הו ברילוצ'ה ברילוצ'ה

הטיסה לברילוצה יצאה ב9:20 אז קמנו מוקדם. ב-11, אחרי שעתיים טיסה, כבר נחתנו בברילוצ׳ה ולקחנו אוטו. נסענו ישר לתצפית Cerro Otto. זו תצפית על האגם שלחופיו שוכנת Bariloche, ועל האיים הרבים שמפוזרים באגם. בעיקרון עולים לתצפית הזאת ברכבל, אבל בגלל שהיינו עדיין עם כל המזוודות באוטו, וקצת חששנו להשאיר אותן שם, עלינו לתצפית עם האוטו. רק שעם האוטו לא מגעים ממש עד למעלה, אלא קצת לפני. זה לא נורא בכלל. הנוף אותו נוף. הבעיה היתה עם השעה שבה הגענו – בסביבות 12 בצהריים – שאז הזווית של השמש לא הייתה אופטימלית מבחינת אז היה קשה להתלהב מאוד מהנוף (אם כי ראו שיש פוטנציאל).

משם ירדנו לארוחת צהריים במסעדת הבשר שכולם מדברים עליה – El Boliche de Alberto (אין להם אתר ואי אפשר להזמין מקום). קצת חששנו שמדובר במלכודת תיירים ושנתאכזב כמו ב-Don Julio בבואנוס איירס, אבל לא! פה ממש הבנו על מה מדברים. הבשר היה מעולה ממש! הזמנו כמה נתחים, וכולם היו ממש ממש טובים. גם ההחלטה ללכת לשם בצהריים ולא בערב הייתה חכמה, גם כי לא היו תורים (וכאמור אי אפשר להזמין מקום) וגם יצא שלשם שינוי לא הלכנו לישון באותו ערב כבדים ומפוצצים. אגב, זו מסעדת בשר. אל תצפו לאכול שם שום דבר אחר, כי אין.

כדי להוריד את האוכל טיילנו ברחוב הראשי של ברילוצה – Calle Mitre. זה רחוב מאוד תיירותי וממוסחר, והמוכרים בחנויות – כמה לא מפתיע – מדברים עברית מרוב מוצ׳ילרים ישראלים שיש שם (גם באלברטו המלצר ידע קצת עברית). וכן, יש ברחוב הזה הרבה חנויות שוקולד וגלידה, אבל בניגוד למה שאומרים, לא היה ריח של שוקולד ברחוב (לי אין חוש ריח מאז הקורונה, אבל זה מה שהאחרים אמרו). מהשוקולד שלהם בכלל לא התלהבתי (אני בטים Tony's), אבל הגלידה הצדיקה את הייפ והייתה מעולה. דגמנו שתי גלידריות – Rapanui ו-Mamuschka, ושתיהן היו וואו. אגב, חוכמת ההמונים הוכיחה את עצמה – איפה שהיו תורים הייתה גלידה טובה.

משם נסענו למלון llao llao שהוא המלון הכי מפואר בעיר וגם הסמל שלה. לא תכננו לישון שם כי הוא רחוק ממרכז העיר (40 דק נסיעה) אבל חברים המליצו שכדאי והשתכנענו. זו הייתה המלצה מעולה. המלון מקסים, מטופח, מפנק עם מגרש גולף, קיאקים, ספא בריכה חיצונית מחוממת לטמפרטורה מושלמת וארוחת בוקר שווה. המיקום שלו אמנם מחוץ לעיר, אבל הוא בדיוק במרכז האגם על רצועת יבשה מוקפת מים, מה שרק מוסיף לייחודיות שלו.

אגב, היום הוחזרו הארונות של כפיר ואריאל ביבס (זה היה עוד לפני ששירי חזרה). הם היו אזרחי ארגנטינה אז הוכרז פה יום אבל לאומי. אנחנו לא הרגשנו את זה (הבנתי שזה צוין בעיקר בבירה בבואנוס איירס), אבל לא מעט אנשים ששומעים אותנו מדברים עברית ניגשים בעדינות, מביעים השתתפות בצער ואמפתיה ומאחלים בשורות טובות (במלון היה בניהם גם אחד, יהודי מבוסטון, שהוא פרופ' לכלכלה בהארוורד, כפי שאשתו הכריזה בגאווה). זה מרגש ונוגע ללב.

למחרת בבוקר עשינו את ה-Circuito chico, שזה כביש מעגלי של כ-40 ק״מ שעובר בין האגמים ויש בו מסלולי הליכה ונקודות תצפית. המלון שלנו מוקם בנקודה אסטרטגית באמצע המסלול, וגם הוא אחת מהאטרקציות במסלול הזה, כך שגם מי שלא ישן בו עוצר שם לביקור.

לאורך המסלול (שאפשר לעשות אותו גם באופניים) אפשר לעשות כמה הליכות וכמה עצירות לתצפית. העצירה השווה מכולן, זו שגם בזכותה יש לברילוצ'ה שם של מקום מהמם, היא תצפית Cerro Campanario, שגם אליה עולים ברכבל (וממש לפני הכניסה לרכבל יש בית קפה ממש חמוד בשם Chiado!). הפעם עלינו ברכבל כמו כולם, וגם השמש הייתה לטובתנו. אכן, כשהגענו למעלה הבנתי למה אנשים אומרים שזה המקום הכי יפה שהם היו בו בחיים. הנוף מלמעלה מהמם ממש. איים, אגמים, כחול, ירוק – כמו ציור או פאזל שרואים ואומרים שזה לא אמיתי ובטח אין מקום כזה באמת. אבל יש. אלון חשב שזה המקום הכי יפה שהיינו בו, אבל אני עדיין שומרת אמונים לניו זילנד. הנה כמה תמונות מה-Cerro Campanario:

אחר הצהריים התפנקנו בבריכה במלון השווה ובערב יצאנו למסעדה בשם Alto de Fuego, שהתפריט שלה דומה מאוד לשל אלברטו – בשר ועוד בשר – ויש ויכוח ברשת אם היא טובה יותר או פחות מאלברטו של אתמול. אנחנו חשבנו שאלברטו הייתה יותר טובה (בנקודות, לא בנוק אאוט).

התוכנית ליומיים הבאים הייתה לעשות את מסלול שבעת האגמים – זו נסיעה של כשלוש שעות נטו מברילוצ׳ה, שכשמה כן היא – עוברת בשבעה אגמים ומשובצת בנקודות תצפית ומסלולי הליכה. רוב האנשים עושים את זה ביומיים (יום אחד הלוך ויום אחד חזור) אבל ראיתי שיש גם כאלה שעושים את זה ביום אחד אינטנסיבי).

התחנה הראשונה שלנו הייתה אחרי שעתיים נסיעה ב-Villa Angostura. שם מתחיל למעשה מסלול שבעת האגמים. ככל שהתקדמנו מזג האוויר התכער ונעשה מעונן. כשהגענו לווילה אנגוסטורה כבר ירד גשם של ממש. עשינו שם מסלול הליכה ליער ה-Arayanes (אומרים ארג׳נס), שהם עצים אדומים, שמזכירים קצת את הקטלב שלנו, ומיוחדים לאיזור הזה.

אורך המסלול 12 ק"מ ואפשר לעשות אותו בהליכה הלוך חזור (ואז זה 24 ק"מ) או לשוט כיוון אחד בסירה וללכת בחזרה. אנחנו הלכנו על אפשרות ב׳. השיט לוקח שעה וההליכה עוד כשלוש שעות, ובסך הכל ארבע שעות מהחיים שאף אחד לא יחזיר לכם אם תעשו את המסלול המשעמם הזה. ראו הוזהרתם.

אם קיווינו שעד שנסיים את המסלול אז לפחות תצא השמש, אז התבדינו. מזג האוויר המשיך להיות גרוע, שזה מאוד מבאס כי כל נקודות התצפית על שבעת האגמים היו אפורות ועגומות. חשבנו שמזל שמחר חוזרים באותה דרך, אז בטח תהיה שמש ותהיה לנו הזדמנות לעשות תיקון. ספוילר: גם למחרת לא הייתה שמש ולא היה תיקון. היה גשום ואפור גם בדרך חזרה.

בערב הגענו לעיירה San Martin de los Andes. ישנו במלון Casona del Alto שהוא קצת מחוץ לעיר אבל חמוד ומקסים, ועם בעלים קצת מוזר ולחוץ (זהירות, יש שם מלא יתושים אז אל תפתחו חלונות!). המלון חמים ונעים, עם נוף מדהים ותשומת לב לפרטים הקטנים, ובגדול יש בו וייב של חשק להתכרבל עם ספר בלובי ולא לצאת.

חשק לחוד ומציאות לחוד – יצאנו בערב לאכול במסעדת Casa Chola, מסעדה מודרנית ויפה עם אוכל טעים ממש. רגע מפתיע היה כשהמלצר הגיש לנו מין ספרון קטן עם מקרא על מידות העשייה של הסטייקים, וגילינו שהמידות שלהם לא כמו שלנו. מה שאצלנו מדיום אצלם זה כמעט וול דאן (אחר כך ראינו את המקרא הזה גם בעוד מקומות). אז, אם אתם בארגנטינה ורוצים סטייק מדיום צריך לבקש מדיום רייר. חבל שלא ידענו את זה קודם, היה חוסך לנו להחזיר מנות למטבח תוך שאנחנו מגרדים בראש ולא מבינים איך מקצועני בשר כמו הארגנטינים מפספסים ככה את מידת העשייה של הבשר. לא נורא, מוטב מאוחר.

כאמור למחרת מזג האוויר לא השתפר. להפך. יצא שנסענו חזרה לברילוצ׳ה בגשם כשהכל אפור ורטוב. בכל נקודת תצפית אמרנו באכזבה שאיך היה יכול להיות יפה פה אם הייתה שמש.

למחרת דווקא הייתה שמש, וניצלנו את מזג האוויר המשופר ולעשות באוטו לאורך כמה אגמים (החברים שטיילנו איתם, תמר ורון, עשו ביום הזה את הטרק של Refugio Frey – משהו כמו 16 ק"מ בעליה. עלינו זה היה קצת גדול). רגע מפחיד היה כשירדתי לצלם מגשר מעל נהר, והרגל שלי החליקה בין שתי קורות של הגשר ונתקעה. אבל לא סתם הנעל נתקעה, נפלתי פנימה עד גובה הירך! ולא הצלחתי לצאת! אלון נשאר באוטו ולא ראה בכלל מה קורה, ואנשים שהיו שם במקרה גם כדי להצטלם עזרו לי לצאת. מזל שלא עבר אוטו על הגשר! הרגשתי כל כך מובכת שאין לתאר. תכלס הפאדיחה הטרידה אותי יותר מהכאב ברגל. אבל בניגוד לפאדיחה, את הכאב ברגל הרגשתי עוד ימים אחר כך.

התכנון היה להגיע ל-Pampa Linda, שהיא נקודת היציאה של טרק הטורנדור, אבל התברר שזה כביש חד סתרי שבבוקר נוסעים בו בכיוון אחד ואחה"צ בכיוון השני, כך שאם נסעת אתה לא יכול לחזור עד אח"הצ. זה לא התאים לנו אז ויתרנו. במקום זה חזרנו לברילוצה, אכלנו שוב ב-Boliche de Alberto (הפעם בסניף השני. כן, יש שניים ממש אחד ליד השני. ובשניהם היה טעים!) ובגלידה Mamuchka (גם פה שוב היה טעים!). אחר הצהריים עלינו ברכבל ל-Cerro Catedral, לתצפית ומסלול הליכה קצר (רק אני עשיתי אותו).

זהו, יש עוד פרק אחד למסע וזהו.