יום 11: Tongariro Alpine Crossing

בניו זילנד יש אינספור מסלולי הליכה, אבל יש 10 מסלולים שנקראים Great Walks. אלה מסלולי ההליכה המבוקשים ביותר, שלחלקם צריך להירשם מראש (הרבה זמן מראש). הם לא באותו אורך ולא באותה רמה, אבל הם לגמרי נחשבים הכי הכי. תוכנית הטיול שלנו כוללת שלושה מה-Great Walks, והיום אנחנו עושים את ה-Tongariro Alpine Crossing שנחשב להכי קשה מביניהם. זה אומנם טרק של יום אחד, אבל הוא נמשך כ-8 שעות, אורכו 19.4 ק"מ, ועולים במהלכו לגובה של גובה 1864 מ' (לפי השעון שלי זה 192 קומות). זה היה אחד מהעוגנים של הטיול שלנו מההתחלה, ומהדברים שהכי חיכיתי להם.

הטרק של Tongariro Alpine Crossing נחשב לאחד הטרקים-של-יום-אחד היפים ביותר בעולם. לדעתי, ממש בצדק. זה לא מסלול מעגלי, אז צריך להירשם לשאטל שיקפיץ אותך בבוקר מהחנייה שבסוף המסלול לנקודת ההתחלה – ואת זה אנשים עושים אפילו שנה מראש, כך שהמקומות נגמרים ממש מהר. תכלס, אם אין לך שאטל זה בעיתי מאוד לעשות את המסלול. בקיצור, גם אנחנו נרשמנו מלא זמן מראש.

חוץ מלהירשם מראש, ההמלצה באתר של ה-Great Walks היא לקחת לטיול מקלות הליכה, אוכל, מים ובגדים חמים (בגלל שעולים לגובה של כמעט 2000 מטר). אנחנו לקחנו כמובן את כל זה (לאכול לקחנו נייצ'ר ואלי, קרקרים, תפוחים ושקדים למיניהם, וזה היה לגמרי מספיק) אבל השנקל שלי בעניין הוא שהדבר הכי הכי חשוב לקחת למסלול הזה הוא קרם הגנה (אם עושים אותו בקיץ כמובן). למרות שלא מאוד חם, בטח בהשוואה לכבשן בישראל, השמש פה (ובכלל בניו זילנד) ממש שורפת. אולי זה בגלל שהחור באוזון הכי גדול מעל ניו זילנד (למדתי את זה פה. אומרים שזה בגלל הפלוצים של הכבשים, בחיי). איך שלא יהיה, הרגשתי כל הזמן שאני נשרפת ובמסלול כמעט אין צל – אז נמרחתי באובססיביות כל שעה.

ולענייננו. המסלול עצמו מתחיל שטוח, ואז יש עלייה לא-כל-כך-מתונה, שבסופה מחכה שלט שאומר "זה היה חלק הקל. אם זה היה קשה לכם, זה הזמן להסתובב ולחזור לחנייה". מה אני אגיד, ממש מעודד. אבל השלט לא משקר. אחריו מתחילה עלייה מטורפת, ארוכה ותלולה מאוד, ללוע הר געש. אם זה לא מספיק, אז בד בבד עם תחילת העלייה גם נהיה קר מאוד מאוד, בגלל הגובה, מה שהופך את הטיפוס למאתגר אחושילינג.

לא אלאה אתכם, רק אומר שהסיפוק בהגעה למעלה שווה הכל. לוע הר הגש מדהים ממש, בראשיתי כזה, ומהפסגה רואים שלושה אגמים כחולים כחולים ומהממים, והנוף כולו נראה כמו גלויה.

אם חשבנו שהחלק הקשה מאחורינו, אז לא. מהפסגה יורדים למטה במסלול שהוא לא פחות תלול ולא פחות קשה מהעלייה. כדי לא להידרדר יישמנו את מה שלמדנו בסקי – לרדת על הצד, לדרדר רגל אחת, את זו הקרובה למדרון, ולצרף אליה את השנייה. לא פשוט בכלל.

לוע הר הגעש והאגמים הם בעצם פסגת הטרק, תרתי משמע. אחריהם יש הליכה מפרכת של עוד 10 ק"מ בערך, שרובה בירידה מתונה עד לסוף המסלול, אבל יש כמה עליות. הולכים בהתחלה על שפת אגם, אחר כך בתוך שדה ובסוף בתוך יער. מסלול מגוון ויפה, אבל בשלב הזה אתה כבר רק רוצה להגיע. אגב, המסלול מסומן היטב ואי אפשר ללכת לאיבוד (מה גם שבעונה הזו יש מלא אנשים). כל כמה ק"מ יש אפילו שירותים ניידים.

חזרנו למלון מפורקים אחרי 8 שעות של צעידה (הצעירים, הקלים כאיילות, עושים את זה בפחות זמן, משהו כמו 6 שעות. מצד שני, שמענו על כאלה שעשו את זה גם ב-10 שעות). בעודי כותבת את השורות האלה אני תוהה אם ואיך אקום מחר מהמיטה. נכון לעכשיו כואב לי הגב, התחת, הרגליים ואפילו אצבעות הרגליים. בערב גררתי את עצמי רק בקושי לארוחת ערב (ושם מישהו גילה לנו שהיום זה וולנטיינס דיי). מזל שתיכננו למחר יום רגוע בלי שום פעילות.

לסיכום, זה היה יום מאוד מאוד מהנה. הטרק אכן יפהפה ולגמרי הרוויח ביושר את התואר שלו גם כאחד הקשים וגם כאחד היפים. סחתיין עלינו שעשינו אותו ואיזה מזל שהיה לנו מזג אוויר ממש טוב (קורה לא פעם שמזג האוויר הצפוי לא מספיק טוב ואז לא נותנים לעשות את המסלול). בלי גשם מצד אחד, ולא חם מדי מצד שני. שרק ימשיך ככה.