ימים 4-5: Auckland – Bay of Islands

הטיול שלנו מתחיל באי הצפוני. אנחנו נוחתים באוקלנד, שממוקמת בחלק הצפוני של האי הצפוני, והתוכנית היא להתחיל מאוקלנד, לעלות עוד קצת צפונה משם, ואז לרדת את כל הדרך דרומה (ומשם לחצות לאי הדרומי).

הלילה הראשון שלנו ב-Auckland היה קשוח. משום מה האמנתי שכשנוסעים מזרחה אין ג'ט לג, וגם ששתי טיסות לילה יאפסו אותי, אבל טעיתי. התעוררתי ב-3 ומאז לא נרדמתי. אלון דווקא ישן, אבל קם ב-5 לעשות שיחות עבודה עם אמריקה (5:30 בבוקר פה זה 18:30 בישראל ו-8:30 בבוקר בסן פרנסיסקו. לך תמצא זמן שאפשרי לכולם. מישהו צריך לשלם את המחיר, והמישהו הזה זה מי שלקח חודש חופש…). הפן החיובי של הדבר הוא שיצאנו לדרך מוקדם בבוקר, והיה לנו יותר זמן.

התחנה הראשונה שלנו באוקלנד היא Mount Eden, שנחשב לאחת מנקודות התצפית הטובות על העיר. זה הר געש עתיק ורדום שנמצא די באמצע העיר, כך שיש ממנו תצפית יפה של 360 מעלות. אפשר להגיע באוטו כמעט עת הפסגה, ואז הולכים כחצי שעה בשביל מעגלי, שמקיף את המכתש הגעשי (הרדום!). אפשר גם לעלות ברגל, אבל אנחנו שומרים כוחות להמשך… היה ממש יפה שם. מלמעלה רואים שאוקלנד שטוחה ברובה, מוקפת מים וטובלת בירוק.

כשירדנו בחזרה והגענו לחנייה פגשנו את אבי, רופא שיניים ישראלי בעברו, שלפני 20 שנה נשבר לו מישראל והחליט לנסוע הכי רחוק שאפשר ולהשתקע באוקלנד (ידענו שהוא ישראלי לפי זה ששמענו אותו מנסה לשכנע בעברית את הכלב שלו להיכנס לאוטו). אלון אמר לו בוקר טוב בעברית – ועשה לו את היום. מאותו רגע הוא לא הניח לנו, דיבר ודיבר ודיבר ודיבר, סיפר על החיים שלו ועל הילדים שלו, ונתן לנו טיפים לטיול, כאילו רק חיכה שמישהו ידליק לו את המתג של העברית. מזל שיצאנו מוקדם באותו יום, אחרת לא היינו מספיקים כלום. באופן מאוד מאוד משונה, הוא לא שאל כלום על המלחמה, מה שגרם לי לנחש שאין לו מושג שיש כזאת. אלון אמר שאין מצב שהוא לא יודע, ואני אמרתי שאין מצב שהוא יודע ולא שואל כלום.

אניווי, כשהצלחנו להשתחרר מאבי כבר היה 10, בדיוק הזמן שהנחנו שמרכז העיר מתעורר, אז חזרנו לעשות סיבוב ברחוב המרכזי של אוקלנד, Queen Street. מה אגיד לכם, הוא אכן מרכזי אבל ממש לא התעורר. יש שם את כל החנויות הנכונות וכל המותגים, אבל מעט מאוד אנשים. אגב, אוקלנד היא העיר הכי גדולה ומאוכלסת בניו זילנד. גרים בה מיליון וחצי איש, שהם כשליש מאוכלוסיות המדינה (לפי ויקיפדיה פעם היא גם הייתה הבירה, עד שהבכורה עברה לוולינגטון). ואחר כל זה, הרחוב הכי מרכזי בעיר הכי מרכזית היה מנונמם מאוד. עשינו סיבוב קצר וחתכנו. אגב, בקצה רחוב קווין יש את מגדל הטלוויזיה המפורסם שרואים מכל מקום ונחשב לאטרקציה התיירותית מספר 1 בעיר, אבל לנו הספיקה התצפית של הבוקר אז ויתרנו.

בצהריים, כשהרגשנו שמיצינו את אוקלנד (כן, יום אחד זה מספיק), שמנו פעמינו ל-Bay of Ilands, איזור נופש (כמו אילת להבדיל), עם מלא מלונות, מסעדות ואטרקציות תיירותיות. הדרך מאוקלנד נמשכת 3.5 שעות, ואנחנו תיכננו לעשות אותם ברצף, אבל אבי נתן לנו כמה המלצות לעצירה בדרך שהחלטנו לנסות. העצירה הראשונה, בהמלצתו של אבי, הייתה ב-Devonport, שלא ברור אם היא שכונה של אוקלנד או עיר נפרדת, אבל בכל מקרה היא נמצאת מהצד השני של המפרץ ואפשר לראות ממנה את אוקלנד מזווית שונה. עצירה נחמדה, לא יותר.

העצירה הבאה הייתה, גם זה בהמלצתו של אבי, ב-Orewa – עוד עיירת חוף חמודה, עם קו מים יפהפה, חוף חולי ענק (בדיוק היה שפל) ורחוב של מסעדות שכולם הולכים לאורכו. צילמנו קצת, אכלנו ארוחת צהריים, והמשכנו.

העצירה האחרונה, שהייתה בתוכנית שלי ולאבי לא היה שום קשר אליה, הייתה בשירותים ציבוריים. אבל לא סתם, אלא כאלה שתיכנן האמן האוסטרי Friedensreich Hundertwasser, שעיצב גם את הבניין הזה בווינה. מתברר שהוא חי הרבה שנים בניו זילנד, בעיירה בשם Kawakawa (וזה עוד שם נורמלי שאפשר לבטא, את רוב השמות המאורים של המקומות באי הצפוני אי אפשר בכלל להגיד), וזו תרומתו לעיר.

כשאלון שמע שאני מתכננת ביקור בשירותים ציבוריים הוא חשב שאני צוחקת. אבל אם אני כבר פה, וזה בדרך ונחשב לאחד המקומות הכי מוכרים בניו זילנד, אז לא נעצור דקה? (התשובה שלו אגב הייתה חדמ"ש לא). היו שני דברים מפתיעים בביקור הזה, שבעצם מסבירים אחד את השני – הראשון שלא לוקחים כסף בכניסה, והשני שהשירותים עדיין פעילים! בכל מקרה, העיצוב של הונדרטווסר ניכר כמובן בכל פינה, אבל בסוף זה ובכן, שירותים ציבוריים.

רבע שעה אחר כך, ב-18:00, הגענו ל-Paihia, שהיא עיירה די מרכזית ב-Bay of Island. כשהגענו לדירה שלנו ( (אין פה הרבה מלונות, והביקורות על אלה שיש לא משהו. כולם ישנים בדירות נופש או בB&B או בקרוונים, אולי כי הם באים להרבה זמן), בעלת המקום ממש נפלה לזרועותינו נרגשת כולה, וסיפרה שחשבה עלינו ומאוד דאגה לנו ולא ידעה אם נגיע או לא בגלל המצב בישראל. היא אמרה שראתה שעשינו את ההזמנה ב-1.10, ואני בכלל לא זכרתי את זה. בקיצור היא מאוד שמחה לראות אותנו.

התמקמנו, יצאנו לאכול וחזרנו לישון (כאמור, אני ערה מ-3:00!). למרבה הצער, הלילה השני לא היה יותר טוב מהראשון. להפך. ישנתי פחות, אם זה בכלל אפשרי. קמתי כל כך מוקדם, שיצאתי לצלם את הזריחה:

ב-7 בבוקר כבר היינו בחוץ. גיזס, איזה זקנים אנחנו. האם אי פעם נחזור לישון נורמלי? הבעיה היא שבדירה, שאומנם מאוד מרווחת עם מטבח ומכונת כביסה, אין ארוחת בוקר ואין מכונת קפה, ולך תמצא בית קפה פתוח בעיירת נופש ב-7 בבוקר. בסוף מצאנו גלידריה שעושה גם אספרסו, ובצר לנו הסתפקנו בזה. ב-8 נפתחה המסעדה של ארוחת הבוקר אז השלמנו פערים.

ב9 יצאנו לשיט ב-bays של ה-islands. המפרץ כשמו כן הוא, מלא איים קטנים פזורים, והשיט הזה הוא בגדול הפעילות העיקרית פה, ויש מלא חברות שמציעות אותו. הסיורים ברובם דומים זה לזה, כולם עוברים בין האיים, ונבדלים בעיקר בגודל הסירות במספר העצירות בדרך ובספורט הימי שעושים כשעוצרים. אנחנו בחרנו ב-Island getaway, חברה שהיו עליה ביקורות טובות בטריפאדויזור, ויצאנו.

השיט נמשך 4.5 שעות. אחרי ששטים קצת בין האיים (ויש 144 כאלה) עוצרים באי שיש בו מסלול הליכה קצר שעולה לפסגת הר, ומשם יש תצפית מהממת.

משם המשכנו למה שנחשב לפסגת הסיורים האלה – The hole in the rock. ככה זה נראה:

באתר כתוב בגדול שאם מזג האוויר מאפשר אז הסירה עוברת דרך החור, אבל הם כמובן לא מתחייבים וכו וכו. למזלנו, מזג האויר איפשר ועברנו. היה נחמד (חבל שאי אפשר להעלות וידאו).

נראה שהיה לנו ממש מזל, גם כי עברנו דרך החור וגם כי בדרך חזרה ליוותה אותנו להקת דולפינים חמודים ששחו ממש קרוב לסירה. אם זה לא מספיק, אז המדריך של הסירה התרגש מאוד להראות לנו שלושה פינגווינים מהמין הקטן ביותר בעולם, שמשקלם 1.5 קג בלבד, ששוחים במים ליד הסירה, וכולם ממש התאמצו לראות על מה הוא מצביע. גם אם הצלחנו לראות, לצלם אותם כבר היה כמעט בלתי אפשרי.

בעצירה הבאה, שהייתה כבר בדרך חזרה, עצרנו בחוף חולי באחד האיים, והצוות חילק ציוד שנירקול. כמובן שהייתי חייבת לנסות, וכמובן שאלון ויתר. היה קר בהתחלה אבל כשמתרגלים זה בסדר. גם היה חם בחוץ אז לא היה נורא לצאת מהמים. מתחת למים רואים הרבה דגים, אבל מסוג אחד – אפורים גדולים עם מעין עיגולים כחולים מסביב לעיניים. מחוץ למים דווקא ראינו גם קיפוד ים, וזה היה די מרגש. אחרי 4.5 שעות בול על השעון היינו חזרה ברציף ב-Paihia.

אחרי מקלחת זריזה לקחנו מעבורת ל-Russell שנמצאת בצד השני של המפרץ. ראסל היא ערש ההתיישבות המערבית בניו זילנד ב-1844 ומתגאה בתארים הנמל הראשון של ניו זילנד, המלון הראשון בניו זילנד ועיר הבירה הראשונה של ניו זילנד (אחריה עבר התואר לאוקלנד ומשם לוולינגטון). לפי ויקיפדיה הבניינים פה הם כפי שהשתמרו מהמאה ה-19, ובאמת נראים כמו בתים קולוניאליסטיים שרואים באמריקה (או בסרטים). הסתובבנו קצת, אכלנו – וחזרנו לצד השני.