אל תבכי עלי, ארגנטינה

בדיוק שנה אחרי הטיסה הטראומטית לניו זילנד, הנה אני שוב בנתב״ג מחכה לטיסה, הפעם לארגנטינה (כן, החלטנו להסתער על חצי הכדור הדרומי).

הנתב"ג הוא אותו נתב"ג, אבל אצלי הכל שונה.

בפעם הקודמת המלחמה הייתה בעיצומה, איתמר היה בצבא, ואני לא רציתי לנסוע. עד הרגע האחרון חשבתי לבטל, לא סיפרתי לאף אחד על הנסיעה, וגם כשהיינו שם לא העלתי אף תמונה. תכלס קצת התביישתי שאני נוסעת.

היום זה אחרת. איתמר השתחרר ואת הדיכאון על החטופים ותחושת חוסר האונים שגורמת הממשלה הכושלת הזו אני לגמרי יכולה לשאת גם מרחוק. אי לכך ובהתאם לזאת, ממש חיכיתי לנסיעה הזו.

אי אפשר שלא לחשוב כמה בלתי נתפס זה שהחטופים היו במנהרות כשנסעתי לניו זילנד לפני שנה, ושעשרות מהם עדיין שם גם עכשיו. יום לפני הנסיעה שמעתי הרצאה של ד״ר אמיר בלומנפלד, לשעבר ראש ענף הטראומה בחיל הרפואה, והיום מלווה את מטה משפחות החטופים. במסכגרת חברותו בארגון ״בואו״ הוא כותב דוחות על מצבם של החטופים בשבי. הוא עושה את זה בהסתמך על היכרותו המקצועית עם גוף האדם, על מצבם של החטופים שחזרו, ועל הערכות וניחושים מושכלים. אחרי הכל, זה לא שיש איזו ספרות מקצועית בתחום. אנחנו ממציאים את המחקרים ברגעים אלה ממש.

אז הוא כתב דו״ח על איך הגוף מגיב ל100 ימים בשבי, ל200 ול300, ואמר שהוא פשוט לא מאמין שיידרש לכתוב גם את הדוח של "מצב החטופים אחרי 500 יום בשבי". ספוילר – לא נשאר הרבה מהגוף בשלב הזה, וחלק מהנזקים הם בלתי הפיכים. הייתה הרצאה עצובה ומרתקת.

אבל סטיתי מהנושא. איפה הייתי? בארגנטינה. כלומר בדרך לשם.

את הטיסה עם לופטהנזה הזמנו כבר במאי, בימים שאף חברת תעופה לא טסה לישראל. אמרנו לעצמנו שאין מה לדאוג ושעד פברואר בטוח כולם יחזרו לטוס. איך מתאים לנו להיות כל כך לא מחוברים למציאות. היינו כאלה גם בקורונה, כשהתעקשנו בפברואר 2020 שהטיסה שלנו לאיטליה באפריל תצא…

אניווי, בדצמבר, כשאף חברה עוד לא חזרה לטוס לפה, הזמנו ליתר ביטחון גם טיסות באל על. איזה מזל שבדיוק לפני שבועיים לופטהנזה חידשו את הטיסות, ויכולנו לבטל את אל על (כלומר לא באמת לבטל אלא רק לקבל זיכוי).

* * *

זו פעם ראשונה שלי בדרום אמריקה. כל מי שהיה בארגנטינה ושמע שאני נוסעת אמר לי אחד משני משפטים (או את שניהם יחד): "איזה יפה ברילוצ׳ה" ו"איזה טעים הבשר שם". עם כזה בילד-אפ הייתי ממש סקרנית לראות אם ברילוצ׳ה תהיה יותר יפה יותר מניו זילנד, מנורבגיה וממונטנה – טופ 3 המקומות הכי יפים שלי, ואם הבשר יהיה יותר טעים משלנו (הילדים ממש דאגו שנתאכזב, בהינתן הבשר שאלון מכין בבית). אעדכן.

אפרופו בשר, רק בנתב"ג אלון הואיל לעיין בתוכנית הטיול, ונחרד לגלות שבערב האחרון אנחנו חוזרים בטיסת פנים מאיגואסו ב-21:20, ולכן לא מתוכננת ארוחת ערב. כשאמרתי שתכננתי שנדלג או שנחטוף משהו קטן, הוא הסתכל עלי כאילו אני משוגעת. בלי למצמץ הוא שלף את המחשב הנייד מהתיק, סרק המלצות ותוך 10 דקות הזמין מקןם למסעדת בשר ב-22:30. מי יאכל סטייק בעשר וחצי בלילה, שאלתי אותו מזועזעת. הוא לא חשב שצריך בכלל לענות על זה.

* * *

אחרי יממה בדרכים הגענו לבואנוס איירס, ואחרי מקלחת זריזה יצאנו להסתובב ברגל. מה אני אגיד לכם, רואים שזו עיר שפעם הייתה מפוארת וירדה מגדלותה כי הכסף נגמר. השדרות עדיין רחבות ולבניינים יש ארכיטקטורה אירופאית מרשימה, אבל הכל מוזנח ומלוכלך, המדרכות שבורות והטיח בבניינים מתקלף. תוסיפו לזה חום ולחות, ותבינו למה קצת התאכזבתי. לא יודעת, היום הראשון בבואנוס איירס השאיר לי תחושה שהגעתי לאלנבי פינת בנגקוק.

ביום הראשון ביקרנו ב –Plaza de Mayo, שהיא הכיכר המרכזית בעיר. ראינו את Casa Rosada, הבית הורוד שמשמש כמשרד של נשיאי ארגנטינה; את Avenida 9 de Julio, השדרה המרכזיות בעיר שנקראת על שם המועד שבו חל יום העצמאות של ארגנטינה, ושלפי וקיפדיה היא השדרה הכי רחבה בעולם – 150 מ'; ואת חנות הספרים El Ateneo Grand Splendid, שנפתחה במקום שבו היה פעם תיאטרון. זה ממש מקום מגניב. הספרים מסודרים במקומות שבהם ישבו פעם הצופים, ובמקום שבו הייתה הבמה יש בית קפה. ממש כדאי להציץ שם.

בערב יצאנו לאכול במה שנחשבת ה-מסעדה בבואנוס איירס, Don Julio. אין מי שלא משבח את הבשר שם. אנשים אומרים שלא אכלו בשר כזה בכל העולם. כנראה שהציפיות שלנו היו גבוהות מדי, כי הסטייקים היו ממש לא משהו, וכבר אכלתי טובים מהם, גם בתל אביב. מה שכן, אכלתי שם אמפנדה (זה היחיד של אמפנדס נדמה לי) שהייתה טובה מאוד, אבל את זה לא היה לי למה להשוות עדיין.

המסעדה נמצאת בשכונת Palermo הטרנדית, אז אחרי הארוחה הלכנו ברגל עד Plaza Serrano שבמרכז השכונה, והכל היה מלא חיים ותוסס (גם בגלל שהיה שבת), עם מלא מסעדות, בארים, פיצוציות ומוזיקה חזקה שבוקעת מכל מקום. הכי דרם אמריקה שדמיינתי.

למחרת התעוררנו בלי ג'ט לג, אבל לבוקר גשום, שלא צוין באפליקציות (זה יקרה לנו עוד הרבה פעמים פה, שיגידו שיהיה גשם ובסוף יהיה שרב – ולהפך. המסקנה שלי היא לא לשנות תוכניות בגלל התחזית, כי בטוח שהיא תשתנה). זה היה מרענן אחרי היום המזיע של אתמול, אבל גם מבאס, כי התוכנית הייתה לנסוע לשוק סן טלמו (San Telmo fair), שהוא יריד ענק שקורה רק בימי ראשון. כלומר זה היה היום או אף פעם. החלטנו לנסוע למרות הגשם, וזו הייתה החלטה טובה כי מזג האוויר השתפר אחרי שעה.

זה שוק באמת ענק, אבל אל תגיעו לפני 12 בצהריים, כי הארגנטינאים מתעוררים לאט לאט (והרבה פעמים גם פורשים באמצע היום לשנ"צ – בקיצור נולדתי במקום הלא נכון). אבל בגלל שהגענו מוקדם והיה גשם הדוכנים עוד היו ברובם בשלבי הקמה. ככל שהתקדמנו נוספו עוד דוכנים ואנשים.

השוק משתרע על פני המון בלוקים ב-Calle Defensa החל מכיכר דה מאיו, וגם הרחובות שמתפצלים מהרחוב הראשי צבעוניים וחמודים. רוב הדוכנים מציעים תכשיטים, אמנות, עתיקות וכו', כמו נחלת בנימין כזה (התקדמנו מאלנבי), וקצת לפני סוף השוק מגעים לשוק אוכל מקורה (San Telmo market), כמו שיש בהרבה ערים בעולם. פה היו המון אמפנדס (טעים) ופריטטות (פחות).

אחרי סיבוב בשוק לקחנו מונית לשכונת La Boca. בשכונה הזו נמצא גם איצטדיון הבונבוניירה (La Bombonera) המפורסם, וגם רחוב Caminito, שלדעתי זה הרחוב הכי מפורסם ומצולם בבואנוס איירס. בגדול ברחוב הזה יש את אותם בתים מוזנחים שיש גם ברחובות אחרים בעיר, אבל שם מישהו צבע אותם בצבעים עזים וזה הספיק. כל התיירים מגיעים לצלם את הבתים הצבעוניים, ויש גם מסעדות וחנויות מזכרות ומופעי רחוב של שירה וריקודי טנגו. זה הכי תיירותי וממוסחר, אבל וואלה יפה.

פחות מיומיים פה הספיקו לנו כדי לגבש את המסקנה הנחרצת הראשונה שלנו: הארגנטינאים חיים בקצב אחר, איטי בהרבה מאיתנו. זה מתחיל בביקורת הדרכונים בשדה התעופה וניכר גם בקבלה במלון, במסעדה ובכל מקום אחר. הם כל כך איטיים ולא יעילים, שבכל מקום יש תורים שאפשר להשתגע. אם אתם לא רוצים לסבול, תכינו את עצמכם מראש ל"זמן ארגנטינה" (כמו "זמן סיני", אבל פחות גרוע). תשחררו ותפנימו שלא תשנו אותם. זה יחסוך לכם הרבה עצבים.

אחר הצהריים טסנו לפטגוניה, לחלק השני של הטיול, אבל על זה בפוסט הבא.