חבל הדורדון בצרפת: מגיהנום לגן עדן

בדמיוני פתחתי את הפוסט הזה בתיאור ריח הקרואסונים הטריים שמילא את אפי בכל בוקר, ובתיאור הברווזים ששחו בנהר ליד המלון שבו ישנתי על סדיני כותנה מצריים. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד, והמציאות פה הכתיבה פתיחה אחרת לגמרי.

ובכן, למחרת ליל הסדר נסענו לבקר את איתמר שסגר את החג במוצב על גבול הלבנון. הבאנו לו ולחברים שסגרו איתו אוכל ואלון הכין להם סושי (כן סושי, זה הגירסה שלו לגפילטע פיש), ואז יצאנו לטיול קטן ליד המוצב. הכל היה שליו ופסטורלי, ואלמלא החומה הגבוהה של הגבול, בשקט היה אפשר לחשוב שאנחנו בשוויץ.

אבל אז פתאום שמענו שריקה ואחריה בום גדול. לא הבנו מה קרה. זה היה מבהיל מאוד. רק בדרך הביתה הבנו שהיינו עדים לתחילתו של מטח רקטות על הגליל המערבי שכמוהו לא נראה שנים רבות. המחשבה שאיתמר נשאר שם מאחור והוקפץ לכוננות הייתה בלתי נסבלת.

בלתי נסבלת הייתה גם המחשבה שבלילה, ממש עוד כמה שעות, אנחנו אמורים לטוס לטיול מפנק ומושחת בצרפת ובספרד. איך אני אסע כשהוא שם והכל יכול להתלקח בשנייה, שאלתי. והוא, בהיותו אדם רציונלי, ענה שזה לא שאני יכולה לעזור פה במשהו. נתתי לו לשכנע אותי, גם כי ידעתי שהוא צודק וגם כי לבטל עכשיו הכל היה מסובך. אז נסענו.

בטיסה הייתי לחוצה מאוד, וגם קצת למחרת, אבל אז העניינים פה נרגעו קצת והוא גם שלח לנו תמונות שלו אוכל את העוגה של לחמנינה שהבאנו לו על צריח הטנק ומחייך מאוזן לאוזן ("אמא, שרקו לי טילים מעל הראש, והדבר הראשון שלקחתי איתי כשרצנו היה את השקית שהבאת לי"). אחרי זה כבר היה לי יותר קל.

עכשיו אפשר לחזור לפתיחה המקורית.

כשאמרנו שניסע לדורדון (Dordogne) בפסח אני תיכננתי טיול טיול, עם אטרקציות של תיירים והליכה ברגל, והוא בזמן הזה תיכנן סיור קולינרי עם ובכן, אוכל. אז אני בחרתי איפה נטייל והוא בחר איפה נאכל, והשילוב יצא סבבה לגמרי – מושלם לגרגרנים שמרגישים צורך להצדיק את הקלוריות שטחנו, ולחילופין לטיילים שרוצים להרגיש שלא הלכו עשרת אלפים (או 30,000) צעדים ביום לשווא.

היום הראשון עבר עלינו בעיקר בנסיעה. חבל הדורדון (היום זה בעצם מחוז. פעם זה היה חבל) נמצא 5.5 שעןת נסיעה מפאריז (שהתארכו ל-7.5 שעות בגלל פקקים ועצירות בדרך). לא היעד הכי נוח על הגלובוס, בלשון המעטה. פעם היו טיסות לטולוז או לבורדו, שהקלו על ההגעה, אבל הקווים האלה בוטלו, והיום אין ברירה אלא לנסןע (או לטוס עם קונקשן, נגיד באיסטנבול). אבל כמאמר הפתגם הידוע – בשביל דברים טובים צריך להתאמץ. אז התאמצנו.

לפי כל ההמלצות שקראתי המקום הכי טוב לשמש נקודת מוצא לטיולים בדורדון היא העיירה Sarlat la Caneda, אז מיקדתי את חיפוש המלון שם. בשלב ראשון סריקתי ומיפיתי את היצע מקומות הלינה. בניגוד לאמריקה, פה אין רשתות ואין ״הילטון״ גנרי שתמיד נראה אותו דבר ואתה יודע בדיוק מה אתה מקבל, אז צריך לעשות שיעורי בית. התנאי המקדמי שהצבנו – שתהיה מיטה קינג סייז – היה מסננת ראשונה טובה. בכלל, אני חייבת לכתוב פעם את רשימת הדברים המוזרים שפוסלים אצלנו (הוא יגיד שאצלי) מלון על הסף, נגיד כיסוי מיטה פרחוני (פסילה על סעיף גועל) או מיטה שנגמרת במסגרת עץ מוגבהת (פסילה על סעיף הרגליים נתקעות בקצה).

בסופו של דבר, בעיקר בגלל שהיו לנו ארבעה לילות שם, החלטנו לצאת מהעיר, ולוותר קצת על המיקום המרכזי בתמורה לפינוק. בחרנו במלון במרחק 15 דק מסרלט, שנמצא בלב מגרש גולף ונפתח בקיץ האחרון אחרי שיפוץ מאסיבי. לא הצטערנו. המלון מקסים והשירות מושלם. Domaine de rochbois זה השם.

בערב, אחרי מקלחת זרירזה, יצאנו לאכןל במסעדה בשם Le 1862 שהוא בחר, שיש לה כוכב מישלן אחד והיא מציעה מאכלים מחומרי גלם מקומיים כןלל ירקות שהם מגדלים בעצמם בגינה. יש ארוחת טעימות של 3, 5 או 7 מנות. אין שם תפריט באנגלית (זה היה המקום היחיד שלא היה בו תפריט באנגלית), וגוגל טרנסלייט התגלה כבלתי יעיל בעליל, אבל המלצר – הפתעה – ידע אנגלית מצוין והסביר הכל.

בחרנו בארוחה של 7 מנות, ואם זה לא מספיק אז על זה מוסיפים עוד 3 פתיחים, לחם ומשעשע חך (או איך שלא קןראים לזה), כך שהארוחה נמשכת כמעט 3 שעות. במסעדה הזו מתגאים בזה שהסכין שמלווה את הארוחה מיוצרת במפעל באיזור, שהוא הוותיק ביותר בצרפת וקיים מאז המאה ה-16, ולכן היא לא תוחלף בין המנות. תודו שזה תירוץ מקורי מאוד כדי פשוט לא להחליף סכום.

אכלנו שם פואה גרה (פטה כבד אווז – מנה שאלון יאכל כל יום, כל ארוחה, מעתה ועד סוף הטיול בדורדון), פורל בבישול ארוך, טלה, גבינות ועוד מלא מנות שלא אפרט, אבל הנה כמה תמונות. אני אגב אהבתי ביעקר את הקינוחים.

למחרת היה שבת ונסענו לשוק ב-Sarlat la Caneda. זה השוק הכי גדול באיזור שנערך רק בימי שבת, ומגיעים אליו יצרנים מקומיים מכל האיזור, וגם המון המון אנשים. מוכרים שם הכל, מבגדים ותכשיטים דרך כלי בית וטקסטיל וכמובן אוכל. זה אזור שמגדלים בו אגוזים, אז יש המון מוצרים מאגוזים כמו עוגות ולחם ושמן וכמובן שקים של אגוזים. כנל לגבי אווזים, שהאיזור מפורסם בהם, אז מוכרים מלא פואה גרה וקונפי וכו.

השוק ליטרלי משתרע על כל העיר ונחמד להסתובב בין הדוכנים ומדי פעם להיכנס לסימטאות צדדיות, שכולן קטנות, צרות ומלאות קסם, בדיוק כמו שאני אוהבת.

ועוד כמה תמונות מסרלט היפה:

לארוחת בוקר אכלנו קרואסון ובגט מעולים בבית קפה באחת הסמטאות בשוק (Cafe Marcel), בעיקר כדי לסמן וי על שניהם, ובצהריים אכלנו חזרנו לאותה סמטה למסעדה הצמדה (L’adresse bistro) כדי לאכול פואה גרה, ברווז קונפי וגראטן תפ"א – וכך סימנו וי פחות או יותר על כל המאסטים של האוכל בדורדון, ואולי בצרפת בכלל (נשאר לי להשלים קרם ברולה וטארט טאטן, שגם תורם יגיע).

בגלל שהיה יום כזה יפה, ובהמשך אמור היה להיות מעונן, שינינו תוכניות ואחרי השוק נסענו לפה:

המקום המהמם והמיוחד הזה נקרא Marqueyssac Gardens ואלה למעשה גנים של טירה מהמאה ה19 שמשקיפה על עמק הדורדון ונהר הדורדון. אפשר לבקר גם בטירה, אבל אנחנו ויתרנו והסתפקנו בגנים. נראה שהבעלים של המקום הזה חולה נפש, כי הגיזום של השיחים כל כך מדויק וגם אם תתאמצו לא תמצאו אף עלה סורר. נראה גם שהגננים פה מסכנים את חייהם כדי לגזום שיחים שגדלים במקומות לא הגיוניים, כמו למשל במקרה הזה:

משם המשכנו לכפר הסמוך Beynac-et-Cazenac, שנחשב לאחד היפים בדורדון (הכל פה קרוב מאוד. לא נסענו יותר מרבע שעה ממקום למקום, מה שמוביל למסקנה שההמלצה על סרלט כנקודת מוצא הייתה מוצלחת מאוד). על הכפר חולשת מלמעלה טירה והאתגר הוא לטפס אליה, כשהדרך עוברים בסמטאות הצרות והיפות. העלייה לא ארוכה אבל גם לא קלה, והנוף מלמעלה מהמם (אפשר גם לבקר בטירה אבל גם פה זה פחות עניין אותנו וויתרנו).

משם נסענו למלון להתרענן לקראת הפעילות שאלון תיכנן לנו לכבוד יום הנישואין (שהיה בשבוע שלפני) – טיסה בכדור פורח. הוא תכנן את זה כהפתעה ולא גילה לי עד הערב לפני (מה שחייב לשנות את התוכניות שאני עשיתי אבל אין תלונות).

הטיסה (של חברת le Perigord plein les yeux) יוצאת מאתר לא רחוק מהמלון ואפשר לבחור בין סיור זריחה או שקיעה. אנחנו (הוא) העדפנו שקיעה גם כדי לא לקום מוקדם וגם כי אמרו לנו שבבוקר קפוא. בכל מקרה, מתברר שבבלון די חם, בגלל המבערים. חשבתי שיהיה מפחיד, שהבלון יטלטל וזה ירגיש קצת כמו על אוניה, אבל לא הייתה רוח חזקה אז הכל היה מאוד רגוע והרגיש בטוח. הנוף מלמעלה מהמם, נהר הדורדון מתפתל מלמטה והכל ירוק ושלו. כל כך רחוק מהזוועות אצלנו.

בגלל שהבלון המריא רק ב-18:00 ונחת ב21:00 פספסנו את ההזמנה שהייתה לנו למסעדה מומלצת מישלן (הכוונה שאין לה כוכבים אבל מדריך מישלן מציין אותה לטובה) בשם O moulin. זה לא היה דבר של מה בכך, בהתחשב בזה שאלון בחר בקפידה יתרה את המקומות שבהם נאכל ועשה את ההזמנות מלא זמן מראש. וכמובן שלא היה סיכוי להשיג בשעה הזו מקום בשום מסעדה אחרת, אז בלית ברירה אכלנו במסעדה שבמלון (בצרפת הרבה מסעדות נמצאות בבתי מלון), שבגלל שהיא חדשה לא היו עליה בכלל ביקורות. קוראים לה פשוט M והיא מציעה ארוחה של 5, 7 או 9 מנות.

אז באנו בלי ציפיות והופתענו לטובה (ואולי זו הדרך לעשות את זה פה). האוכל היה מצוין. הייתה להם מין לחמניה לימונית כזו שהוגשה עם חמאה מוקצפת שהייתה פשוט חלום וגם מנה של כבד אווז עם איזה מתבל תירס שהייתה לא פחות ממופלאה, ומנה של דג בצורת עלה מעל פירה כמהין שאם היא לא מישלנית אז מה כן (תראו בתמונה).

למחרת נסענו לצפון מערב הדורדון. התחלנו בביקור במערת לסקו (Lascaux) שהיא המערה הפרה היסטורית המפורסמת ביותר בעולם. מהמדריך שמלווה את הסיור במערה למדתי שהמערה המקורית, לאסקו 1, התגלתה ב-1940 על ידי נערים שיצאו לחפש את כלבם שנעלם כשרדף אחרי ארנבת שברחה לבור. כשנכנסו בעקבותיה לבור הם ראו ציורי קיר צבעוניים של סוסים, ביזונים, צבאים וסצנות ציד. הנערים החליטו לשמור על זה בסוד אבל אחרי 4 ימים הסוד דלף.

יש במערה איזה 2000 ציורים. ממש אין פיסת קיר אחת נקייה מציורים, כשלפעמים הם עולים אחד על השני. ציורים מאוד מפורטים, ובהתחשב בזה שאי אפשר היה למחוק, כנראה שמי שצייר אותם היה מוכשר מאוד. מחקרים שנעשו קבעו שהציורים במערה צוירו לפני כ-21,000 שנה, כנראה לשם פולחן כלשהו שאין לו הסבר. כנראה שהציור נמשך דורות, ושהציירים לא גרו במערה, אלא נכנסו לתוכה כדי לצייר. פרט טריוויה מעניין: כל החיות, למעט אחת, צוירו בפרופיל.

אחרי המלחמה הכשירו את המערה למבקרים ובשנת 1948 היא נפתחה לקהל. הבעיה שהלחות ודו תחמוצת הפחמן של המבקרים הרבים הזיקו לציורים, שהתכסו בקרום ירקרק. לאחר 15 שנה של הידרדרות הוחלט לסגור את המערה (דבר שלא בלם את ההידרדרות, רק האט אותה). כיום רק שישה אנשים מורשים להיכנס למערה בכל יום, רובם מדענים, וגם הם נזקקים לחכות לאישור כניסה במשך חודשים. וכאן מגיעה ההפתעה (לא באמת, רק למי שלא עושה גוגל לפני הביקור) – האתר שבו מבקרים תיירים היום הוא העתק מושלם של המערה שנבנה לא רחוק מהמערה המקומית. המדריך מסביר שהשתמשו באותם חומרים ואמצעים טכנולוגיים מיוחדים להעתקת הציורים, והעתיקו ממש כל זיז ושקערורית מהמערה המקורית. העבודות לשחזור המערה לקחו 20 שנה! וחלק מהמוזיאון הצמוד למערה מוקדש לעבודת ההעתקה הזו.

המשכנו את היום בעיר פריגו (Perigueux – מועמדת רצינית לתואר המילה עם הכי הרבה אותיות מיותרות שלא שומעים) שהייתה פעם בירת חבל דורדון (לפני שהוא אוחד עם חבלים אחרים והפך למחוז בחבל המאוחד). זו עיר גדולה אבל היה יום ראשון וכמעט הכל היה סגור, כולל מסעדות, ואלה שהיו פתוחות היו מלאות. בסוף מצאנו מקום, שייזכר בעיקר בגלל שהמלצרית נתנה בטעות את האוכל שלנו לשולחן אחר.

בניגוד לפריגור, הכפר ברנטום (Brantome), לא רחוק משם, פורח והומה אדם במיוחד ביום ראשון. זה כפר מאןד מתויר – ובצדק – שייחודו בכך שהוא מעין אי על נהר הדורדון. הכפר מוקף כולו במים והגישה אליו היא באחד מחמישה גשרים שמקיפים אותו. הנה כמה תמונות משם:

אחרי הביקור בכפר חזרנו למלון, ובערב יצאנו למסעדה מומלצת מישלן בשם La Bell Etoile. אלון המשיך גם פה במסורת שייסד של לאכןל פואה גרא כל יום, כל ארוחה. אחרי יומיים של ארוחות של 7 ו9 מנות הלכנו הפעם על הגירסה הנורמלית של 3 מנות (לא כולל 3 משעשעי חך ומתאבן שאין ארוחה בלעדיהם, ושאחריהם הוא אכל פואה גרא ושקדים ואני אספרגוס חלוט על קציפת ביצה עלומה וחזה ברווז עם מיל פיי תפא, וקינחנו בקינוח תותים ופיסטוק ומשהו לימוני). מולנו ישבו זוג ישראלים – נדמה לי הראשונים שראינו פה – שניתחו בלהט את מצב ההפגנות בארץ נגד ההפיכה המשטרית. היינו מתחברים איתם (סתם, לא באמת) אלמלא הם התגלו כזוג קמצנים שחלקו יחד ארוחה אחת.

למחרת, היום השלישי והאחרון שלנו בדורדון, נסענו מזרחה לעוד מערה, אבל שונה לגמרי – Gouffre de Padirac. הפעם לא מערה בת 21,000 שנה אלא בת מיליון שנה! זו מערה שנמצאת בעומק של קצת יותר מ-100 מטר והיא למעשה נהר באורך 40 קמ שזרם מתחת לאדמה, שמדי פעם הופך לאולם ענק של נטיפים וזקיפים. המערה התגלתה ב-1897, ולמרות זאת עד היום רק שני אנשים חצו אותה מקצה לקצה. החלק שפתוח לסיורים הוא כמובן קצר בהרבה (הפעם זו המערה האמיתית, לא חיקוי).

הכניסה למערה היא למעשה תקרת אחד האולמות שקרסה. בתחילת הביקור (ביקור עצמאי עם מדריך קולי) יורדים במדרגות (או במעלית) לבטן האדמה, ואחרי הליכה קצרה מגיעים לסירות שמשיטות אותך כ-500 מטר ואז המסלול ממשיך לכמה מהאולמות המרהיבים. בסוף חוזרים את כל הדרך בחזרה, כולל שיט חזרה בסירות. להגיד על המקום שהוא מדהים יהיה אנדרסטיימנט. אפילו אלון, שגם אם היה נשאל לדעתו על שבעת ימי הבריאה היה אומר ״נחמד״, נתן למערה ציון טוב.

משם המשכנו לשלושה כפרים ש(גם הם)נחשבים ליפים ביותר בדורדון: Rocamadour, Domma ו-La Roque Gageac. כולם בנויים על מצוקים על גדות הדורדון ויש מהם נוף יפה מאוד, ובכולן רחובות צרים עם חנויות ובתי קפה שנעים לשוטט בהם. שקלנו לעשות שיט בקיאק על הדורדון אבל היה מעונן ומאוחר אז ויתרנו. בכל מקרה, לידיעה – יש לאורך הנהר מלא מקומות להשכיר קיאקים ומחזירים אותם בנקודות שונות במורד הנהר (ויש הסעה חזרה לרכב) כך שלא צריך לחתןר נגד הזרם. זו דרך מאוד מיוחדת להביט על הכפרים האלה, אבל תעשו את זה רק ביום יפה.

הנה כמה תמונות מהכפרים האלה, שהיו באמת יפים יפים ושווים ביקור, אבל אין הרבה מה להגיד עליהם:

בערב יצאנו למסעדה בשם La Centeniere, גם היא מומלצת מישלן אבל לא מדורגת. שקלנו בהתחלה לבטל כי זה חצי שעה נסיעה מהמלון אבל משלא מצאנו תחליף מספק נסענו בכל זאת. ואיזה מזל שנסענו. זו הייתה הארוחה הכי טובה שלנו בדורדון. טעימה, יצירתית, יפה, עשירה ומפנקת. המלצה חמה. קיבלנו שם את השירות הכי טוב – השף הסכים שנזמין שני תפריטי טעימות שונים, למרות שבכל המסעדות פה כתוב מראש שכל השולחן צריך לאכול את אותו תפריט טעימות (כלל מעצבן שאני לא מבינה אותו), נתן לנו פינוקים, ובא לשאול אם נהננו. גולת הכותרת הייתה מגש הגבינות שקיבלנו בסוף הארוחה שנראה ככה והיה הכי גדול שראיתי בחיים שלי:

זאת המסעדה ועוד כמה תמונות של מנות שארצה לזכור:

למחרת עזבנו את הדורדון ונסענו לספרד, לסן סבסטיאן ולבילבאו, אבל על זה בפוסט הבא.

נ.ב סליחה מכל מי שקיבל ממני בימים האחרונים התראות שווא על פוסט שכביכול פורסם. זו כנראה תקלה של וורלדפרס. מקווה שלא התעצבנתם והעברתם אותי לספאם.