ימים 6-8: Bay of Islands – Cathedral Cove

גם היום הזה התחיל בג'ט לג, והפעם בתוספת הצטננות. באמת מקסים. אבל כמו שאיתמר אמר כשסיפרתי לו – את מצוננת בניו זילנד, כמה נורא זה יכול להיות. צודק. גם הפעם ניצלתי את ההשכמה המוקדמת כדי לצאת ולצלם את הזריחה. רק אציין שהשמש פה זורחת מאוחר, ב-6:45, אז יצא שאני הערתי את השמש ולא להפך.

למרות הקימה המוקדמת, היום שלנו התחיל הפעם מאוחר, כי אלון היה צריך לעשות כמה שיחות עבודה. אז אחרי שהבאתי לו קפה, קיפלתי את הכביסה (אמנם אנחנו עברו רק 5 ימים מאז שטסנו, אבל ניצלנו את זה שיש בדירה מכונה כדי לכבס מה שהיה), ארזתי את המזוודות והמתנתי לו שנה – יצאנו.

הכיוון הכללי מעכשיו הוא דרומה. החלטנו לא להמשיך יותר צפונה, ל-90mile beach למרות ששמעתי הרבה על המקום הזה, כי זו נסיעה מאוד ארוכה שלא נראתה לנו משתלמת (3 שעות לכל כיוון כדי לראות חוף חולי. בדיעבד שמענו שבכלל אסור לרדת לחוף עם האוטו).

התחנה הראשונה שלנו בדרך דרומה הייתה במוזיאון הפתוח Sculptureum. זה מוזיאון יותר קטן ממוזיאונים פתוחים אחרים שהיינו בהם בעולם למשל זה ביפן או זה בדנמרק או בארה"ב, ויש בו רק עבודה מקורית אחת – של צ'יהולי, שניתנה למוזיאון במתנה (שאר העבודות הן או העתקים או של אמנים לא מוכרים), ועדיין זה מוזיאון נחמד מאוד, מטופח מאוד ויש בו כמה הברקות. הנה כמה תמונות של יצירות שאהבתי שם:

אחרי הביקור במוזיאון חצינו את האי הצפוני ממזרח למערב, לביקור ב-Muriwai Gannet Colony, מושבת ציפורי מים נודדות, שמקננת על צוקים באוקיינוס האטלנטי ועכשיו זו עונת הקינון שלהם. הציפורים, ששמן Ganet (גנט. בעברית קוראים להן סולה), מקננות על סלע ענק באמצע הים, ויש שביל הליכה שמגיע למרפסת תצפית שממנה רואים אותן ממש מקרוב. אבל בחורף האחרון המסלול ניזוק ונסגר, והיום אי אפשר להגיע לתצפית. כמובן שלא ידענו את זה מראש.

חשבתם שנסתובב ונוותר? טעיתם. לוותר זה לחלשים. ירדנו לחוף. שהוא כשלעצמו יפהפה ונראה בדיוק כמו שדמיינתי את ניו זילנד, וצילמנו את הציפורים מלמטה, מהצד של המים (מזל שיש לאלון מצלמה מעולה ומזל שלא היה אכפת לי להוריד מכנסיים ולהיכנס למים בתחתונים:)). זה היה פחות טוב מאשר אם היינו רואים אותן מלמעלה, אבל בהחלט יפה וגם החוויה עצמה כיפית. היו שם המון המון ציפורים. התמונות לא משקפות את הכמות הגדולה של ציפורים שיש שם.

החוף שבו כל ההתרחשות הזאת קורית הוא כאמור כשלעצמו ענק ויפהפה, עם חול כמעט שחור ומלא גולשים. בתוך הצוק שעל החוף יש גם מעין מערה שנכנסת מצד אחד של הצוק ויוצאת מהצד השני, וכשיש שפל אפשר לעבור שם וזה ממש יפה. גילינו אותה כשמישהו עבר אותנו בריצה, והיה נדמה שהוא פשוט נבלע בתוך הצוק ונעלם.

אחרי שצילמנו מלא תמונות, שיחררנו את הציפורים לדרכן ונסענו למלון, שהיה באיזה חור בפרברים הדרומיים של אוקלנד (ב-Karaka אם אתם חייבים לדעת). הוא נבחר רק משום שהוא באמצע הדרך ליעד שאליו תיכננו להגיע מחר ונראה כמו נקודה טובה לעצור בה. אמה מה, בחמישי אחר הצהרים כל הניו זילנדים עושים את דרכם לחופשת הסופ"ש, ולכן הדרך למלון לקחה לנו שעתיים במקום שעה. הגענו ב-18:00 בערב, עייפים ומתים למקלחת. למרבה המזל, זה היה אחלה מלון (של הילטון), חדש לגמרי. מאחר שכאמור היה מדובר בחור, לא היה שום מקום אטרקטיבי לאכול בו, אז הסתפקנו בKFC שליד המלון. במילא אנחנו חייבים KFC פעם אחת בכל טיול.

למחרת, אחרי עוד ליל בלי שינה – שלישי, אבל מי סופר. סיוט – יצאנו לכיוון חצי האי Comorandel. כשתכננתי את הטיול, בשנה שעברה, הכביש הראשי לחצי האי היה סגור לתנועה כי עבר עליו ציקלון והוא נהרס. אז תיכננתי נסיעה בכביש העוקף, שהייתה אמורה לקחת איזה 4 שעות. לשמחתנו התברר שבחג המולד פתחו מחדש את הכביש, וכך הנסיעה התקצרה בשעתיים. מאחר שזנחנתי את תוכנית הטיול בגלל המלחמה, בכלל לא ידעתי שהכביש נפתח, אז הייתה לנו הפתעה נעימה.

זה יצא מצוין כי ככה הגענו בדיוק בזמן ל-Hot Water Beach שזה מקום מאוד מיוחד, שיש בו נביעה תת קרקעית של מעיין חם ממש על שפת האוקינוס השקט. חייבים להגיע לשם בטווח של שעתיים לפני ואחרי שיא השפל, כי אחרת המקום מכוסה במי האוקיינוס (יש מלא אתרים ברשת שמחשבים את שעות הגאות והשפל המדויקות שנים קדימה, כך שזה לא מסובך לדעת, ובניו זילנד זה פרט מידע ממש חיוני, כי יש המון מקומות שאפשר להגיע אליהם רק בזמן השפל). המוני אנשים מגיעים לשם בכל יום בזמן השפל עם את חפירה, חופרים לעצמם בריכה קטנה שאליה מבעבעים המים החמים ורובצים בכיף שלהם. תיירים ומי שאין לו את יכול לשכור אחת בכניסה לחוף.

העניין הוא שצריך לדעת בדיוק איפה לחפור, כי אם חופרים מדי ימינה מקבלים כוויה בתחת ואם חופרים מדי שמאלה קופא לך התחת. היינו במקום דומה בילוסטון, ושם לא היה צריך לחפור אלא פשוט לשבת בנקודת המפגש של הזרם החם עם הזרם הקר, והיה קשה מאוד למצוא את הנקודה הנכונה. פה, אחרי שאספנו מודיעין (כלומר ראינו איפה האנשים רגועים ונהנים ואיפה פחות), חפרנו בדיוק במקום הנכון, ורבצנו בנעימים. היה יום מעונן, ולפרקים גם ירד גשם דק, אז הרביצה במים החמים הייתה אפילו יותר מתגמלת.

קשה להפסיק לצלם שם, זה כמו ציור של מורדיליו (נראה גם קצת כמו אורגיה המונית…):

אחרי שעה של רביצה (בשביל אלון זה המון!) התקפלנו ונסענו לצימר שלנו להיום. זה היה אחד ממקומות הלינה היחידים שאלון בחר בטיול והוא בסוף העולם: עוברים את העיירה, מטפסים לגבעה, נוסעים באמצע יער – ורגע לפני שמתייאשים וחושבים שאין פה כלום, מגיעים. וההפתעה עצומה – זה היה מהמם ומפנק עם נוף מדהים. אולי בעתיד אני אתן לו לבחור שוב:)

למחרת תיכננו לעשות הום את המסלול שמוביל ל- Cathedral Cove – המערה שהפכה להכי מפורסמת בעולם מאז שהפכה לשומר המסך של windows 10. הנה, זאת:

אבל השביל שמוביל אליה סגור לשיפוצים (הקוראים האדוקים בוודאי שמו לב שזה כבר המסלול השני שלנו פה שסגור לשיפוצים. אני ממש מקווה שגם האחרון). המשמעות היא שכרגע הדרך היחידה להגיע לשם היא דרך הים, בשייט שעובר בין המערות שיצר הים בקו החוף של חצי האי Coromandel. זה מבאס, אבל הפעם אי אפשר להגיד שלא ידענו על זה מראש. הבעיה היא שבגלל המלחמה הזנחנו את התכנון ואת הסיורים שצריך להזמין מראש, וכשנזכרנו (אתמול) הסיור שרצינו בבוקר כבר היה מלא. אז נרשמנו לסיור של חברת sea cave adventures שיוצא בשעה 11 (אני יודעת שגם זה נחשב לבוקר, אבל תזכרו עם מי אני מטיילת). כפיצוי הרווחנו בוקר איטי ורגוע בצימר היפה שלנו.

הסיור היה מוצלח מאוד, למעט זה שלא הייתה עצירה בחוף של Cathedral Cove וכך נמנע ממני השחזור של שומר המסך. המשיט של הסירה, שהוא גם המדריך, היה נשמע מאוד טעון על כל העסק עם המערה הזו, והיה נשמע שהוא ממש נעלב בשם כל המערות האחרות שלא התפרסמו. הוא אמר שיש לפחות 10 מערות יותר יפות ממנה, אבל מאז השומר מסך של מיקרוסופט אף אחד לא רוצה לבקר בהן וכולם רוצים למקום שבו צולמה התמונה המפורסמת. ככה היא נראית במציאות:

אז בסיור הוא באמת לקח אותנו לכמה מערות מאוד יפות מאוד ומיוחדות, אבל הן היו מערות – עם כניסה ובלי יציאה -בעוד שב-Cathedral Cove אפשר לעבור מצד לצד של הסלע, שזה מיוחד (אבל בואו, לא בגלל זה אנשים רוצים להגיע לשם). בכל מקרה, אלה מערות שלא היינו רואים אם היינו עושים את שביל ההליכה שתיכננו, אז בשורה התחתונה הסיור היה רעיון טוב. היה כל כך יפה שלא הפסקתי לצלם, וכל תמונה בשקט יכולה להיות שומר מסך כשלעצמה:

הסיור נמשך שעתיים, כולל עצירה קצרה לשנורקלינג שעליה ויתרנו כי היה קר מדי. בזמן שהאחרים עשו שנורקלינג אנחנו השתעשענו בצילום ציפורים:

אחרי הסיור חטפנו צהריים זריז, ויצאנו לנסיעה של 3.5 שעות ל-Rotorua, אבל על זה בפוסט הבא.