I feel it coming

חמסה מלח שום בצל תצבטו אותי אני לא מאמינה שזה קורה. שנה של תכנונים, תיאומים, דאגות, הזמנות, התאמות ושינויים סוף סוף התכנסה לנקודה שבה כל הכוכבים היו צריכים להסתדר בשבילנו – והם הסתדרו. אשכרה הסתדרו. נס גלוי.

אנחנו – אלון גיא ואני – בנתב״ג עכשיו, ממתינים לטיסה (הראשונה מתוך שלוש) שתביא אותנו בסוף לאי הצפוני של יפן, Hokkaido, משהו כמו 8,000 ק"מ מפה. הנה זה פה:

למה דווקא לסוף העולם הזה? שאלה טובה. בשביל לענות עליה צריך לחזור כמעט שנתיים אחורה.

התוכנית הגרנדיוזית של טיול משפחתי ליפן (כי מה יש יותר מזה? טיול משפחתי לירח?) נולדה בימים מלאי חרדה בשיא המלחמה, איפשהו בסוף 2023. מכירים את זה שאנשים מבטיחים שאם יצאו ממשהו בשלום הם ישמרו שבת, ידליקו נרות, יעשו עוד ילד וכאלה? אז אצלנו הדיבור היה לעשות קעקוע משפחתי, אבל אלון לא זרם (אהמ קצת מצטערת עכשיו שלא חשבתי על עוד ילד…). במקום זה הוא הכריז שכש- (לא אם, כש-) הכל יסתיים בשלום, הוא לוקח את כולנו לטיול ביפן. לזה כמובן אף אחד לא התנגד (ותכלס גם לא האמנו שהוא רציני). אז יפן.

אבל כדי שלהבדיל מהקעקוע המשפחתי הטיול הזה באמת יקרה, היה צריך לחכות שאיתמר ישתחרר (בדרך דפקו לו עוד 4 חודשי מילואים), ששחר תסיים שנת לימודים (ועוד לא תתחיל את הבאה אחריה) ושגיא יסיים בגרויות (ועוד לא יתגייס) – והנה אנחנו בספטמבר 2025.

הזמנו את הכרטיסים כמעט שנה מראש, מייד כשנפתחו הטיסות לחודש הזה (כמובן עם יציאה מהארץ עם אל על ואפשרות ביטול), ואמרנו מה שיהיה יהיה, מקסימום החזקנו שנה בכרטיס לוטו שבסוף לא זכה. לפחות תהיה לנו שנה של ציפייה לטיול שווה.

ככל שהתקרב המועד היה צריך להתאים את התוכנית לחיים עצמם. במילים אחרות, איתמר השתחרר ונסע לטיול אחרי צבא במזרח, ושחר טסה בחופשת הסמסטר לתאילנד. אבל לא זה מה שישבור אותנו. כולם התבקשו לנעוץ את ה-26 בספטמבר 2025 ביומן, וסוכם שאלון אני וגיא נגיע מהארץ, איתמר יחבור אלינו מהודו ושחר תצטרף מתאילנד.

מי שכנראה לא נעץ את הנסיעה ביומן שלו וכמעט חירב הכל היה שוב צה״ל, שבתחילת ספטמבר הודיע לגיא שגיבוש הטיס שאליו הוא מיועד יתחיל יום וחצי אחרי שאנחנו חוזרים. לא אידיאלי ואפילו טיפה מלחיץ (גט לג, תוכנית אימונים וכו'), אבל היי לפחות זה יום וחצי אחרי ולא יום וחצי לפני…

יומיים לפני שעת הש׳ אלון כינס זום משפחתי (חשבנו שהוא צוחק, אבל לא) ועשה לכוחותינו בתפוצות תדריך איך להגיע לנקודת המפגש ב-Sapporo, שזו העיר המרכזית בהוקאידו. מזל שלא היה מבחן בסוף, אבל בעצם המבחן במקרה הזה הוא מבחן התוצאה – אם הם באמת יגיעו.

אז הוקאידו. אל תרגישו לא נעים, גם אני לא ידעתי איפה זה. כאמור זה האי הצפוני של יפן, סמוך לרוסיה וליתר דיוק לסיביר. במדריכי הטיולים כתוב שזה מקום עם ״טבע פראי״ והמקום הראשון שבו מתחילה השלכת ביפן (בדיוק עכשיו!). אומרים שזה מתאים לטיול שני או שלישי ביפן (להלן אנחנו) ושיש שם אוכל מעולה ושונה מהונשו (שזה האי הגדול שבו נמצאת טוקיו). נבדוק ונדווח.

***

הלג הראשון במסע שלנו הוא טיסה מתל אביב לפאריז (כן זה מאריך, אבל היה זול בהרבה מטיסה ישירה עם אל על). עלינו למטוס. בכניסה, במקום לפנות ימינה למחלקת תיירים פנינו שמאלה לביזנס. לגיא לא היה מושג, והוא כמובן שמח מאוד על השידרוג. איך שהוא התיישב מאחורינו, אחד הנוסעים ביקש ממנו להחליף איתו מקום, וגיא הסכים ועבר לצד השני של המטוס. הוא עוד לא הספיק לשים את החגורה ובאה דיילת ושאלה אותו שוב אם הוא מוכן לעבור מקום. גיא, בהיותו הילד הטוב שהוא, הסכים בלי לשאול שאלות – ונלקח אחר כבוד למחלקה ראשונה. יוהו! חתכת שדרוג בשביל מישהו שאף פעם לא טס אפילו פרימיום.

מי שלא ראה את גיא מתלהב מכוס מיץ תפוזים שמוגשת עוד לפני ההמראה, מה״קלמר״ שחילקו לו ומשלל הכפתורים שהופכים את הכיסא למיטה – לא ראה שמחה מימיו. הכי מצחיק ששאר הנוסעים חשבו שאנחנו הורים ממש מגניבים ששידרגו את הילד שלהם לפירסט. פחחח. לזכותו של גיא ייאמר שהוא הציע לכל אחד מאיתנו להתחלף, אבל כמובן שסירבנו. הדיילת הודיעה לו שזה יום המזל שלו, ואנחנו כמובן לא נקלקל לו. האם זה הכי קרוב שהוא יגיע אי פעם לתא הטייס? ימים יגידו.

כשנחתנו בפאריז 5 שעות אחר כך, שחר ואיתמר בדיוק נחתו בבנגקוק. נו, אנחנו מתקרבים.

הלג השני במסע – טיסה מפאריז לטוקיו – היה נטול אירועים. גיא שאל בזהירות אם הפעם הוא טס בתיירים, והיה בעננים לשמוע שהוא בביזנס עד הסוף. אמנם לא בפירסט, אבל גם משהו. זה לא הפריע לו לישון איזה 10 שעות מתוך ה-13.5. אני ישנתי 7. לא רע בכלל, אבל אני כבר יודעת מניסיון שהגט לג מחכה לי, וכל השעות שינה לא יעזרו. באסה.

הנחיתה בשדה התעופה Haneda בטוקיו (שהוא יותר קטן מ-Narita) הייתה מתוקתקת לעילא. מלא עמדות ממוחשבות שעל אף אחת אין שלט ״לא תקין״, מספר העובדים שעומדים לידם בהיכון לסייע גדול ממספר הנוסעים שנראים בסביבה, והכל משולט בשלל שפות. תענוג. אחר כך, ליד מסוע המזוודות, יש קו שאף אחד לא עובר אותו חוץ ממי שהמזוודה שלו הגיעה, ויש אישה שתפקידה לסדר את המזוודות בעמידה, כי חלילה שאחת מהן תשכב. יש לי הרגשה שנתפעל פה עוד הרבה מדברים סה"כ טריוויאליים כאלה.

כבר בשדה, בהמתנה לטיסה הבאה (והאחרונה להיום) לסאפורו, לא התאפקנו ופשטנו על סניף של סבן אילבן, ועשינו מבחן טעימה לכריך סלט ביצים ולאוניגרי טונה מיונז. הראשון היה וואו, השני היה טעים אבל היה מעט מדי טונה ביחס לאורז. יש האומרים שהאוניגרי סלמון טעים יותר מהטונה, אבל לא היה. מבטיחה לבדוק ולעדכן בהמשך.

אחרי שעתיים המראנו שוב, הפעם ל-Sapporo – הלג השלישי והאחרון במסע. ב-8 בערב שעון מקומי, נחתנו בעיר. סה"כ 31 שעות בדרך, שבאופן מפתיע דווקא עברה סבבה לגמרי.

את הדרך משדה התעופה לעיר עשינו ברכבת (40 דק). שלושה דברים בלטו לי בנסיעה הזו: א. הרכבת יצאה בול בזמן. ב. הקרונות נקיים יותר מהבית שלי. בלי גרפיטי, בלי אשפה. מצוחצח. ג. הנסיעה עוברת בדממה. אף אחד לא מדבר בטלפון ואף טלפון לא מצלצל. תענוג.

כשהגענו למלון (Fairfield) כבר היה די מאוחר אבל היינו רעבים. הנחנו את הדברים ויצאנו לאכול באיזאקיה (בר מסעדה) ליד המלון בשם Saburo Honten.' שהייתה מפוצצת באנשים ורועשת נורא. סאפורו ידועה בראמן שלה וגם בסרטן השעיר (Hairy Crab). את הראמן ננסה מחר, אבל את הסרטן טעמנו כבר בערב הראשון, ו-וואלה מי ידע שכשמו כן הוא, ובכן שעיר. הקטע עם השערות היה קצת דוחה, באמת יש היום לייזר ודברים כאלה למה סרטן צריך להסתובב ככה. בכל אופן הטעם היה אותו טעם כמו של סרטן שרק יצא מרונית רפאל.

מחר בבוקר שחר ואיתמר אמורים לנחות פה (את איתמר לא ראינו 4.5 חודשים!), ואז הטיול יתחיל באמת.