אחד משיאי הטיול שלנו, אם לא ה-, הוא הטרק של Milford Sound, שנחשב לטרק הכי יפה והכי מובקש בניו זילנד, ולאחד הטרקים היפים והמבוקשים בעולם כולו (לא יודעת כמה מזה זה בזכות הטרק עצמו וכמה מזה אלה יחסי ציבור ממש מוצלחים, כנראה שגם וגם).
זה טרק של 5 ימים (4 לילות) שבהם הולכים עם הציוד על הגב, והוא מפוקח במובן זה שכדי למנוע צפיפות יש מגבלה על מספר האנשים שיכולים להימצא במסלול בכל רגע נתון. ההרשמה לטרק, שפתוח רק מנובמבר עד סוף מרץ, מתחילה שנה מראש ומסתיימת דקה אחרי שהיא נפתחת כי הביקוש מטורף (מה שכמובן רק מעצים את הבאזז). אנשים ממש אורבים לרגע שבו ההרשמה תיפתח, ומי שממצמץ מפספס.
יש שתי דרכים לעשות את הטרק הזה: הדרך הרגילה כוללת לינה בבקתות שיתופיות בדרך (Huts), שבהן ישנים המון אנשים בחדר עם מיטות קומותיים ומקלחות משותפות, ואת האוכל לכל ימי הטרק כל אחד סוחב לעצמו ומכין לעצמו במטבח משותף. ויש את הדרך של המפונקים, שלא הרבה יודעים עליה, שכוללת את אותו מסלול בדיוק, רק שבסוף היום מגיעים ללודג׳ משודרג יותר עם חדר פרטי ומקלחת, ארוחות ערב ובוקר, אלכוהול וחטיפים וכו'. שתי האלטרנטיבות עולות לא מעט כסף, רק שזו המפונפנת, שמפעילה חברת Ultimate Hikes, עולה הרבה יותר. משהו כמו פי 6 יותר. בהינתן שותפי לטיול, אני מניחה שאין צורך לשאול איזו אפשרות בחרנו… (למעשה זה היה התנאי שלו, או ככה או בכלל לא).
לעשות סיפור ארוך קצר, לפני שנה ארבנו לפתיחת ההרשמה לטרק, וברגע שנפתחה נרשמנו. רק אחר כל התחלנו לתכנן את כל הטיול, כשהטרק של המילפורד הוא העוגן המרכזי בו.
הרבה מים זרמו מאז שנרשמנו לטרק. שנה אחת, מהפכה משפטית אחת ומלחמה אחת אחר כך, הגענו סוף סוף למפגש ההכנה לטרק שמתחיל מחר. המפגש נערך בסניף של החברה המארגנת בקווינסטאון. הגיעו אליו אנשים מכל העולם – באופן טבעי לא היו ביניהם בכלל בקפקרז צעירים – וכל אחד קיבל תג שם, להקל על הזיהוי וההתמנגלות.
הנציג של החברה המארגנת הסביר את לוח הזמנים: אורך המסלול 55 קמ (כשביום הראשון הולכים 2 קמ, בשני 15, בשלישי 16 וביום הרביעי 22 קמ), מזג האוויר צפוי להיות לרוב נעים אבל יהיה גם גשם (הגשם צפוי ביום השלישי, שהוא היום הכי קשה, אבל נדיר שאין פה גשם בכלל, ובכל מקרה הולכים גם בגשם שוטף וגם אם צריך לשחות). אחר כך הוא מחלק רשמ"צ (הם מזהירים לא לארוז בתרמיל יותר מ-7 קג, ומציינים שאפשר לעשות כביסה בלודג׳. רק אח"כ נגלה שהם לא התכוונו למכונת כביסה ומייבש, אלא לכיור וסינטבון). את התרמיל, א מעיל הגשם ואת מקלות ההליכה אפשר לשאול מהם בלי עלות. את כל השאר – בגדים תרמים, חומר נגד Sandflies (היצורים האלה הם מכה, עוד נגיע לזה), קופסא לאוכל וכו' – אפשר לקנות שם בחנות.
הקושי העיקרי בשבילי בטרק הזה הוא ההבנה שבזמן הטרק לא תהי קליטה סלולרית ולכן לא יהיה לנו שום קשר עם העולם החיצון, AKA הילדים. בהיותנו חולי השליטה שאנחנו (וגם הורים לחייל קרבי בזמן מלחמה) הגענו לקווינסאטון בידיעה שאנחנו הולכים לשכור טלפון לוויני, יעלה כמה שיעלה. רק תדמיינו את השוק כשלא הצלחנו להשיג כזה (התברר שיש 3 בכל העיר וכולם תפוסים. לא, אי אפשר להזמין מראש). כשנהייתי לבנה, הנציגה – שלא הבינה מי זאת המטורללת שנפלה עליה – הודתה שבמקרה חירום אפשר לתקשר עם המשרד דרך הווקי טוקי של המדריכים ולהעביר דרכם הודעה. אז שלחנו למשפחה את מספר הטלפון במשרד לחירום, והתפללנו שלא יצטרכו. להגיד שהבטן שלי כאבה מזה יהיה אנדרסטייטמנט.
Wish us luck. ושאלוהים תעזור לנו.
היום הראשון 25/2:
כל מי שנרשמו לטרק בתאריך שלנו מתאספים במשרדי החברה המארגנת ב-9:15 בבוקר ועולים לאוטובוס. יש איתנו 46 אנשים (היו 50 רשומים אבל שניים לא הגיעו. 2 נוספים יעזבו אחרי היום הראשון, לא יודעת למה).
בינתיים זה נשמע קצת כמו טיול מאורגן, אבל זה לא. הקבוצה חולקת אוטובוס הלוך וחזור ויש מדריכים, שאחראים בעיקר לפינוקים של תה וקפה בדרך ולוודא שכולם הגיעו ליעד בסוף כל יום, אבל במהלך היום הרעיון הוא שכל אחד הולך בקצב שלו, ואין דבר כזה שעוצרים לחכות לכולם. מצד שני, אם אתה רוצה להתחבר עם אנשים מכל העולם, זו הזדמנות מצוינת.
אניווי, היום הזה מוקדש בעיקר לנסיעה – שעה וחצי באוטובוס ל-Te Anau, ארוחת צהריים שם, ואחר כך הפלגה לנקודת ההתחלה של המסלול. משם הולכים 2 קמ ברגל עד הלודג׳ הראשון. סה-טו. עד כאן קלול.
הלודג' הראשון, כמו אלה שיבואו אחריו, היה בסיס אבל נוח ונעים. כל הלודג׳ים פועלים על גנרטורים, אז יש חשמל רק עד 22:00. צריך להספיק עד אז להתקלח (אם רוצים מים חמים) ולטעון את הטלפונים (שממילא משמשים רק כמצלמה פה).
אחרי שהתארגנו בחדרים (ואחרי תמונה קבוצתית שהמדריכים התעקשו עליה), יכולנו לבחור בין יציאה לטיול קצר בטבע או רחצה בנחל הקפוא שזורם ליד הלודג'. אנחנו ויתרנו על שניהם.
ב-17:00 נפתח הבר (הזדמנות למינגלינג) ב-18:00 ארוחת ערב (כן אוכלים ממש מוקדם, לא רק פה, בכלל בניו זילנד. כמו באמריקה. יצא שישבנו בשולחן עם זוג מניו זילנד ואבא ובת מאוסטרליה, שהפכו להיות ה-BFF שלנו בימים הבאים). ב-19:30 היה תדרוך למחר וסבב היכרות קצר (שבן גילינו שיש איתנו הרבה אוסטרלים, ניו זילנדים וסינים. יש גם קבוצה קטנה של אמריקאים, זוג הולנדי ואנחנו, האטרקציה מישראל).
ב-20:30 כולם התפזרו לחדרים. בהיעדר תעסוקה אחרת, כנראה שכולם הלכו לישון מוקדם. קצת הצטערתי שלא הבאתי את האייפד, שיש לי בו משחקים וסרטים שהורדתי. בטלפון יש לי רק ספר, אני אצטרך להסתפק בזה.
יום שני 26/2
ישנתי כמו תינוק. מתברר שעוזר כשאין טלפון לבדוק בו הודעות או כותרות באמצע הלילה ואין טלוויזיה להירדם מולה.
הלו"ז פה הוא שכל יום, החל מ-7:00, אפשר להכין כריכים להליכה של אותו יום. זה אומר שבכל בוקר חיכה לנו פס ייצור מתוקתק להכנת סנדביצים או ווראפים, שכלל לחמים וטורטיות, גבינות, נקניקים, ירקות, ממרחים, סלטים וכל מה שאפשר לשים בכריך. וגם פירות ועוגיות. כל אחד הכין לעצמו מה שרצה וכמה שרצה. אחכ הייתה ארוחת בוקר, וב-8:30 יצאנו לדרך.
הלכנו היום 16 ק"מ במסלול שרובו מישורי. היה מעונן אבל לא ירד גשם, שזה כשלעצמו הישג במקום שיש בו 200 ימי גשם בשנה. ההליכה הייתה ברובה בתוך היער כך שראינו כל מיני פטריות וציפורים, אבל פחות נוף.
ב- 2:45 הגענו ללודג' הבא. נפלתי על המיטה כמו בול עץ ונרדמתי לשעה. אחרי מקלחת חמה ירדנו לבר לעוד סשן של מינגלינג, ארוחת ערב ותדרוך למחר. ב-21:30 כבר ישנו.
תמונות מהיום:
יום שלישי 27/2
זה היום הקשה של הטרק, שמטרתו להעביר אותנו את ה-McKinnon Pass. המשמעות היא שהולכים 15 ק"מ – 10 ק"מ בעלייה של 900 מ׳, שבהם מטפסים על הפס, ו-5 ק"מ בירידה תלולה של אותם 900 מ׳ מהצד השני של הפס. לפחות הגשם שהיה אמור לרדת היום – בוטל. במקום זה היה לנו יום מקסים, עם בדיוק מספיק שמש כדי לצלם אבל לא מספיק כדי שיהיה חם מדי.
מבחינתי היום הזה התחיל קשה עוד לפני שהלכנו אפילו צעד אחד, כשאמרו שקמים ב-6:00 להכין כריכים (מתחילים מוקדם כי ההליכה אמורה לקחת 6-8 שעות, ולא רוצים שאף אחד ייתקה בחושך באמצע המסלול). ואם זה לא מספיק, אז גם הדרך עצמה קשה!!! העלייה תלולה ובלתי נגמרת, והירידה אמנם יותר קצרה, אבל זה רק בגלל שהיא תלולה בטירוף. שתדעו, שבכל ערב המדריכים עוברים על המסלול כדי שנדע למה לצפות במובן זה של איפה יש שירותים איפה יש בקתה שאפשר לעצור בה לאכול ולשתות ואיפה יש עליות וירידות. הם אמרו כמה פעמים שיהיה היום יום קשה ואני חשבתי שהם מגזימים, אבל לא. זה היה לי יותר קשה מהטרק של הטונגרירו, אבל אולי זה בגלל ששם לא סחבתי תיק. והתיק הזה כבד סעממק.
הנוף לעומת זאת היה פיצוי הולם על הקושי. נוף מגוון, ירוק, כחול, אפור, חום. אחרי כל עיקול מתגלה לך עמק או הר או נחל, והכל כל כך שקט ורגוע ומהמם. אם אתה רק זוכר להרים את הראש מדי פעם, אתה לא מפסיק להתפעל.
אניווי, מי שסיים את המסלול והגיע ללודג׳ השלישי עד 16:00 יכול היה להספיק לצאת למסלל נוסף של 3.5 קמ (כלומר 7 סה"כ) ל-Sutherland Falls, שהם בןי המפלים הכי גבוהים בניו זילנד (580 מ', זה לא הכי גבוה). אנחנו הגענו ללודג׳ ב-15:30 אבל היינו גמורים אז ויתרנו (יש כאלה שהלכו!). באלוהים, השרירים שלי היו גמורים. כל מה שרציתי זה להתרסק על המיטה ולישון. איזה מזל שלא היה גשם. נראה לי שללכת את המסלול הזה בגשם זה לא רק סיוט, אלא גם מאוד מסוכן.
לא יודעת אם כתבתי פה, אבל כל הלודג׳ים תקועים באמצע שום מקום. אין אף כביש או סירה שמגיעים אליהם. את האספקה הם מקבלים מהאוויר, במסוקים שמנחיתים חבילות ואנשי צוות לפי הצורך. זה חתיכת מפעל מסובך כל העסק הזה, אבל הכל פה דופק כמו שעון.
תמונות מהיום:
יום רביעי 28/2
על הנייר, היום הזה אמור היה להיות יותר קל מאתמול. אמנם הולכים 22 ק"מ, אבל במישור. בפועל זה לא היה יותר קל. הדרך ארוכה ממש, ויש גם עייפות מצטברת. לפחות מזג האוויר היה מושלם גם היום. כולם לא מפסיקים לדבר על כמה מזל יש לנו. מתברר שאנחנו הקבוצה הראשונה העונה שזוכה לעשות את כל המסלול בלי אף יום גשם, ושזה ממש נדיר. גם הנוף היה יפה, וכלל כמה מפלים מרשימים.
ב-15:00, אחרי שמסיימים את המסלול, יוצאים לשיט קצר של 10 דק בסירה מנקודת הסיום ל-Milford Sound, שם נמצא הלודג׳ האחרון שלנו (אם הבנתי נכון, ההבדל בין פיורד לסאונד, ששניהם נראים אותו דבר, הוא שפיורד נוצר מהמסה של קרחון וסאונד נוצר מהצפה של נהר). וואו, איזה כיף להיות אחרי. הרגליים שלי גמורות.
תמונות מהיום:
בערב, אחרי ארוחת ערב, יצאנו לעשות סיבוב קצר בחוץ והגענו לנמל שאליו הגענו קודם עם הסירה. בדרך נס גילינו שיש שם קליטה סלולרית. אמנם מקוטעת וחלשה, אבל קליטה. בשביל שני מכורים כמונו, זה היה כמו למצוא שאריות אבקה לבנה בפח. אז עמדנו שם בחושך כמו שני ג׳אנקיז, מזריקים מנה קטנה של חומר אינטרנטי גרוע, אבל כזה שיחזיק אותנו עד מחר. גילינו שכולם בבית היו ממש בסדר בהיעדרנו, ושהדבר הכי גרוע שקרה (חוץ מזה שהמלחמה לא נגמרה והחטופים לא חזרו) זה שלאיתמר נהרס הטלפון. לא יכולה לתאר לכם את ההקלה (על כל המיילים מהעבודה דילגתי כמובן).
את המחיר על החזירות שלנו שילמנו כל הלילה ולמחרת, כי מתברר שבנמל (כמו בכל מקום כמעט באיזור הזה) יש מיליארד זבובי חול (sandflies) שעוקצים בטירוף. כל הימים נמרחנו (צריך פה ספריי מיוחד, הספריי נגד יתושים הרגיל לא עובד פה. צריך חומר שמכיל Deet), אבל הערב יצאנו כאמור רק לכמה דקות וויתרנו על זה. ביג מיסטייק. היוג׳. החארות האלה נכנסים מכל חור והעקיצות שלהם מגרדות עוד הרבה ימים אחרי העקיצה, הן לא מסוכנות בשום צורה אבל זה לא מנחם כשאתה מתגרד כמו חולה רוח.
יום חמישי 29/2
היום האחרון של הטרק כלל רק שיט של שעה וחצי על המילפורד סאונד. זו האטרקציה מספר 1 בניו זילנד ואנשים באים לפה רק בשביל לשוט, גם בלי לעשות את הטרק. גם ספינות קרוז עצומות מגיעות לפה במיוחד. השיט עצמו יפה מאוד, אבל דומה מאוד לשיט שעשינו בפיורדים בנורבגיה, כך שלא נפלתי מהכיסא.
בסוף השיט יוצאים ישר באוטובוס בדרך חזרה ל-Queenstown בנסיעה שלוקחת 5 שעות. אבל, מתברר שאפשר לשלם אקסטרה ולחזור בטיסה במטוס קטן, כמו פייפר כזה. בהחלטה של רגע החלטנו לחזור בטיסה, ותשמעו זה היה שווה ממש. תוך 30 דקות היינו בקווינסטון, אבל זה מילא – הטייס לקח אותנו מעל כל מסלול הטרק שעשינו והראה לנו בדיוק איפה טיפסנו ואיפה ירדנו ואיפה ישנו. זה היה מהמם ומדהים ועוד כל מיני מילים שלא יכולות לתאר כמה חכם זה היה לטוס בחזרה. חוויה לא זולה, אבל שווה. המטוס עצמו קטן ומצ׳וקמק קצת, אבל עושה את העבודה היטב והטייס היה ממש נחמד. בכלל, כל הטרק הזה היה מתוקתק מהרגע הראשון ועד האחרון.
משדה התעופה של קווינסטאון לקחו אותנו בשאטל למלון שבו ישנו גם לפני הטרק ושבו הזמנו מראש עוד לילה לאחרי. כמה מעצבן היה לגלות שבזמן שלא היינו, נכנס להם איזה כנס גדול שמילא את המלון אז בלי בושה הם ביטלו את ההזמנה שלנו והעבירו אותנו למלון אחר (הם אמרו שניסו ליצור איתנו קשר, אבל לא הצליחו כי היינו מנותקים, מה שנכון). בכל מקרה, די מהר הגיעה המנהלת שירות לדבר איתנו, היא התנצלה והסבירה שהם מבקשים להעביר אותנו למלון שמעבר לכביש ובתמורה נקבל שדרוג לחדר סטודיו, שהיו בו מכונת כביסה ומייבש שממש היינו צריכים. בקיצור, יצא טוב.
כך יצא שבצהריים, בזמן שחברינו מהאוטובוס אכלו את הכריכים שהם הכינו לעצמם בבוקר איפשהו באמצע הדרך לקווינסטאון, אנחנו אכלנו שוב את ההמבורגר ב-Fergburger (אני) ו-KFC (הוא). ואז, אחרי עןד סיבוב קצר בעיר, חזרנו למלון לעשות כביסה ולעבור על כל ההודעות/אימיילים שנכנסו בטיל ברגע שהתחברנו שוב לציוויליזציה. בדיעבד, היה בניתוק הזה משהו מאוד מרענן.
בערב יצאנו לאכול שוב במסעדה שאכלנו בה פה בערב האחרון לפני הטרק, כי היה ממש טעים שם והיו כמה מנות שרצינו לנסות. הפעם היה מאכזב. אכן, יש הצלחות שלא צריך לנסות לשחזר.
אנחנו מתקרבים לישורת האחרונה של הטיול. זה לא להאמין.
Been There, Done That 
אני מקוה שזה בסדר שאני מגיבה לך לבלוג עם הטיול שלי 🙂
עלתה לי שאלה לגבי הטרקים עצמם: שמתי לב שיש ממש תוכנית לפי ימים, שברובה נשמעת כמו משוה שמיועד למיטיבי לכת, ומוזר לי שאין את האופציה של לחלק את הטרקים למקטעים קצרים יותר עבור מי שהוא לא תרמילאי צעיר.
בכל מקרה נשמע שהארגון ממש עזר לכם, בין השאר כי באמת דאגו לכם להרבה מאוד דברים כמו אוכל שלא הייתם צריכים לסחוב על הגב (וגם לא ציוד לבשל אותו).
אהבתיאהבתי
הסיבה פשוטה – יש 4 huts בדרך. צריך להגיע בכל יום לhut הבא, המרחק בין ה-huts מכתיב את המרחק שצריך לעבור כל יום. וזה באמת למיטיבי לכת.
אהבתיLiked by 1 person
התכוונתי לזה שאפשר למשל לבנות Huts במיקומים יותר זמינים ומרחקים יותר קצרים אחד מהשני כדי לאפשר את זה.
גם יצא לי לקרוא מאז הטיול שלי כמה כתבות על כך שניו זילנד מעוניינת למשוך אליה תיירים שהם לא תרמילאים אלא אנשים מבוגרים יותר ומבוססים יותר כלכלית שיוציאו יותר כסף בטיול עצמו יותר מאר תרמילאים חסכניים. במצב כזה, אם המשיכה לניו זילנד באמת נובעת מגישה למסלולים בטבע – הנגשה של הטרקים יכולה להיות חלק מהתהליך הזה.
אהבתיאהבתי