פטגוניה, ארגנטינה

התחנה הראשונה שלנו בפטגוניה היא El Calafate, במרחק 3.5 טיסה דרומה מבואנוס איירס. בגלל שבטיסות פנים מותר להעלות למטוס פחות משקל מאשר בטיסות בינ"ל, השארנו חלק מהציוד שלנו במלון בבואנוס איירס, שאליו נחזור בסוף החלק הזה של הטיול. בפועל בצ'ק אין לטיסה לא בדקו לנו את משקל התיקים, אז אולי נקטנו זהירות מיותרת, אבל אין לדעת. בכל מקרה זה היה רעיון מצוין, כי גם באוטו שכור יש מגבלת מקום (במיוחד כשמטיילים שני זוגות, כמו שאנחנו עשינו).

מהמטוס האיזור של אל קלפטה נראה מדברי וצהוב, עם אגמים ונהרות בצבע כחול טורקיז. גם שדה התעופה הקטן של אל קלפטה שוכן על גדות אגם כזה, אז בנחיתה כל הנוסעים פולטים "וואו" כזה של התפעלות וזה מצחיק. אגב, נכון תמיד מסתלבטים על הישראלים שמוחאים כפיים בנחיתה? אז מתברר שגם הארגנטינאים עושים את זה.

נחתנו באל קלפטה בשמונה בערב, והייתה עדיין שמש בחוץ (מחשיך פה בקיץ בתשע). באל קלפטה יש רחוב ראשי אחד ארוך, ומלא חנויות ומסעדות. תכל'ס זו עיר שההצדקה היחידה לקיומה (ולקיומו של שדה התעופה הסמוך אליה) היא הקרבה לקרחון Perito Moreno המפורסם. בהתאם, הרחוב מלא תיירים ותרמילאים שטסו לפה רק (או בעיקר) כדי להגיע לקרחון.

המלון שהזמנו, Mirador del Lago, היה בחירה טובה (בלי מזגן, אבל בחוץ היו 5 מעלות אז ישנו עם חלון פתוח והיה סבבה). הגענו אליו ומיד יצאנו לארוחת ערב במסעדת Don Pichon שיש לה נוף יפה ואוכל סבבה (הבשר היה טעים, אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה. האמת שהתחלנו לדאוג). בגלל השעה המאוחרת, את הרכב שהזמנו לקחנו רק למחרת.

למחרת קמנו בבוקר ליום מעונן, שזה מבאס למי שבנה על תמונות יפות אבל משמח למי שנמאס לו להזיע. לקחנו את האוטו ושמנו פעמינו לקרחון Perito Moreno. הקרחון העצום ידוע גם בכינויו "הקרחון המתנפץ" בגלל גושי הקרח שנושרים ממנו ברעש גדול בעונה החמה, לקול מצהלות התיירים. לפי ויקיפדיה, שטח הקרחון 250 קמ"ר (יותר מהשטח של בואנוס איירס), אורכו כ-30 ק"מ, גובהו כ-60 מטר מעל פני הים ועומקו מגיע עד לכ-700 מטר. הרוחב שלו בחזיר שעליה צופים מגיע ל-5 ק"מ.

תשמעו זה מרשים ממש. ראינו קרחונים גם בנורבגיה ובניו זילנד. בנורבגיה גם הלכנו על קרחון. אבל הדבר הזה יותר גדול מכל מה שאפשר לדמיין.

המסלולים בפארק הלאומי שבו נמצא הקרחון נוחים וקלים (הרבה מדרגות!), ומאפשרים להגיע די קרוב לקרחון ולצפות עליו מזוויות שונות ממרפסות תצפית. יש גם שלטים שמסבירים מה הגודל שלו, כמה הוא נסוג ועוד פרטי טריוויה מעניינים.

אחרי שסימנו וי על כל מרפסות התצפית, עלינו על שיט לקרחון שהזמנו מראש. היתרון הוא שבשיט מתקרבים אפילו עוד יותר לקרחון, וזה גם לא שיט מעיק (הוא רק 50 דק) אז כדאי. בשיט גם יש סיכוי גדול יותר לראות (ולשמוע) חתיכות קרחון מתנתקות ומתנפצות ברעש מחריש אוזניים אל המים, שזה הגביע הקדוש של הביקור שם (אומרים שהסיכוי לכך גדל ככל שהיום יותר חם והשמש קופחת). בביקור שלנו היה כאמור מעונן וקר אבל עדיין ראינו כמה חתיכות (לא גדולות) מתנפצות. זה גדול!

אחר הצהריים סיימנו את הביקור בקרחון ויצאנו לכיוון El Chalten. זו נסיעה של כארבע שעות, אז יצא יום עמוס מאוד. לפני שנסענו קראתי באינטרנט שהכביש לא סלול ומלא בורות, אבל זה שטויות. הכביש סבבה לגמרי.

מי שנוסע ל-El chalten עושה את זה כדי לראות את הר ה-Fitz Roi. זה למעשה צוק גרניט ענק ומרשים בלב שדה הקרח של פטגוניה, שכמו הר המטרהורן בשוויץ ("הר הטובלרון"), הפך ממש אייקון. לפי ויקיפדיה, על הפסגה שלו (בגובה 3,405 מ') עובר הגבול בין ארגנטינה לצ'ילה, והוא נחשב לאחד המאתגרים ביותר לטיפוס. הוא נקרא על שם רוברט פיצרוי, שהיה הקפטן של ספינת המחקר של דרווין.

אל צ'לטן היא העיירה היחידה למרגלות הפיץ רוי. גם העיירה הזו, כמו אל קלפטה, מכוונת לשרת את המוני המוצ׳ילרים שבאים לראות אותו, ולכן יש בה מלא מלונות, מסעדות וחנויות מטיילים. אגב, בחורף היא הופכת לעיר רפאים כשכל התיירים נעלמים והתושבים עוזבים למקומות אחרים.

הזמנו חדר בצימר בשם Aparts la Farfalla, והסיבה שאני לא שמה לינק היא שממש לא כדאי לכם לישון שם. החדר אומנם נקי ומצויד בכל מה שצריך, אבל הוא לא כיפי ומפנק והמקלחת ממש קטנה. בלילה גילינו שזו הייתה הבעיה הכי קטנה שם. הבעיה הגדולה יותר היא שהמקום חשוף לרוחות, והרוחות בלילה היו פסיכיות. התעוררנו אחרי שעתיים שינה לקול שריקות מטורפות של הרוח וזהו, לא יכולנו לישון יותר. וזה לא שהצימר נמצא בקצה העיירה או משהו כזה, הוא פאקינג ברחוב הראשי!

תיכננו לעשות טרק לפיץ רוי, וקראנו שלפני שיוצאים צריך לבדוק את התחזית כי אם העננים מסתירים את ההר אז אין טעם לצאת. התחזית שלנו לימים הקרובים הייתה גשם ורוח, אז בערב לפני התלבטנו מאוד אם לצאת. הדיון התברר כמיותר לגמרי פשוט כי התחזית הייתה שגויה ובסוף לא היה גשם, אז מזל שיצאנו.

הטרק שעשינו הוא הטרק הכי מוכר ומומלץ פה – Laguna de Los Tres. זה מסלול של 20 ק"מ לא מעגלי (כלומר 10 ק"מ הלוך ו-10 ק"מ חזור), שברובו לא קשה מאוד, אבל הסוף שלו הוא 2 ק"מ של עלייה תלולה וקשה מהגיהנום. מאחר שזה הלוך חזור, אפשר להסתובב ולחזור לפני העלייה בסוף, אבל אז מפספסים את החלק הכי יפה של המסלול.

התחלנו את המסלול ב8:30 בבוקר וסיימנו ב17:30 אחר הצהריים. אלה היו תשע שעות אינטנסיביות מאוד וחזרנו גמורים. לדעתי זה היה קשה כמו ה-Tongariro בניו זילנד, שגם הוא הביא את היכולות הגופניות שלנו אל הקצה. אגב, לאורך כל המסלול ניסינו לצלם את ההר במלואו, אבל השפיץ שלו תמיד היה מכוסה בענן. זה היה מבאס מאוד אבל זה מה יש.

הפרס למי שמגיע לסוף הוא תצפית מקרוב על הפיץ רוי, ועל אגם Los Tres שלמרגלותיו. העלייה הייתה קשה קשה (בטח לקשישים כמונו), אבל הנוף למעלה באמת עוצר נשימה. לעמוד למרגלות ההר האדיר הזה ולדמיין אנשים מנסים לטפס עליו זה עוצמתי מאוד.

בערב יצאנו למסעדה בשל La vineria grill, שהייתה הכי טובה עד כה בטיול (אולי כי היינו ממש רעבים). בכל מקרה, הרווחנו כל ביס פה ביושר.

התכנון המקורי היה לעשות למחרת מסלול נוסף, של 19 ק"מ, ל-Lagune Torre, אבל השרירים שלנו היו תפוסים אז ויתרנו. במקום זה אכלנו ארוחת בוקר בנחת והנהנו מהשמש שהאירה סוף סוף. כשיצאנו מהמסעדה במקרה הסתכלנו אחורה ואז ראינו את הפיץ רוי במלוא הדרו, בלי אף ענן, ובתוספת קשת מהממת. אחרי כל המאמצים לצלם אותו במלואו אתמול, זה היה ממש מרגש.

כדי לא להיות לגמרי בטטות, עשינו ביום הזה מסלול קצר יותר, Mirador los Condores (מירדור = תצפית, קונדורס = נשרים). זה מסלול של בסך הכל כשעה הלוך חזור, עם עלייה לא נוראית, ובתמורה מקבלים נופים יפים של הפיץ רוי במלוא הדרו יחד עם העיירה אל צ׳לטן. כשהגענו לתצפית שבקצה המסלול נשבה רוח כל כך חזקה, שאי אפשר היה לעמוד שם בלי לעוף. צילמנו כמה תמונות וירדנו מהר חזרה.

בצהריים שמנו פעמינו בחזרה ל-El Calafate, לקראת הטיסה שלנו לברילוצ׳ה מחר (באל צ׳לטן אין שדה תעופה אז חייבים לחזור לאל קלפטה). אגב, הידעתם שבאל קלפטה יש כלבים כמו שבתל אביב יש חתולים? העירייה מחסנת ומאכילה אותם והם מסתובבים ברחובות בלי להציק לאנשים. זה מאוד משונה. אכלנו במסעדה בשם La Zaina (שהייתה מצוינת), ובאמצע הארוחה נפתחה הדלת ונכנס כלב חום גדול (קצת דומה לסן ברנרד). הוא עבר משולחן ושולחן וגבה ליטופים. בעלת המסעדה הציעה לו סטייק כדי שייצא (לא צוחקת!).

על קורותינו בברילוצ'ה – בפוסט הבא.