יום 7: Otaru

היום הוקדש בעיקר לנסיעה מערבה, לכיוון הצד הצפון-מערבי של האי שבו עוד לא היינו. היה משמח לגלות שזו נסיעה של 4 שעות בלבד, אחרי שבתוכנית שלי כתבתי שזה ייקח 5.5 שעות. חשבתי שנעשה את הדרך עם הרבה עצירות, אבל כולם היו בדודא להגיע מהר.

ככה יצא שב-13:30 בצהריים כבר הגענו ליעד שלנו להיום – Otaru. זה כפר דייגים גדול או עיירה קטנה, תלוי איך מסתכלים, שנחשב לפנינה ציורית בזכות התעלה שזורמת בו, והוכרז גם כאתר מורשת של אונסקו. אחרי שעשינו צ'ק אין במלון ואכלנו צהריים באיזקאיה קטנה לא רחוק משם (ראמן, צלופח אורז), היה לנו מספיק זמן להסתובב. היה יום שמש חם מאוד, הרבה יותר חם מהממוצע בעונה הזו של השנה, ולאט לאט הורדנו את השכבות.

הלכנו לאורך התעלה (היא לא ארוכה) וחלפנו על פני אמני רחוב שיושבים שם, ואחר כך חרשנו את רחוב החנויות, שמציע מזכרות וכל מיני מאכלים והיה נחמד מאוד. יש פה חנויות כל כך יפאניות – חנות שכל הדברים בה הם בצורה של מיפי (לחמניות, עוגיות, כריכים וכו), חנות שהכל בה בצורה של סנופי (ארטיק, עוגיות, גביע גלידה) וחנות שהכל בה בצורה של הלו קיטי. משעשע מאוד.

טעמנו מלא דברים. היינו חייבים למשל לאכול פה מלון כדי לדעת סוף סוף מה הקטע שלהם עם הפרי הזה, ואם זה באמת שונה מהמלון שלנו ומצדיק את המחיר היקר שלו פה (מוכרים ברחוב פרוסת מלון ב-20-30 שקל!). תשובה – זה לא מצדיק. חוץ מזה טעמנו סאקה (לא טעים) וניסינו את עוגת הגבינה של חנות הממתקים הכי מפורסמת באי, Le Tao. עוגת הגבינה שלהם –Le Tao Cheesecake – מיוצרת מחלב הוקאידו שהם כל כך גאים בו ויש בה שתי שכבות – גבינת שמנת ומסקרפונה. כמובן שאלון לא הסתפק בפרוסה וקנה עוגה שלמה. מה נאמר, זה היה טעים מאוד.

אחהצ הלכנו לנוח ולהתקלח במלון ובערב יצאנו לאכול, אבל אבוי, כל המסעדות נסגרו כבר ב20:00. הסתובבנו והסתובבנו ובכל מקום סגרו עלינו את הדלת. היה מבאס ממש. בלית ברירה נכנסנו למקום היחיד שהיה פתוח – מסעדה איטלקית (שוב) שאין שום דבר להגיד עליה, חוץ מזה שלאוכל לקח מלא זמן להגיע ובינתיים שיחקנו משחקי חברה ועשינו את ה20 שאלות של הארץ. אם אתם מגיעים ל-Otaru – תלכו לאכול מוקדם.

יום 8: Shakotan Peninsula

מזג האוויר הקיצי המפתיע המשיך גם היום ואפילו לבשנו בגדים קצרים. הרגשתי ממש מטופשת עם כל המעילים והמטריות שהבאתי (לזכותי יאמר שהיה צפוי להיות הרבה יותר קר וגשום). קראתי שגל החום הזה מעכב את השלכת השנה, אבל עדיף ככה, מה גם שראינו שלכת לא רעה בכלל פה.

מ-Otaru יצאנו לכיוון צפון מערב בכביש הנוף שעל שפת ים יפן בדרכנו להקיף את חצי האי Shakotan. עצרנו ב-Cape Shakotan לתצפית מקסימה שמגיעים אליה דרך מנהרה קצרה (מה שמעצים את האפקט של הנוף).

המשכנו משם ל-Cape Kamui, שם הלכנו ברגל למגדלור שבקצה חצי האי – הליכה של 20 דק לכל כיוון בעלייה לא קלה ובחום של כמעט 30 מעלות. היה קשה אבל קצר ומתגמל כי הנוף בסוף מהמם.

משם המשכנו בנסיעה בכביש החוף לכיוון Lake Toya שבדרום הוקאידו, שם נעשה את שני הלילות הבאים (הטיול שלנו בהוקאידו תכף מסתיים. איך עוצרים את הזמן, איך?). החלפנו את ים יפן שבצפון לאוקיאנוס השקט שבדרום, והגענו בשעה טובה למלון (The Lake View Toya hotel).

בזמן הצ'ק אין במלון ראינו שיש אפשרות לשכור שם אופניים. איתמר ניחש שאם יש אופניים, כנראה שיש גם משאבה, ואם יש משאבה אז יש סיכוי לנפח את הכדור שלו ולהקפיץ (עד עכשיו בכל מקום שהוא שאל אמרו לו שאין להם משאבה). איזה אושר היה בשבילו לשמוע שכן, יש להם משאבה לאופניים (את הסיכה לכדור הבאתי לו מהארץ לבקשתו). וזהו דוקטור, יותר אני לא זוכרת כלום. במשך שעה הם הקפיצו כדור על הדשא ליד האגם, וחזרו מזיעים ומאושרים. חשבנו לעשות טיול סביב האגם אבל ויתרנו לטובת מנוחה. אם נרצה, נעשה מחר.

בערב ירדנו לארוחת ערב במלון (גם הפעם התברר שזה מה שהזמנו, אבל לא נראה שיש פה הרבה אפשרויות בחוץ, כך שנראה שזה היה רעיון טוב). גם פה הייתה ארוחת ערב מעולה.

הקטע של המקום הזה הוא מופע הזיקוקים שיש פה כל ערב על האגם (חוץ מערבים גשומים) בדיוק ב-20:45. אמרו לנו במלון שאפשר לראות אותו מהחדר או מהלובי אבל הכי טוב מהטיילת בחוץ, אז בשעה היעודה יצאנו החוצה, ואכן היה מופע זיקוקים שמשך החוצה את כל התיירים מכל המלונות סביב האגם. משונה לחשוב שהם עושים את זה כל ערב, אבל מגניב.