הקדמה

לפני חמש שנים, אחרי שעמדתי על כדור שתלוי בגובה קילומטר מעל פיורד בנורבגיה כתבתי פה שזה הדבר הכי מפחיד והכי מטומטם שעשיתי בחיים. ובכן, קבלו עדכון. האירוע ההוא הודח לטובת מעשה מטומטם ומפחיד בהרבה שעשיתי – נסיעה לניו זילנד בזמן מלחמה, וכשיש לי ילד בצבא.

אני יודעת שחלקכם חשבתם ועדיין חושבים שזה לא רק מעשה מטומטם ומפחיד, אלא גם חסר אחריות, לא מוסרי ואגואיסטי. והסיבה שאני יודעת את זה היא שגם אני חשבתי את זה.

אלוהים עדי כמה חיכיתי לטיול הזה (מאז שהשתחררתי מהצבא או מאז הקורונה, תלוי מאיפה מתחילים לספור). לפני שנה אמרנו שזהו, עכשיו זה הזמן. הילדים מספיק גדולים וההורים מספיק בריאים, ובעבודה יש היתכנות, ומי יודע מתי יתאפשר שוב. אז הזמנו כרטיסי טיסה, הודענו בעבודה על חופשה ארוכה והכל, ופינטזנו.

נו, כידוע ליקום היו תוכניות אחרות.

ועדיין, כשפרצה המלחמה ב-7 באוקטובר חשבנו בתמימות שעד פברואר בטוח הכל יסתיים, ומי יכול לנהל מלחמה כל כך הרבה זמן. ככה חשבנו גם בנובמבר ובדצמבר. אבל ככל שהתקרב המועד, היה ברור ששום דבר לא מסתיים בקרוב ושצריך לקבל החלטה אם נוסעים. אני רציתי לבטל, ברור. איך ניסע, אמרתי לו, כשהאדמה בוערת לנו מתחת לרגליים וכשאיתמר בצבא? הוא לעומת זאת רצה להמשיך כמתוכנן והשמיע טיעון רציונלי על כל טיעון רגשי שלי. את יכולה לעזור פה? לא. את יכולה לדבר איתו בטלפון משם כמו שתדברי איתו מפה? כן. למה לחשוב שלילי? תראי, הכל יהיה בסדר.

דחיתי ודחיתי את ההחלטה. שבוע לפני עוד התלבטתי ולא הסכמתי אפילו להסתכל בתוכנית הטיול שעשיתי לפני שנה כדי לראות מה נשאר פתוח (אלון לא חיכה ועשה את זה בעצמו). זה לקח הרבה כאבי בטן ולילות ללא שינה עד שהפור נפל, ממש ימים ספורים לפני. בתכלס גם אז הפור לא באמת נפל, יותר התגלגל במדרון עד שאי אפשר היה לעצור אותו.

לעשות סיפור ארוך קצר – נסענו. את הפוסטים שתקראו פה כתבתי בזמן אמת, אבל היה ברור שהם יחכו בתיבת הטיוטות עד שנחזור. לי קצת כי התביישתי שבכלל נסעתי, קצת כי הרגיש לא לעניין לנפנף עכשיו בטיולים בחו״ל, וכן קצת גם כי עין הרע. אז אם אתם קוראים את זה עכשיו, סימן שהכל עבר בשלום וחזרנו תודה לאל וברוך השם ומלח מים.

יאללה מתחילים.

---

ימים 1-3: הדרך

יש ספר בשם הזה של קורמאק מקארתי, שקראתי פעם וזכור לי כספר מטלטל. זה על אבא ובן שהולכים באמריקה החרבה אחרי שהעולם נחרב או משהו כזה. קצת תואם את התחושובת שלי עכשיו.

אנחנו בנתב״ג. הטיסה הוקדמה בשלוש שעות (!) כי בגלל המצב אל על נאלצו לשנות נתיב טיסה. אם היינו מזמינים את הטיסות בחברה אחרת כנראה שהיינו נשארים בארץ, כי מאז 7/10 כל החברות הזרות הפסיקו לטוס לישראל. מודה שלפרקים הצטערתי שזה לא קרה.

כבר בכניסה לשדה נדהמנו מכמות האנשים. יותר מבימים הכי עמוסים באוגוסט. אני חושבת שאו שהכריזו על פינוי של ישראל או שפרץ שלום עולמי, כך או כך חבל שלא הודיעו על זה מראש. מהמבזקים ברשת הבנו שזה היום העמוס ביותר בנתב"ג מאז שפרצה המלחמה. לא ברור למה דווקא היום. אני מסתכלת על ההמון ובעל כורחי חושבת אם יש ביניהם עוד הורים לחיילים שטסים לחו״ל. גם אם כן, אני מלקה את עצמי, הם בטח נוסעים ליומיים באתונה וחוזרים. לא כמוך.

בזמן הההמתנה לטיסה אני בסדר יחסית, עד שאלון עונה לשיחה מחבר ואני שומעת אותו אומר ״כן זה אכן מאתגר״. רגע אחרי זה אני בשיחת וידאו עם איתמר, ורואה שהוא במיניבוס. לאן אתה נוסע אני שואלת, והוא מעדכן שהם כבר לא בשטחי כינוס אלא בדרך לנקודה הקודמת, הקדמית יותר, שבה היו קודם. לא בדיוק הבנתי איפה, ולא נעים לי לשאול, מה גם שהוא לא יגיד. זה גם לא באמת משנה, פשוט חשבתי שיש להם עוד זמן בשטחי כינוס וזה הרגיע אותי.

בבת אחת נלחצתי וכל הפאסון שהחזקתי נעלם. בשנייה הדופק עולה והדמעות גם והחרדה מתחילה. אלוהים, מה עשיתי? איזו מטומטמת. אני לוקחת כדור הרגעה. לקחתי איתי קופסה אחת ועכשיו אני בלחץ שלא תספיק. זה הולך להיות מאתגר מאוד. עוד לא המראנו ואני כבר מפורקת. מה יהיה?

שרדתי את הטיסה. 11 שעות (!) עד בנגקוק. דווקא היה סבבה, ישנתי 6 שעות, בטח גם בזכות הכדור. בשאר הזמן ראיתי את הסרט ברבי (לא עפתי) והתחלתי לראות את ההוביט, כהכנה לביקור בהוביטון (Hobitton). הוביטון הוא האתר בניו זילנד שבו צילמו את הסרט, והביקור בו נחשב למאסט, אז חשבתי שיהיה ממש מביך להגיע לשם בלי לדעת במה מדובר, ובטח להיות היחידה שנרשמה לסיור בלי שראתה את הסרט. לא הספקתי לראות עד הסוף (זה סרט של 3 שעות) אבל הבנתי את הרעיון.

אגב, אל על מתגאים בתפריט חדש שאסף גרניט הכין להם, אבל באמת זה שום דבר לכתוב הביתה. בארוחת הבוקר למשל הציעו ביצה קשה קרה במקום קציצות העיג׳ה המפונפנות שבתפריט, בטענה שטיל פגע במפעל המזון. מה שנקרא אפשר להוציא את אל על מהשכונה אבל אי אפשר להוציא את השכונה מאל על.

בבנגקוק היו לנו 8 שעות המתנה. הסתובבנו שעה בדיוטי פרי העצום (באמת עצום) ואת שאר הזמן העברנו בלאונג׳, קודם בזה של קתאי (שבו האוכל סבבה והכורסאות מפנקות) ואחכ בזה של קוואנטס (שבו יש מקלחות. הרגשתי מינימום מקגייור על זה שלקחתי בתיק יד תחתונים להחלפה). לא יודעת אם להתגאות בזה או להתבייש, אבל העברתי את הזמן בקריאת בג"ץ הסבירות (750 עמודים מיינד יו). אמנם לא הגעתי עד הסוף אבל היה מעניין, והעביר את הזמן.

הטיסה הבאה הייתה לסידני. תוסיפו עוד 8.5 שעות טיסה. לקוונטס יש מוניטין מעולה כחברה שאף מטוס שלה לא התרסק מעולם, אבל מתברר שגם התנאים והשירות שלהם ממש טובים. אין מה לומר, הם משאירים לאל על אבק. אמנם ישנתי פחות טוב, אבל הם לא אשמים.

גם בסידני נכנסנו ללאונג', ותודה לאל על כל השדרוגים/נקודות/מועדונים של אלון. גם פה יש מקלחת ואוכל. המקלחות האלה זה שיחוק ממש. מחייה נפשות.

4 שעות אחר כך ואנחנו כבר על עוד טיסה – האחרונה למרבה המזל – לאוקלנד. 3 שעות אחרונות למסע. סך הכל 36 שעות בדרך. רוצים לדעת כמה היינו מותשים מהיום הזה? איך שעלינו למטוס והתיישבנו, שנינו נרדמנו. עוד לפני ההמראה. התעוררנו רק כשהדייל הודיע שהתחלנו להנמיך לנחיתה. זה היה מדהים. ישבנו ביציאת חירום, והדייל אמור היה לבוא להסביר לנו על התפקיד החשוב שיש לנו במקרה של התרסקות. בטח היה מצחיק לראות אותו עומד אובד עצות מול שני הפגרים שהתיישבו לו במקומות הכי אסטרטגיים במטוס…

שעה אחר כך, אחרי איסוף המזוודות והרכב, הגענו למלון באוקלנד. יצאנו לאכול במסעדה ממש נחמדה שאלון קיבל עליה המלצות בשם Bar Celeste שמגישה אוכל מערבי לגמרי (בורטה ועגבניות, סביצ'ה, טרטר), וחזרנו גמורים מעייפות למלון.

אז מחר באמת – יאללה מתחילים.