ימים 18-19: Pancake Rocks – Fox Glacier – Lake Wanaka

אמנם אני עוד לא מספיק זמן פה, אבל שמתי לב לשלושה הבדלים מהותיים בין האי הצפוני לדרומי: א. אין כמעט מאורים באי הדרומי ב. האוכלוסייה באי הדרומי הרבה יותר דלילה (75% מתושבי ניו זילנד, כ-3.5 מיליון איש, גרים באי הצפוני, ורק 25%, כמיליון איש, גרים באי הדרומי). ג. הנוף הרבה יותר הררי באי הדרומי.

בבוקר התחלנו בנסיעה מ-Westport דרומה לאורך החוף. התחנה הראשונה שלנו הייתה בסלעי הפנקייק ב-Punakaiki. זו שמורה מאוד מסודרת (שגם היא, כמו כל שמורות הטבע בניו זילנד, חינמית) עם מסלול מובנה ומושקע שעובר בין כל נקודות התצפית המעניינות, ועם מרפסות תצפית בנקודות אסטרטגיות ושלטי הסבר. למען האמת, מהשלטים לא הצלחתי להבין בדיוק איך נוצרו הסלעים המיוחדים האלה, העשויים שכבות דקות כמו ערימת פנקייקים, אבל בגדול הבנתי שהיה פה תהליך שחיקה מאוד ייחודי של שכבות הסלע לצד התרוממות של הקרקע (אם כי זה לא מסביר למה יש אותם רק פה). בניגוד למקומות אחרים שהיינו בהם, לפה דווקא כדאי לבוא בזמן הגאות, כי המים מתנפצים על הסלעים ברעש גדול וזה מאוד מרשים.

אז עשינו את המסלול וראינו את כל הסלעים, ואז כבר נהייה מאוחר והיינו צריכים להזדרז כי לצהריים הזמנו מראש טיסה מעל Fox Glacier. בגלל תכנון לקוי של הזמנים (שלי) והתעקשות לא מובנת לאכול ערימת פנקייקים דווקא ליד סלעי הפנקייק (שלו), יצא שראינו שאין שום סיכוי שנספיק להגיע לטיסה בזמן. למרבה המזל, כשהתקשרנו לחברה שממנה הזמנו את הטיסה הם הסכימו לדחות לנו את הטיסה בשעה וחצי, וכך יכולנו להמשיך כמתוכנן ולא לפספס את שאר היום.

אז התחנה הבאה שלנו הייתה Hokitika Gorge. אומרים שזה הנהר עם המים הכי כחולים בניו זילנד, ובאמת יש להם צבע טורקיז מיוחד, שהזכיר לי מאוד את Gorge du Verdon בחבל פרובאנס, שעליו כתבתי פה. יש מסלול קצר של 2 ק"מ שהולך לאורך הקניון, כשלצד הדרך יש שרכים עצומים שהם הסמל של ניו זילנד, והתחושה הכללית היא כמו ללכת בתוך ג'ונגל. מסלול מאוד יפה וקל, והנוף שווה.

בסוף היום, לקראת 16:00 הגענו לטיסה שלנו במסוק מעל Fox Glacier ו-Mount Cook (שהוא ההר הכי גבוה בניו זילנד, 3,700 ומשהו מטר). בדרך לשם הנוף משתנה, כשפתאום רואים פסגות מושלגות:

הטיסה הייתה חוויה כיפית מאוד, אם כי לא זולה בכלל. זה נמשך חצי שעה בסך הכל, שבמהלכה טסים לקרחון, נוחתים לכמה דקות כדי להצטלם – וממריאים חזרה. זה מעין מאסט בניו זילנד, וכולם עושים את זה, והיה לנו מזל שהיה מזג אוויר קייצי מושלם ולא קר בכלל.

---

למחרת המשכנו עוד בנסיעה דרומה, הפעם לכיוון Lake Wanaka (כן, זה מהשיר של קרן פלס). תיכננu לעשות בדרך מסלול מאוד מפורסם ומבוקש בשם Blue Pools, אבל ממש במקרה הסתכלתי עליו לפני שיצאנו ונחרדתי לראות שהוא סגור. כלומר המסלול עצמו פתוח, אבל הגשר התלוי שמוביל לבריכות הכחולות – סגור. עדיין אפשר להגיע לבריכות אם חוצים את הנהר במים הקפואים, אבל זה כבר היה גדול עלינו וויתרנו.

במקום זה עשינו מסלול אחר, קרוב לנקודת היציאה שלנו, בשם Lake Matheson. זה מסלול מעגלי של 4.5 ק"מ שמקיף אגם, ומה שמיוחד בו זה שאפשר לצלם בו השתקפויות מהממות, כולל של Mount Cook (ולכן כדאי לבוא מוקדם או מאוחר כשהמים שקטים). היה מסלול שווה ביותר (שליד היציאה אליו יש גם בית קפה נחמד), ויצאו משם גם תמונות מהממות (גלויות, כבר אמרתי?):

היה לנו מזל, וגם ראינו שם את הפטריות הכחולות האלה, שהן כל כך מיוחדות לניו זילנד עד שהן מופיעות על השטר של 50 דולר ניו זילנדי!

משם המשכנו דרומה, עוצרים בדרך לתצפיות ולמפלים יפים. תשאלו בשביל מה לא עצרנו? בשביל אוכל. ולמה? כי אין. נסיעה של 3 שעןת שעוברת בטבע מהמם אבל באף מקום יישוב. יצא שהגענו ל-Wanaka אחה"צ גוועים מרעב. כמה רעבה הייתי? חיסלתי לבד מגש פיצה.

Wanaka היא עיירה מתוקה, יפה וצעירה. אז פה התחבאו כל התרמילאים כל הזמן הזה! החדר שלנו פה התגלה כדירת שלושה חדרים ענקית מול האגם, ובהתאם לפנות ערב כשאלון עשה שיחות עבודה, אני ירדתי לבריכה להשתכשך.

בערב יצאנו למסעדה בשם Muttonbird, שמה שמיוחד בה זה שיש עליה איזה 400 ביקורות בגוגל, ובכולן היא קיבלה ציון 5 עגול. בהתאם, המקום היה מלא באנשים, והאוכל באמת היה טעים ומיוחד, ברמה תל אביבית פחות או יותר, ובכל מקרה הרבה מעל הרמה הממוצעת בניו זילנד.