קטגוריה: מסע אחר

יום #8: פורטלנד, אורגון הבוקר אלון הלך לכמה שעות לעבודה והילדים ואני עשינו קצת קניות בTarget שליד המלון. הלכנו לשם ברגל וכל  הדרך זכינו למבטים המומים מנוסעי המכוניות שחלפו על פנינו, שלא האמינו שמישהו שכרה משתמש במדרכות. נראה לי שעד שראו אותנו הם בכלל לא הבינו מה השימוש של רצועת הבטון הזו שליד הכביש.   בצהריים נפרדנו מקליפורניה ויצאנו לטיול הגדול שלנו, שיקיף את אורגון, וושינגטון, אידהו, מונטנה ויוטה ובסופו נחזור שוב לכמה ימים בקליפורניה. בתור התחלה נסענו לשדה התעופה של אוקלנד, החזרנו את האוטו ולקחנו טיסה ל-Portland Oregon, שם גרים החברים שלנו תמר ורון. פורטלנד אורגון היא לאמרכז העולם, בלשון המעטה, ועדיין זהו ביקורנו השלישי בה (ובאמת קיבלנו גלידה!). הטיסה קצרה ממש, משהו כמו שעה ורבע, ובדרך אפשר לראות מהאוויר את גשר הזהב:  לקחנו אוטו חדש, נוח בהרבה מהקודם, התמקמנו במלון ואחר הצהריים הגענו לבית של תמר ורון, שגריםבבית מהמם בשכונה שקטה וירוקה בפאתי פורלטנד. אכלנו יחד ארוחת ערב משובחת (אחלה סטייקים, רון!), שמענו חוויות קולג‘ מהבת שלהם מיקה והיה כיף ממש. יום #9: סיאטל, וושינגטון  הבוקר יצאנו יחד עם תמר ורון ל-Seattle שבמדינת וושינגטון, סיאטל היא העיר הגדולה ביותר בצפון מערב ארה“ב והיא נקראת על שמו של של צ‘יף אינדיאני ששלט בשבטים שחיו באיזור. ואכן, בכיכר המרכזית של העיר, Pioneer Square, יש פסל של אותו צ‘יף: בסיאטל הסתובבנו בשוק הדגים, שם המוכרים נוהגים לזרוק דגים מדוכן לדוכן לקול צהלות התיירים. לידהשוק יש את הסניף הראשון בעולם של סטארבקס, שנוסד 1971 ומאז גדל ל-21 אלף סניפים ביותר מ-60 מדינות. עמדנו נדהים מביטים בהמוני התיירים שעומדים בתור אינסופי כדי לקנות משהו בסטארבקס המקורי, למרות שכל שני מטר בעיר יש סניף סטארבקס שמוכר בדיוק אותו דבר, רק שהוא לא המקורי.  Pike Place Market היה מעניין לראות את הלוגו המקורי של סטארבאקס בהשוואה להיום. ההבדל העיקרי שאנחנו מצאנו הואשהלוגו הפך מחום לירוק ושכיסו לבת הים את הציצי. אתם רואים, צניעות זה אישיו לא רק אצלנו. הלוגו החדש …

להמשיך לקרוא אורגון & וושינגטון

סיכום שלושת הימים האחרונים: יום #5: שופינג כל הטיול הזה נולד בכלל בגלל אלון. אחרי שהתברר שהוא צריך להגיע לקליפורניה לעבודה לשבוע אחד ביולי ולשבוע אחד באוגוסט, הוא הציע שנבוא איתו ופשוט נחבר בין השבועות כשבאמצע נעשה טיול. נו,זו לא  הצעה שמסרבים לה.  איזה שבוע לפני שיצאנו לדרך התברר שהשבוע השני של העבודה בוטל. מצד אחד זה טוב, כי הוא יוכל להיות  איתנו יותר ימים ונוכל לעשות עוד דברים, מצד שני אם היינו יודעים את זה מראש   היינו מתכננים הכל אחרת בלי להתחייב לחזור ל- Bay aera. אבל זה מה יש ועשינו את האילתורים  המתבקשים.  בינתיים אנחנו פה, ב-San Mateo, בשבוע העבודה הראשון של אלון. כל בוקר הוא הולך לעבודה (ביום הראשון הקפצתי אותו, אבל אחר כך הוא כבר התארגן על טרמפ) והילדים ואני מעסיקים את עצמנו. כשהוא חוזר אחרי הצהריים אנחנו עושים משהו ביחד. היום הראשון שלנו עבר באיזי. הילדים ישנו עד מאוחר (הערתי אותם רק אחרי שהקפצתי את אלוןלעבודה).  אכלנו ארוחת בוקר ואחר כך הבנים שיחקו כדורסל. כשהשתעממו נסענו לאאוטלט לעשותשופינג. חששתי קצת מלנהוג פה לבד אבל הסתדרתי. כמה פספוסי פניות עוד לא הרגו אף אחד:) כשחזרנו ירדנו לבריכה של המלון (היה חם ממש) וכשאלון חזר נסענו לסן פרנסיסקו. הסתובבנו ב-Pier 39 שהיה עמוס באנשים (רובם נראו אמריקאים ולא תיירים מח"ל), גיא התביית על חנות קסמים, הראינו להם את רחוב לומברד, אכלנו ב-Cheese Cake Factory (כבר פעם שנייה מאז שהגענו) וחזרנו למלון. Pier 39  כלבי ים בpier 39 מראה כללי של העיר …

להמשיך לקרוא Silicon Valley

יום #4: כרמל ומונטריי, או: אני שואלת בפעם המיליון למה לעזאזל אנחנו לא גרים פה הבדלי הטמפרטורה בין קו החוף לפנים המדינה מטורפים. משהו כמו 20 מעלות הפרש (20 מעלותבחוף לעומת 40 בפנים). אתמול בערב, כשהגענו למלון שנמצא רחוק מקו החוף, היה כל כך חם שכולנועלינו על בגדי ים וירדנו לבריכה. גיא  ואיתמר התחברו עם שני ילדים מרוד איילנד (מתברר ש"הי, אנחנוגם יהודים, שלום!" זה כל מה שצריך) והשתוללו  איתם במים. למחרת חזרנו לקו החוף, עדיין בדרכנו צפונה. נסענו על כביש מספר 1 ועצרנו בנקודת התצפית על פיליהים שליד San Simeon. אלה חיות עצומות שבמאה שעברה היו בסכנת הכחדה, כי אנשים צדו אותןבשביל להפיק מהן שמן (!), ועשו קאמבק מדהים בחוף המערבי של ארה"ב. מתברר שהם עולים עלהחוף פעמיים בשנה - בינואר-פברואר וביולי-אוגוסט, כלומר ממש עכשיו.  להסתכל עליהם זו חוויה מאלפת. הם לא זזים כמעט אבל איכשהו עדיין זה מרתק. לראות אותם שוכביםכמו בטטות על החוף ומעיפים על עצמם חול או  עושים מטר בשעה עד שהם מגיעים סוף סוף למים, ואזמתעוררים לחיים ומתחילים להשתולל, לשמוע את הקול שלהם שנשמע כמו נחרות אדירות, ולראות אותםרבים ונושכים - הכל ממש מעניין. וגם הנוף מאוד מאוד יפה. אחלה מקום מצאו להם. דקה של נשיונל ג'יאוגרפיק: פילי הים הזכרים שוקלים משהו כמו 5 טון, הנקבות פחות. 8 חודשים בשנה הם שוהים מתחת למים. הנקבות עולות לחוף רק כדי להמליט (מיד לאחר לידתו הגור שוקל 35 קג בלידה ואורכו כמטר). הן מניקות אותם חודש (בחלב של פילות הים יש 12% שומן!) ואז חוזרותבלעדיהם לים וחיי המשפחה הקצרים מסתיימים לנצח. הגורים בחודש של ההנקה משלשים את משקלם ואחרי כמה זמן גם הם חוזרים לים. הזכרים עולים לחוף פעמיים בשנה, וזה תמיד מלווה במלחמות על הטריטוריה. על החוף הם צמים ולא עושים כלום, לעומת זאת במים הם פעילים מאוד ויש להם עיני נץ שיכולות לראות מזון גם בתנאים קשים של חושך ועומק. והפרט הכי מעניין: פילי הים לא נולדים עם החדק הקצר שלהם, אלא הוא גדל להם רק בסביבות גיל 5.  אחרי התצפית המרתקת התוכנית הייתה להמשיך לאורך כביש מספר 1 עד כרמל, אבל לפני שנה הייתה מפולת בוץ אדירה על הכביש ומאז הוא סגור. לאף אחד אין מושג אם ומתי ייפתח שוב. בתמונות באינטרנט אפשר לראות כמויות אדירות של חול מכסות את הכביש, כך שאני מנחשת שזה ייקח עוד המון זמן. בלית ברירה נאלצנו לעשות סיבוב ולחזור לכרמל מהכביש המהיר, מה שהאריך לנו את הדרך באיזה שעתיים. הגענו לכרמל בצהריים, בדיוק כדי לעשות סיבוב ברחוב הראשי שמלא בחנויות בוטיק קטנות וחמודות ובתיירים חמודים לא פחות. זו באמת עיר ממש ממש נחמדה. כרמל חוף הים בכרמל אחרי כרמל …

להמשיך לקרוא כביש מספר 1

יום #3: מאליבו, או רבאק, איפה אנשים גרים הבוקר יצאנו לכיוון צפון, עושים אט אט דרכנו אט אט לעמק הסיליקון, שם אלון צריך להגיע לעבודה. נסענולאורך החוף של סנטה מוניקה, ובגלל שהיה יום שבת המון אנשים חנו לאורך הכביש וירדו לחוף. הייתהאווירה של הפנינג עצום.  קצת אחרי סנטה מוניקה הגענו למאליבו, ושוב עשינו את מנהג הסטוקרים וירדנו לחוף להסתכל על הבתים של המפורסמים. מתברר שעל פי החוק בקליפורניה, מי שיש לו בית על החוף בקו הראשון של הים הוא הבעלים גם של רצועת החוף שלפני הבית. אמה מה? הוא לא יכול להיות הבעלים של הים ששייך לכלל הציבור, מה שאומר שכולם יכולים לצעוד לאורך החוף על קו המים, אבל לא להתקרב לבית כי אז הם ייחשבו למשיגי גבול.  ירדנו לחוף והתחלנו ללכת לאורכו. היה מקסים מקסים. ראינו בתים מהממים! כל כך מפוארים, קרובים למיםומיוחדים שאי אפשר היה להימנע מלדמיין את החיים בבית כזה. גם חוף הים מקסים והילדים לא התאפקו ונכנסו למים. הנה כמה תמונות של בתים ושל ילדים על החוף. משם המשכנו צפונה לסנטה ברברה וטיילנו קצת על המזח. סנטה ברברה קצת יותר ספרדית ממאליבו. הבתים לבנים עם קשתות והאווירה שם יותר ים תיכונית. ככה נראה החוף: אחרי סנטה ברברה נסענו ל-Solvang, שזה כפר בסגנון דני (מדנמרק) שתקוע באמצע קליפורניה. עם תחנותרוח, מאפים דנים וכל הסיפור. נראה ומרגיש קצת כמו מקום של תיירים אבל מאוד מאוד מיוחד, ובטח לאמשהו שאתה מצפה לראות באמריקה: מאחר שהכפר הזה הוא כבר לא לאורך החוף היה חם בטירוף. מאחר שאלון שכח למלא דלק כשיצאנו מסנטה ברברה נשארנו בלי דלק. מאחר שהמחוג היה הרבה מתחת לאפס היינו בטוחים שניתקע בדרך. מאחר שהיינו בטוחים שניתקע בדרך, אלון קודם כל כיבה את המזגן. אחרי כמה דקות של מתח ואגלי זיעה הגענו לתחנת דלק ומילאנו. היה מלחיץ ממש.  מכאן כבר עשינו את הדרך למלון שיקדם אותנו קצת יותר צפונה. מחר מגיעים לכרמל ומונטריי. 

לפני הכל, חייבת להגיד מילה על אל על: תמיד כשכולם מתלוננים על השירות המחורבן אני אומרת שדווקא אני לא נתקלתי. ובכן, נתקלתי. עוד לפני ההמראה גילינו שהשלט למסך של גיא לא מחובר לכלום ולמעשה נתלש ממקומו. כשניסיתי להגיד מילה לפרסר הוא צעק עלי (ממש צעק) "לא עכשיו!" והמשיך ללכת. אחרי ההמראה גילינו דם שהמסך של …

להמשיך לקרוא California here we come

סושי, ראמן, קובה (אז מתברר שכתבתי אבל שכחתי להעלות את הפוסט הזה. מאחר שגם אני כבר לא עומדת בקצב הנסיעות שלי השנה ותכף כבר צריכה להעלות פוסט על טקסס, אני סוגרת את הפינה הזאת עכשיו): ארבעת אבות המזון בארץ השמש העולה הם דגים, בשר, אורז ואטריות. או ברוח חג הפסח הבא עלינו לטובה: כל מי שלא אמר את שלושת אלה לא יצא ידי חובתו - סושי, ראמן, קובה ביף. אנחנו, ברוך השם, יצאנו ידי חובתנו ועוד איך. לא סתם, צדיקים גמורים יצאנו. עקב חוקים נוקשיםבמיוחד שקבע המפקד לא אכלנו שום אוכל מערבי, והאמת שגם לא הייתה סיבה כי האוכל המקומי ממשטעים וטרי וקשה לי להאמין שאפשר ליפול בו. לפני הכתובות, הנה 10 דברים שלמדתי על  האוכל ביפן: 1. בין קובה ביף לואגיו: הבקר היפני נקראה ואגיו (Wagyu) וקובה ביף הוא בשר ואגיו שגדל במחוז קובה (Kobe). הבשר עצמו (בין אם ממחוז קובה או ממחוז אחר) מדורג לפי אחוז השומן שבו …

להמשיך לקרוא אוכל ביפן

לפעמים החגיגה נגמרת        בימים האחרונים הרגשתי שמשהו חסר לי. מין הרגשה משונה שקשה לשים עליה את האצבע. אתמול, רגע לפני שהטיול נגמר, סוף סוף הבנתי מה זה: השארתי את המוח בבית. כנראה מרוב התרגשות שכחתי לארוז אותו והוא נשאר בארץ. בהתחלה אומנם לא הרגשתי בחסרונו, ואחר כך חשבתי שזה משהו אחר - …

להמשיך לקרוא טוקיו – חלק ב'

יום 8,9,10: טוקיו שלושה ימים לא כתבתי כלום, ולא כי לא היה מה אלא כי לא היה זמן. אם בימים הראשונים ניצלתי את הנסיעות ברכבת כדי לכתוב, עכשיו כל הנסיעות ברכבת התחתית קצרות והמחשב לא איתי, וכשאני מגיעה לחדר אני מותשת מדי. המסקנה שלי מהימים הראשונים בעיר היא שהיא כמו ניו יורק על סטרואידים, בחיי. …

להמשיך לקרוא טוקיו – חלק א'

יום 6: האקונה יום מלא חוויות עבר עלינו. קודם כל ארוחת הבוקר במלון הייתה מיוחדת במינה. יכולנו לבחור בין ארוחת בוקר מערבית לארוחת בוקר יפנית. אני בחרתי במערבית - אלון ביפנית. בעוד שאני קיבלת קרואסון, ביצה, מיץ תפוזים וכו', הוא קיבל שלל קופסאות הפתעה שבפנים חיכו לו מנות זעירות של דיונונים, שרימפסים, דגים, צדפות ועוד …

להמשיך לקרוא האקונה והר פוג'י

יום 4: פושימי-אינארי ונארה קיוטו היא מקום טוב לצאת ממנו לטיול כוכב וגם הבוקר יצאנו ליום טיול. התחנה הראשונה שלנו הייתה מקדש פושימי אינארי (Fushimi inary), הנמצא מרחק 10 דקות נסיעה ברכבת ממרכז קיוטו. אינרי הוא אל האורז והדגן בדת השינטו, ומה שמיוחד במקדש הזה הוא שהוא בנוי ממאות, אם לא יותר, שערי "טורי" כתומים שיוצרים שביל-מנהרה שעולה …

להמשיך לקרוא נארה והסביבה