איגואסו, בייבי

ארגנטינה היא מדינה ענקית, וטיול בה כרוך בלא מעט טיסות פנים. הבעיה היא שרוב טיסות הפנים יוצאות וחוזרות מבאונוס איירס, כך שצריך כל פעם לחזור לעיר ואז לצאת ליעד הבא. זה מיותר ומבזבז זמן יקר, אז קחו בחשבון. זו הסיבה שמברילוצ'ה תפסנו את טיסת הבוקר הראשונה לבואנוס איירס, לקראת היעד הבא (והאחרון) שלנו – Iguazu Falls.

הגענו לבואנוס בצהריים, והטיסה שלנו היא מחרתיים לפנות בוקר, אז יצא שיש לנו עוד יום וחצי בעיר. ניצלנו אותם לביקור בכיכר היפה Plaza de Congresso, ועשינו סיור מודרך ב-Teatro Colon, שהוא התאטרון המפורסם של בואנוס איירס (זה סיור חביב של קצת פחות משעה, שלמדנו בו למשל שמחירי הכרטיסים לאופרה או לבלט בארגנטינה פשוט מגוחכים ונעים בין 5-120 דולר. כרטיס לתא פרטי עולה למשל 100 דולר; שהבניין נחנך בדיוק לפני 100 שנה – ב-1926- ושלקח 36 שנה להשלים אותו. הם התחילו לבנות משיש שהביאו מאירופה, אבל הכסף נגמר באמצע הבנייה, והשאר כבר נבנה מחיקוי של שיש; למדנו גם שיש שם תאים שמורים לנשיא וסגנו ולראש העיר וסגנו, ושאפילו אוויטה פרון הייתה מגיעה לשם לראות אופורות. אה, וגם שמעל השנדליר הענק שקבוע בתקרה יושבים 15 נגנים למקרה שצריך קולות של מלאכים אן של אלוהים).

מה עוד הספקנו ביום וחצי האלה? ביקרנו בבית הקברות המפורסם בשכונת Recoleta, שכולו אחוזות קבר צפופות באמצע העיר, ושם קבורה גם אוויטה פרון. היה קצת מקריפ, ושווה רק כדי לסמן וי, כי באמת אי אפשר להיות בבואנוס איירס ולא לבקר במקום הזה. תכלס קשה להבין למה אנשים משקיעים כל כך הרבה כסף בקניית אחוזת קבר (באופן מפתיע זה לא רק מנהג של פעם. יש שם גם קברים די חדשים).

ביקרנו גם בגן הוורדים (Parque el Rosedal) שלא היה מרשים או מטופח מספיק; הסתובבנו בשכונת Palermo הטרנדית (טיפ: כל החנויות והמסעדות נפתחות ממש מאוחר. לפני הצהריים אין לכם מה לחפש פה ברחובות); והסתובבנו ברגל במרכז העיר. בשורה התחתונה, לא עפתי על בואנוס איירס. היא די מלוכלכת ומוזנחת, והחנויות בה מזכירות את רחוב אלנבי שלנו. כל זה פלוס חום ולחות מוגזמים. בקיצור, נחמד לפעם אחת אבל לא הייתי חוזרת לעיר הזו (לפטגוניה כן).

בערב יצאנו למסעדה אסיאתית Osaka. המסעדה נמצאת בחלק של העיר שנקרא Puerto madero, שזו שכונה במזרח העיר, שמפרידה למעשה בין העיר לאוקיינוס (האטלנטי). זו שכונה מאוד מאוד חמודה, עם מרינה קטנה, מסעדות ובארים, וכמה גורדי שחקים, והכל מאוד מודרני ויפה. מאוד שונה ממרכז העיר ואחלה איזור להסתובב בו בשעות אחה"צ והערב. חבל שגילינו את האיזור הזה רק בערב האחרון, כי אחרת היינו מסתובבים פה יותר. המסעדה שלנו אגב הייתה טעימה מאוד, אבל גם מאוד מאוד יקרה.

***

החלק האחרון של הטיול שלנו היה טיסה למפלי האיגואסו (Iguazu Falls). זה אחד המקומות שתמיד חלמתי לבקר בהם, ולכן חיכיתי לזה ממש. מה אני אגיד לכם, הציפייה הייתה משתלמת מאוד, רק חבל שמקום כזה יפה בא בעסקת חבילה עם חום של 200 מעלות, לחות של 400 אחוז ובלגן ארגטינאי מפואר.

הטיסה שלנו לאיגואסו יצאה מבואנוס איירס קצת לפני 8 בבוקר (גם הפעם השארנו את רוב הציוד שלנו במלון ולקחנו רק תיק ל-24 שעות). שעתיים אחר כך כבר נחתנו בצד הארגנטינאי של המפלים. לקחנו מונית ישר לפארק (15 דק נסיעה. אין אובר). בפארק יש שלושה מסלולים – עליון (שעובר מעל המפלים), תחתון (שעובר בחלק הנמוך שלהם) ולוע השטן – שעובר מעל המפל הגדול והעוצמתי ביותר.

כל המסלולים יפים, ונותנים זווית שונה של האירוע, אבל הכי כיף היה השיט. השיט בסירה (שמזמינים בנפרד ומשלמים בנפרד מהכניסה לפארק), הוא חוויה שלא כדאי לפספס. הסירה נכנסת מתחת למפלים כך שרואים, שומעים ומרגישים את מלוא העוצמה שלהם. כמובן שנרטבים לגמרי, אבל בגלל שהיה כל כך חם (37 מעלות בצל, ואין צל), רק חיכינו להירטב ולרחוץ לשם שינוי במים קרים במקום בזיעה של עצמנו. בכל מקרה אם תביאו בגד ים ותורידו נעליים בסירה תהיו בסדר, כי מקבלים שק אטום במים לשים בו את כל הדברים. אם עושים את השיט קשה להספיק את כל שאר המסלולים (הפארק נסגר ב-18:00), וההצעה שלי במקרה כזה היא לוותר על המסלול התחתון.

אז למה אמרתי בלאגן? כי בפארק יש רכבת (וכלולה במחיר הכניסה לפארק) שלוקחת אותך ממקום למקום, ושימושית במיוחד למי שעושה את מסלול לוע השטן, שקצת יותר מרוחק. העניין הוא שצריך להירשם לנסיעה בשעה ספציפית כביכול, אבל בפועל הבלגן חוגג וכל אחד עולה על איזו רכבת שבא לו מתי שבא לו. יוצא שיש אנשים שנשארים בלי מקום, ואחרים שנדחפים לשעה שונה מזו שאליה נרשמו. מזל שאנחנו ישראלים אז תפסנו מייד את החוקים והשתלבנו יפה:)

אחרי הביקור בפארק נסענו במונית למלון שהזמנו בעיירה הסמוכה, Puerto Iguazu. חוץ מהמלון היוקרתי שבתוך הפארק, זו האופציה היחידה ללינה באיזור. זו גם אופצית לינה הגיונית ונוחה למי שמתכנן לעשות גם את הצד הברזיליאי של המפלים (כמונו) כי העיר קרובה למעבר הגבול.

אז למחרת הזמנו את אותו נהג מונית שהסיע אותנו אתמול, והוא העביר אותנו את הגבול והסיע אותנו לצד הברזיליאי של המפלים. הנסיעה לוקחת כשעה ורבע, כולל התור במעבר הגבול (צריך להציג דרכונים ולמלא טפסים, אבל את זה עשה נהג המונית). קחו בחשבון שבסופי שבוע התור ארוך יותר, וכך גם אם מגיעים ברכב שכור. הפארק בצד הברזיליאי קטן בהרבה מהארגנטינאי, אבל מציע נופים פנורמיים מהממים (ותמונות יותר יפות!) ואני לא בעד לוותר עליו.

הביקור בצד הברזיליאי קצר יותר (ומסודר יותר), ואפשר לשלב אותו עם פארק הציפורים הסמוך. זה שווה רק בשביל לראות את הטוקאן, שהוא הציפור היפה ביותר שראיתי בחיי (אבל עוד לא ראיתי פופינים אז אולי עוד אשנה את דעתי).

כשסיימנו את הביקור בשני הפארקים שמנו פעמינו בחזרה לצד הארגנטיני בדרך לשדה התעופה לטיסה שתיקח אותנו בחזרה לבואנוס איירס לקראת הטיסה חזרה הביתה (שוב הצגת דרכונים וכו'). בעודנו ממתינים בתור במעבר הגבול קיבלנו הודעה שהטיסה שלנו בוטלה. לא נדחתה, פשוט בוטלה. אשכרה נפלה לנו הלסת.

אמרו שהסיבה היא מזג אוויר גרוע בבואנוס איירס אבל באפליקציות של מזג האוויר ראו טיפה גשם וזהו. טסנו לשדה בניסיון לעלות על טיסה מוקדמת יותר אבל אמרו שכל הטיסות בוטלו (זה לא הפריע להם לעשות צק אין לנוסעים לטיסה שאמורה לצאת שעתיים אחרינו). בקיצור היה בלגן גדול בשדה התעופה הקטן, מלא נוסעים עצבניים שפיספסו טיסות ומעבורות ליעדי המשך, ומול כולם שלושה פקידים ארגנטינאים שבקושי יודעים אנגלית, אין להם מושג מה לעשות, ותכלס גם לא ממש אכפת להם. ממש דאגנו שנפספס את הטיסה שלנו לישראל, אבל לא עזרו העצבים ונרשמנו לטיסה שיוצאת רק למחרת בבוקר. זה אומר ששילמנו באותו לילה גם על החדר שחיכה לנו בבואנוס איירס וגם על לילה נוסף באיגואסו, אבל זה מילא, אף אחד לא הבטיח לנו שהטיסה מחר תצא.

לעשות סיפור ארוך קצר, הטיסה יצאה בזמן והגענו בזמן לטיסה לישראל. למעשה הספקנו אפילו לעשות למקלחת זריזה בחדר המלון בבואנוס איירס, שממילא שילמנו עליו. היה סוף קצת מתוח ומבאס, אבל טוב שזה הבלת״מ היחידי שהיה לנו בשבועיים האלה.

אני מוכנה כבר ליעד הבא.