לפני הכל, חייבת להגיד מילה על אל על: תמיד כשכולם מתלוננים על השירות המחורבן אני אומרת שדווקא אני לא נתקלתי. ובכן, נתקלתי.
עוד לפני ההמראה גילינו שהשלט למסך של גיא לא מחובר לכלום ולמעשה נתלש ממקומו. כשניסיתי להגיד מילה לפרסר הוא צעק עלי (ממש צעק) "לא עכשיו!" והמשיך ללכת. אחרי ההמראה גילינו דם שהמסך של איתמר לא עובד, שהמנורת קריאה שלי מקולקלת ושכל שקעי ההטענה לא עובדים.
הדוס שישב לידי ביקש לפני ההמראה לעבור מקום והדיילת אמרה לו שעכשיו אי אפשר ושיבקש שוב אחרי ההמראה. הוא כמובן ביקש שוב אחרי ההמראה, והתשובה שקיבל הפעם הייתה: עכשיו אי אפשר, למה לא ביקשת לפני שהמראנו (כן, אימוג‘י תולש שערות – דחוף!).
לעשות סיפור ארוך קצר, באמצע הטיסה גיא קיבל מהדיילת אייפד ואני מצאתי את עצמי יושבת על הרצפה מחפשת שקע הטענה תקין מתחת לאחד הכיסאות. אלא שפתאום צץ משום מקום הפרסר והעיר לי "בבקשה לא לשבת על הרצפה". לא, כי אני יושבת פה בכיף שלי ומאכילה חתולים. נו, זה כבר היה יותר מדי ואתם רק יכולים לדמיין איך זה נגמר (רמז – הוא התנצל).
לא חשוב, הגענו.
יום #1-2: לוס אנג‘לס או: חיים בסרט
אחרי 14.5 שעות טיסה, בלי ביזנס ובלי מסאז', נחתנו בLAX. לקחנו את האוטו ונסענו לשדרות הוליווד, לראות את הכוכבים על הרצפה. כמה דברים מעניינים שלמדתי שם: 1. משום מה יש שחקנים שיש להם גם שניים או שלושה כוכבים, למשל בוב הופ או בטי דיוויס, כאילו שאין מספיק כוכבים כדי למלא את הרצפה. 2. יש די הרבה כוכבים ריקים שעדיין מחכים לשחקן שיתפוס אותם. 3. הכוכב של דונלד טראמפ עבר התעללות 4. הכוכבים של טים רובינס סוזן סרנדון עדיין צמודים זה לזה למרות שהם כבר לא 5. הכוכב שנראה הכי חדש הוא זה של דניאל הרדקליף מהארי פוטר, שלמרות שהוא צעיר קיבל מקום מצוין ממש ממול לתיאטרון שבו נערך טקס האוסקר.
אחרי הליכה של כחצי שעה בשדרות הוליווד, מחפשים כוכבים מוכרים, הגענו לתיאטרון שבו נערך טקס האוסקר. מתברר שהוא נמצא בראש גרם מדרגות שלפניו שדרת חנויות, אבל בטקסים תמיד רואים את הכוכבים פוסעים שם על השטיח האדום ואין זכר לחנויות (בטח מכסים אותן, חייבת לבדוק את זה בטקס הבא). בשדרת החנויות הזאת יש עמודים שעליהם מתועדים כל הסרטים ששזכו באוסקר, וזה למעשה הדבר היחיד שמבדיל את התיאטרון הזה מכל מקום אחר. ככה זה נראה:
היעד הבא שלנו היה תצפית על השלט של הוליווד. האינטרנט מלא המלצות מאיפה הכי טוב לצלם את השלט או להצטלם איתו. כמובן שאלון התווכח עם הממצאים שלי וטען שיש לו נקודות תצפית טובות יותר. בסיכומו של דבר המסקנה שלי היא שהמקום הכי טוב היה בכלל ברחוב. נוסעים ב-Beachwood Canyon dr ולכל אורך הרחוב השלט פשוט מול הפרצוף שלכם במלוא תפארתו. אפילו לא צריך זום גדול למצלמה.
כמובן שלא הסתפקנו בזה ונסענו גם לנקודת התצפית שאלון מצא באינטרנט. כשהגענו לחנייה התברר שצריך ללכת איזה חצי שעה לפחות לתצפית (ואז לחזור) אז וויתרנו. בכל זאת, היינו אחרי 16 שעות טיסה. כמעט אסון נרשם כשחזרנו לאוטו ובטעות טרקתי לאיתמר את הדלת על האצבעות. לא נעים בכלל. למרבה המזל, שום דבר לא נשבר. קצת קרח, המבורגר אחד, וזה עבר.
במקום ההליכה הארוכה נסענו לנקודת תצפית ידידותית יותר ב-Mulholland dr. יש שם מקום מסודר לתצפית על השלט שבאים אליו מלא תיירים, והוא נחמד מאוד אבל השלט טיפה בזווית ולא ממש מולך. מה שהכי יפה שם זה הבית שממוקם מעל נקודת התצפית שהוא לגמרי מדהים:
אחרי הסיור הזה היה כבר צהריים ונסענו למלון לעשות צ‘ק אין. או אז התברר שלוס אנג‘לס זה המקום עם פקקי התנועה האיומים ביותר בעולם. חשבתם שבישראל גרוע? תחשבו שוב. הכל עמוס בטירוף ונסיעה של חצי שעה לוקחת שעתיים. סיוט. מאחר שהמלון שלנו לא היה במרכז העיר, אכלנו אותה ממש עם הנסיעו תהאלה.
אחרי שהגענו למלון והתקלחנו היינו חייבים לצאת שוב, כדי לא להירדם ולהיתקע לגמרי את הג‘ט לג. אז נסענו ל-Venice Beach. איתמר וגיא היו הרוגים ורצו להרוג אותנו, אבל ידענו שזה לטובתם. אז הלכנו לאורך הטיילת עד סנטה מוניקה והיה מקסים ממש. אווירת חופש מהממת. בדרך ראינו רוכבי סקייטבורד עושים פעלולים, בודי בילדרים מתאמנים ומלא אנשים יפים ושזופים.
אלון אמר שזה הליכה של חצי שעה אבל זה לקח שעתיים. למרבה המזל, הילדים מצאו בדרך מקום שאפשר לשחק בו בכדורים מתנפחים, ותוך דקה שכחו שהם עייפים. הוראות המשחק פשוטות: לובשים כדור כזה ואז דוחפים את כל האחרים הכי חזק שאפשר. מעיפים אחד את השני וככל שנופלים יותר חזק זה יותר כיף כי הכדור בולם את כל הנפילות.
כשהגענו סוף סוף לסנטה מוניקה ישבנו לאכול ארוחת ערב בצ‘יז קייק פקטורי (התגעגענו אז באנו) וחזרנו למלון. כולם היו כל כך מותשים שנרדמו באוטו. למרבה המזל אלון החזיק מעמד והחזיר אותנו בשלום. תוך 10 שניות מהרגע שנכנסנו לחדר כולם נחרו.
היינו כל כך עייפים, שלמחרת פספסנו את ארוחת הבוקר במלון. התעוררנו מאוחר ולא ידענו שארוחת הבוקר נסגרת ב-9. הגענו בחמישה ל- וסגרו עלינו את הבופה. אבל היי, לפחות נפטרנו מהג‘ט לג.
את היום השנשי התחלנו ב-Rodeo drive, רחוב הקניות של עשירי הוליווד. הסתובבנו בין החנויות וקנינו מלא. סתם, נראה לכם? אבל היה כיף לדמיין את ג‘וליה רוברטס מסתובבת פה עם שקיות…
משם נסענו לסיור באוטו בין בתים של מפורסמים בבוורלי הילס, בבל איר ובמלהולנד דרייבו ראינו בתים מהממים ממש. אומנם רובם מוסתרים מאחורי חומות גבוהות, אבל יש כאלה שלא והם וואו. אני לא סגורה מי המפורסמים שגרים בהם, כי הם מחליפים בתים בקצב מהיר ולא נראה לי שאתרי האינטרנט עומדים בקצב, אבל זה לא באמת משנה.
גולת הכותרת הייתה כשהגענו לגמרי במקרה לבית היקר ביותר בארה“ב, שלגמרי במקרה מוצע כרגע למכירה במחיר סמלי של 250 מיליון דולר. לא היינו שמים לב אליו אלמלא ראינו פתאום בבל איר גג של בית שעליו הליקופטר. איתמר מיהר לספר לנו שזה הבית הכי יקר וכו', וגם הראה לנו סרטון ביוטיוב שעשו על הבית הזה. מה שמדהים הוא שמהכניסה לא רואים כלום. זה נראה כמו בית רגיל לגמרי.
מדובר בבית שיש בו אוסף מכוניות ענקי, מסך קולנוע שעולה מתוך הבריכה, 12 חדרי שינה, 21 חדרי אמבטיה, אולם קולנוע, עולם באולינג וכו' וכו'. רק המדרגות עלו 2 מיליון דולר. אה, והמסוק על הגג הוא המסוק המקורי מהסרט ”זאב מעופף“, וגם הוא נמכר עם הבית.
לא נעים להודות, אבל ירדנו מהאוטו כמו אחרוני הסטוקרים כדי להציץ (כאמור, לא רואים כלום). אחד העובדים שבמקרה היה בכניסה סיפר לנו שהבעלים הוא איזה יצרן של תיקי עור בשם ברוס מקאוסקי (כן, מתברר שאפשר להתעשר גם בלי שאף אחד ישמע עליך). הוא סיפר שלמרות המחיר הגבוה בכל יום יש לפחות חמישה אנשים שבאים לראות את הבית, ואני מניחה שהוא לא התכוון לרמאים שרק רוצים להיכנס ולהציץ. הוא הוסיף גם שבעל הבית תכף מגיע אז כדאי שנתחפף…
אחר הצהריים נסענו ל- Promenade Santa Monica. יש שם מדרחוב נחמד עם חנויות ומרכז קניות. הסתובבנו, קנינו, שיחקנו במשחקי רחוב שהיו שם וחזרנו למלון. מקלחת, ארוחת ערב ולישון.
מחר עוזבים את LA וממשיכים צפונה. הנה שיר לסיום היום הראשון
Been There, Done That 