היום אנחנו עושים את דרכנו לחוף המזרחי של ניו זילנד, בו נהיה עד סוף הטיול. לא להאמין שאני כבר מדברת על הסוף. הזמן פשוט טס פה. אני אמנם מתגעגעת ממש לילדים וזה מכשול רציני, אבל מלבד זה לא היה אכפת לי להישאר פה עוד.
התחנה הראשונה שלנו היא Dunedin. אבל לפני זה אנחנו עוברים בקיצור נמרץ באיזור הדרום מזרחי של ניו זילנד שנקרא The catlins – איזור דליל מאוד באנשים ועשיר מאוד בכבשים.
אנחנו עוצרים ב-Surat bay, שם אפשר לרדת לחוף ולפגוש אריות ים. החוף העצום והרחב כמעט ריק. אחרי 10 דקות הליכה אנחנו רואים אריה ים יוצא מהמים. הוא גדול ויפה ואנחנו מצלמים הרבה. כשנראה היה שאנחנו מפריעים לו התרחקנו.
קצת בהמשך ראינו על החוף אריה ים ממין נקבה (זה לביאת ים? אריית ים? אריה ים בת?) והגור שלה רובצים על החול. אולי האריה ים שראינו מקודם הוא האבא והפרענו לו להגיע אליהם. אנחנו מסתכלים באמא והגור שלא זזים, עד שפתאום הם קמים ומתחילים להתקדם לכיוון המים. זה מרגיש כאילו אנחנו אשכרה צופים פה בלייב בסרט של נשיונל גאוגרפיק. בשלב הזה אנחנו כבר לבד על החוף וההתרחשות הכל כך טבעית הזאת, שעד היום ראינו רק בסרטים, פשוט מהממת. אגב, אם מסתכלים בתמונות ממש מקרוב, רואים שכלבי הים האלה מתועדים, כלומר מוצמד להם תג זיהוי. זה אומר שזה לא ממש "ללא מגע יד אדם", אבל למי אכפת. יצאו תמונות מהממות.
משם אנחנו ממשיכים ל-Nugget point, מגדלור על חוף האוקיינוס השקט שנשקף ממנו נוף מאלף. ההליכה אליו מהחנייה היא 900 מ׳, 10 דק׳ בסךהכל, אבל אנחנו מקטרים כמו שני זקנים שנגמר להם הכוח ("חשבתי שאין יותר טרקים", "אני מקווה שזה שווה את זה …" וכיו"ב). שנינו סיכמנו שהמקום ממש יפה ושווה את ההליכה.
משם המשכנו לעיר המרכזית פה באיזור, Dunedin שעל שפת האוקיינוס, שם נישן הלילה. המלון שלנו, שאף אחד מאיתנו לא זכר שהזמין אותו, יפה חדש ומודרני עם חדרים גדולים ומאובזרים, אבל לא כל כך במרכז העיר. מצד שני, היום יום שישי וב-17:00 העיר במילא מתה כך שזה לא משנה. הדבר היחיד שיש לי להגיד על העיר הזאת הוא שהרחובות בה תלולים כמעט כמו בסן פרנסיסקו. לפי ספר השיאים של גינס, רחוב בולדווין פה הוא הרחוב הכי תלול בעולם, עם שיפוע 19 מעלות. אחרי סיבוב קצר במרכז העיר, הבנו שגם זו עיר שאין מה להגיד עליה.
למחרת התחלנו בנסיעה צפונה לאורך החוף המזרחי של ניו זילנד. התחנה הראשונה שלנו היא Moeraki Boulders Beach, חוף ים שידוע בזכות הסלעים העגולים שבו. החוף ממש יפה, והסלעים אכן עגולים מאוד. עם זאת, בתמונות שראיתי בגוגל הסלעים היו הרבה יותר חשופים מעל קו המים, אז או שהם שקעו ממש מאז שהתמונות צולמו או שאנשים עובדים חזק עם פוטושופ או שהפער בין שעות הגאות והשפל הוא דרמטי מאוד.
ההמלצה היא להגיע לחוף בזמן השפל (שקרה באותו יום ב-15:00) שאז אפשר לקפץ על הסלעים. אנחנו לא הצלחנו להגיע בשעה הזו, אז לא קיפצנו.
אחרי עוד חצי שעה נסיעה צפונה לאורך החוף חתכנו לתוך פנים האי. אחרי כמה דקות הנוף משתנה מירוק וכחול למדברי צחיח. מדהים כמה הנוף במדינה הזו מגוון.
בלב המדבר הזה יש מקום שנקרא Clay Cliffs. אלה צוקי חימר שמזדקרים אל על ויוצרים מראה מרשים. אין יותר מדי מה לעשות שם, הולכים 10 דק' מהאוטו, מצלמים וחוזרים. לא חובה.
התחנה האחרונה שלנו להיום היא Lake Tekapo, שם נישאר גם מחר. תשמעו, לנסוע במדבר ואז לראות פתאום אגם טורקיז זה יפה ממש. הצבע של האגם באמת משוגע.
חיפשנו בגוגל מקום לצהריים, ומצאנו פוד טראק של פיש אנד ציפס ממש על שפת האגם שקיבל ציון גבוה. עצרנו שם ובאמת היה שווה (היה גם Squid n' chips שהיה פחות טוב).
משם נסענו למלון שלנו ליומיים הקרובים, שהיה נחמד ונעים, אבל המיקום שלו לא משהו. הוא קצת רחוק מהמרכז כך שצריך לקחת את האוטו כל פעם שיוצאים (אבל תכלס, זה לא שיש כל כך לאן לצאת. מרכז העיר זה מתחם די קטן). אגב, אגם טקאפו ידוע כמקום שטוב לצפייה בכוכבים, ובחדר המלון שלנו יש אפילו חלון בתקרה שאפשר לשכב במיטה ולצפות דרכו בכוכבים. יש לי שני דברים להגיד על הרעיון הזה: א. היה מעונן אז לא היה במה לצפות. ב. יש להם מזל שאפשר לסגור את החלון הזה ולהחשיך את החדר, אחרת הייתי עוברת מלון.
אחרי שהתמקמנו יצאנו לסיור בעיר (יותר עיירה) שבגלל שהיה סופ"ש הייתה מלאה בתיירים. מצאנו מקום לארוחת ערב להיום ומחר, וחזרנו לחדר לנוח ולהתקלח.
למחרת, אם חשבתי שאחרי ארבעה שבועות פה סף הריגוש שלנו עלה ואנחנו כבר פחות מתרגשים מהנוף, בא הטרק שעשינו והוכיח שעוד לא ראינו כלום.
הטרק נקרא Hooker Valley Track, והוא במרחק שעה נסיעה מלייק טקאפו, בפארק הלאומי מאונט קוק. זה מסלול של שלוש שעות, 10 קמ, ולא מעגלי אלא הולכים הלוך וחזור. מכל הסיבות האלה התלבטנו אם לעשות אותו או לא, ואיזה מזל שהחלטנו שכן!
קודם כל הדרך למסלול היא הדרך הנופית הכי יפה שראיתי בחיים. בחייך. לידך Lake Pukaki הטורקיזי ומלפניך Mount Cook הגבוה והמושלג, וביחד זה מראה בלתי נשכח שבכל סיבוב מתגלה לך זווית אחרת שלו.
גם המסלול יפהפה (ולא קשה) עם שלושה גשרים תלויים בדרך, נהר זורם בעוצמה ובסוף קרחון לקינוח. למעשה המסלול הזה כל כך יפה, שהיו פה המון המון אנשים. הכי הרבה אנשים שראינו באיזה שהוא מסלול בניו זילנד עד היום (אולי גם בגלל שהיה סופש). הנה כמה תמונות מהמסלול:
סיימנו את המסלול בשעתיים וחצי (את הדרך חזרה עשינו בשעה) ובהיעדר מקום לאכול בסביבה, נהגנו בחזרה ל-Lake Tekapo. כשהגענו אחרי שעה, אני ירדתי על פיצה (שוב מגש שלם לבד) ואלון חיפש ומצא משהו לא פחממתי לאכול. אחכ עשיתי אמבטיה פיגוזית, ואת שאר אחר הצהריים הקדשנו לרביצה, קריאה, כתיבת הבלוג, הורדת תמונות מהמצלמה, התעדכנות ברשתות חברתיות וקצת עבודה (הוא, לא אני).
מחר חוזרים לחוף המזרחי, לתחנה האחרונה שלנו בטיול – קרייסטצ'רץ'.
Been There, Done That 
אני היייתי בסלעים העגולים האלו זמן השפל, והם בהחלט הרבה יותר בולטים. כך הם נראו בטיול שלנו:
https://drive.google.com/drive/folders/1R0kjs4SbTcl-3T2jN_d_8Sgzy_IPu7vj
דונדיין היא בעקרון עיר של סטודנטים, ובסיס לכל מיני פעילויות אתגריות אבל לא מעבר לזה. ורחוב בולדווין הוא כבר לא הכי תלול בעולם – מסתבר שיש רחוב בוויילס שתלול ממנו בכמה שברי זווית.
ולגבי Lake Tekapo – מי שמגיע אליו באביב (כלומר אוקטובר עד דצמבר כנראה) זוכה לראות אותו עם מרבדים של תורמוסים בשלל צבעים (אפילו ראיתי שם בפעם היחידה בחיים תורמוס כתום).
https://drive.google.com/drive/folders/1-fdKIEjzdZUg-bZ8Dji2SEuWbQmQfmO9
ואני חושבת שהמסלול של Hooker Valley כל כך פופולרי בגלל שהוא יחסית קצר לעומת טרקים אחרים, ומאוד קל כי הוא יחסית מישורי.
אהבתיאהבתי
טוב, הסלעים נראים הרבה יותר טוב אצלך! והתורמוסים ממש יפים!
אהבתיLiked by 1 person
תודה 🙂 זה כנראה עניין של תזמון
אהבתיאהבתי