עכשיו תערוכה אחרת, פרטית, בשם STRARTA קצת התבאסנו בהתחלה, אבל זו הייתה טעות. הייתה תערוכה מעולה (15 פאונד לאדם, אבל עיתונאים נכנסים חינם ומקבלים גם קטלוג). היא משתרעת על פני ארבע קומות בחללים גדולים ובמיקום מעולה. הנה כמה דוגמאות לעבודות /מוצגות שם ושהלהיבו אותנו במיוחד:


תסתכלו על הצילום (אלון עומד בצד כדי להראות כמה הוא גדול)

עכשיו תראו איפה הוא צולם באמת. שלולית קטנה באמצע הרחוב

ועוד דוגמא: התמונה הגדולה
התמונה בגודל האמיתי.

האמן שעשה את שתי העבודות האלה (ושכחתי את שמו) מציג בתערוכה עוד כמה עבודות, אחת יותר מדהימה מהשנייה. התמונה המוגדלת מוצגת בגדול והתמונה המקורית מוצגת בקטן. בהתחלה רואים רק את המוגדלת, וצריך לחפש בצד את התמונה המקורית. כל מי שעבר שם אמר וואו כשהבין במה מדובר.


ציור מדהים עם ירידה מטורפת לפרטים הקטנים, לגוונים לדיוק

הדמות הזאת עשויה כולה מחתיכות ברזל שמחוברות במסמרים

קניות

Westfield (ליד נוטינג היל, תחנת Sheper's Bush) – האמת היא ששופינג לא היה בתוכניות שלי. חשבתי, כמו כולם, שלונדון יקרה בטירוף. אבל אז עדי המליצה לי על קניון ווסטפילד ואמרה שהוא לגמרי לא יותר יקר מהארץ. אז חיכינו ליום גשום (היה אחד כזה) – והלכנו.

בהתחלה קיבלתי שוק. מתברר שנכנסנו דרך שדרת המעצבים של הקניון, שכולה מלאה בחנויות של פראדה, גוצ'י וכאלה, וישר חשבתי לעצמי שעדי משוגעת, כי מי היא חושבת שאני. אבל אז התקדמנו ויצאנו לאיזור העממי יותר. בתכל'ס, זה קניון עצום שאין כמעט רשת מוכרת שאין לה חנות בו. סיבוב בקניון הזה יכול להימשך שעות, וזה גם פתרון מצוין ליום גשום בלונדון וגם פתרון מעולה למתנות לכו-לם.

Peter Jones – חנות הכלבו המצוינת הזו (צ'לסי, תחנת Slone Square) היא תחנה קבועה בביקורים שלנו בלונדון. זו לגמרי חנות כל בו שאם הייתי יכולה הייתי עוברת לגור בה. כלי בית, כלי מיטה, שטיחים וילונות – הכל שם מדהים. אבל יקר.

The Conran Shop (צ'לסי, תחנת South Kensington) – החנות הזו ממוקמת ב- Michelin House היפהפה, שהוא בניין שנבנה לפני 100 שנה ושימש במקור כמטה חברת הצמיגים. יש שם דברים מקסימים לבית, ותמיד – כבר שלוש פעמים – שאנחנו חוזרים משם עם דברים הביתה, סוחבים אותם בדרך לא דרך לארץ. גם החנות של הביטאט בלונדון עונה לקטגוריה הזאת.

שווקים

Borough Market (תחנת London Bridge) – השוק המחודש הזה ממוקם ממש מתחת לגשר ונחשב לשוק הדליקטסים של לונדון, עם הרבה חנויות שמוכרות גבינות, קישים, מאפים, עוגות מעוצבות וכאלה. השוק מקורה, כך שאפשר להסתובב בו גם כשיורד גשם, ויש בו גם חנויות קטנות שאפשר לשבת ולשתות כוס יין תוך נשנוש של מגש גבינות מהמבחר שבשוק. יש בשוק גם חלק אורגני, למי שבעניין.

Portobello Market (תחנת Notting hill gate) – כל זמן שהותנו בלונדון, התחזית הראתה שיום שבת יהיה גשום במיוחד, אז תכננו ללכת למקומות סגורים. אבל כשקמנו בבוקר התברר שהתחזית התהפכה לגמרי: לא רק שהשמש זורחת, גם אין שום ענן בשמיים ואין בכלל תחזית לגשם לכל היום.

אז החלטנו לקחת רכבת לנוטינג היל ולבקר בשוק פורטובלו. זה שוק מאוד כיפי, שמוכר בעיקר עתיקות, מזכרות, כלי כסף וקשקושים אחרים. בין לבין יש הרבה בתי קפה, בתים צבעוניים – והמון המון אנשים. אולי בגלל שהיה שבת, אולי בגלל שהיה יום יפה, אבל היו שם מיליוני אנשים. אם אתם צריכים ללכת רק לשוק אחד בלונדון – זה השוק (ולא בגלל הקניות).

שכונות

Belgravia (תחנת Sloane Square)- אמרתי לאלון שאני רוצה לראות את שכונת בלגרביה, שאף פעם לא הייתי בה. זו שכונת העשירים של לונדון, שכל המי ומי מחזיקים בה בתים כמו רומן אברמוביץ', מדונה, נייג'לה לוסון (כן, זאת מהסיפור על סאצ'י) והרבה מיליונרים זרים (רוסים, הודים, מזרח-אסייאתים) שבכלל לא גרים בעיר (בעבר גרו בה רוג'ר מור, שון קונרי ואנדרו לויד וובר). מחירי הבתים בה נעים בין 7.5-75 מיליון דולר, ולא מזמן קראתי בעיתון שתושבי לונדון זועמים על מצוקת הדיור שהם סובלים ממנה, בשעה שבלגרביה היא לגמרי שכונת רפאים (כשליש מהבתים שם לא מאוישים באופן קבוע). אז רציתי לראות.

אכן שכונה יפה. בתים לבנים שמקיפים גינות פרטיות עם הדשא הכי ירוק שראיתי בחיים שלי, שהכניסה אליהן עם מפתח בלבד ומותרת רק לדיירים ומכוניות יוקרה שחונות ברחוב. לרוע המזל, יצא שהשרוכים שלי נפתחו בדיוק כשהיינו שם. ובגלל שלהתכופף ולקשור זה כל כך 2012, יצא שהרמתי רגל על המכונית הראשונה שהייתה לידי. יצא שזו הייתה איזו מכונית יוקרה (בנטלי? פרארי? רולס רויס?) ויצא שהנהג ישב בפנים. יצא גם שהוא יצא. עלי. כועס. וכך, בעוד אני מגמגמת דברי התנצלות, אלון עמד במרחק בטוח והתגלגל מצחוק על אשתו הפרובנציאלית מכפר סבא.

St Katherine Docks – איזור מקסים מקסים ודי חדש שמתחבא בין הלונדון ברידג' ללונדון טאוור. הולכים לאורך הטיילת שעל שפת התמזה, ובלי שום הכנה מוקדמת (אלא אם קראתם על זה קודם בספר או כאן בבלוג) מגיעים למרינה מהממת עם יאכטות פרטיות יפהפיות, ומסביב בתים יפים, ספסלים, פרחים מסעדות ובתי קפה. ושקט שקט, כאילו אתה בכפר ולא באמצע לונדון. לגמרי שווה גיחה.

אוכל

אפשר להגיד בפה מלא (תרתי משמע) שאלון עשה עבודת הכנה הרבה יותר טובה ממני. בתור האחראי לחלק הקולינרי של הטיול, הוא אסף מקורות, הפעיל מודיעין, גייס את מיטב המוחות וגיבש רשימה מעולה של מסעדות:

Ottolenghi – רשת המסעדות של יותם אוטולנגי הישראלי וסמי תמימי הפלסטיני. היינו חייבים לנסות, והאמת שהיה מעולה. מזנון ענק עם סלטים, שבכל אחד מהם יש לפחות שבעה מרכיבים, מאפים וארוחות קלות שכוללות מנה עיקרית עם 2-3 סלטים. החיסרון: בסניף שהיינו בו בבלגרביה יש שולחן אחד, עגול, עם מקום לשמונה אנשים בלבד (לא יודעת איך זה בסניפים אחרים). כולם עושים טייק אווי. אם רוצים לשבת, זוכים לשבת עם חבורה של זרים. קצת מוזר. אבל לגמרי שווה.

Roka – מסעדת סושי שיש לה שני סניפים: אחד במרכז העיר ואחד – זה שאנחנו היינו בו – ב-Canary wharf (איזור העסקים שהזכיר לנו מאוד את רמת החייל). סושי מ-צ-ו-י-ן, וגם כל המנות האחרות בסטנדרט גבוה מאוד, קוקטיילים יאמי. גם העיצוב מאוד מיוחד.

Goodman's – מסעדת הבשר שאמרו לנו שהיא הכי נחשבת בלונדון (גם לה יש כמה סניפים). באמת בשר טעים מאוד, ועם כוס יין לא צריך יותר שום דבר. אבל יש לי הערה כללית: בכל המסעדות בלונדון, לא משנה לאיזו שעה הזמנת מקום ומתי הגעת, תמיד השולחן לא מוכן ותמיד ישלחו אותך לשתות משהו בבר. בחיאת רבאק, אתם לא מרוויחים מספיק? ועוד משהו: למה המסעדות בלונדון כל כך רועשות? בכולם יש אקוסטיקה איומה עד שאי אפשר לדבר כמעט. מה קורה לכם? אנשים טסו שעות, עזבו בית וילדים רק כדי שיוכלו לדבר אחד עם השני בשקט. לא מגיע לנו?

Jamie's Italinan – אח, האיש יודע את העבודה. ג'יימי אוליבר, הלא הוא השף העירום, נהיה אימפרייה בלונדון. עם שש מסעדות בעיר (ועוד הרבה אחרות מחוצה לה), חנויות, ספרים, תוכניות טלוויזיה ומרצ'נדייז מטורף. אבל אין מה להגיד, מגיע לו. האוכל שלו פשוט טעים. המנה הראשונה שהזמנו פה הייתה מין פלטה ארוכה של נקניקים ודגים בכל מיני צורות הכנה, שגם מוגשת יפה וגם טעימה מאוד. גם הפסטה כמהין שלו והריזוטו פירות ים שלי היו מעולים. המקום עצמו מגניב לגמרי, למעט הרעש (ע"ע).

וקצת רכילות: המלצר שלנו, בחור איטלקי צעיר, סיפר לנו (אחרי שנשארנו כמעט אחרונים במסעדה) שלפני כמה שבועות ג'יימי בא לאכול שם עם אשתו וכמה חברים. לדבריו הוא ממש חמוד והיא ממש כלבה. נו, צפוי.

Busaba eathai – רשת של מסעדות תאילנדיות, שאומרים שהם הוואגמאמה החדשה, לפחות מבחינת ההייפ וצורת הישיבה בשולחנות המשותפים. המנות שהזמנו – וגם השייקים – היו ממש טעימים, אבל אליה בקוץ בה: שנינו חטפנו קלקול קיבה. מזל שזו הייתה הארוחה האחרונה שלנו בלונדון. לפחות חסך לי את הדיאטה של אחרי…

Belgo – מסעדה ותיקה ותיקה שאוכלים בה סיר מלא מולים ברטבים שונים וצ'יפס ושותים בירה בלגית (יש מלא סוגים). פעם (כלומר בביקורנו הראשון בעיר ב-1997) לא היה פה שום דבר אחר. היום יש כבר מנות של בשר וכאלה, אבל לא בשביל זה באים לפה. פעם גם הקטע של המקום היה מעלית סורגים כזאת, כמו בסרטים, שמובילה את הסועדים למטה, למסעדה שבבטן האדמה. היום המעלית כבר לא עובדת וצריך לרדת ברגל. אז לא מקום חובה, אבל בשבילנו זו מסורת.

תה בריץ – זה טקס בריטי מסורתי כל כך מפורסם, שאם לא היה כל כך יקר אולי היינו הולכים (מתחיל 45 פאונד לאדם!). היה עוזר גם אם היו מכניסים אותנו למלון. אבל מתברר שג'ינס וסניקרס זה ביג נו נו שם. אז עשינו מה שכל אדם נורמלי (ותפרן/קמצן) היה עושה, ועשינו טקס תה מסורתי משלנו – דווקא עם שוקו חם – בבית קפה שממול. חדי העין יוכלו לראות את השלט של הריץ מאחור. בתכל'ס, היה לגמרי מספק.

לסיום, עוד כמה תמונות רק כדי שתראו שהייתי בלונדון. ושהיא חיכתה לי. ושאפילו לא הייתי לבד. ובאמת, הטלוויזיה מצוינת…

אה וזאת פרסומת מצויינת שראינו בדרך. לא יכולתי לוותר…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s