החודש הרביעי: מלחמה ושלום

אחרי חודשיים של הפסקה בגלל הקורונה הרגשנו שאפשר לחזל"ש גם את שנת הבר מצווה. עוד לא ידענו איך ומה אפשר יהיה לעשות, אבל אמרנו שנתחיל ונזרום עם הנסיבות – ולפני הכל ננמיך ציפיות. אז אמנם יהיו לנו רק 10 חודשים במקום 12, אבל עדיין נראה שאפשר יהיה לעשות מהלימון הזה לימונדה לא רעה.

החלטנו לא לדבוק בסדר המקורי של החודשים, כי הרבה דברים שתיכננו עדיין אי אפשר לעשות. אחרי שבדקנו אפשרויות, הכרזנו על חודש מלחמה ושלום, שאותו היה קל יחסית להוציא לפועל. זה חודש שגירסאות שונות שלו היו גם בשנת הבת מצווה של שחר (מלחמות ישראל) וגם בשנת הבר מצווה של איתמר (צבא ומדינה). כמוהם, גם הוא קיבל מאיתנו מעין סיכום של מלחמות ישראל והסכמי השלום והיה צריך לקרוא וללמוד. חשבנו שחשוב שיידע מה קדם למה, מה הוביל למה וכו', ובאמת זה עשה לו סדר. היה לו מושג מעורפל על צוק איתן, לבנון וששת הימים אבל הדפים האלה עשו לו סדר בראש. אני בטוחה שהוא לא יזכור הכל, אבל מרגיע אותי לדעת שפעם שידברו איתו על מלחמת ההתשה הוא לא יחשוב שזה הכינוי של התקפה שבה הוא ניסה לשכנע אותי להביא לו כלב…

אחר כך ראיתי איתו את הסרט "בופור" שעוסק בתקופה שצה"ל החזיק ברצועת הביטחון בלבנון. זה סרט לא קל והרגשתי שגיא – כמובן שלא באשמתו – לא ממש מצליח להבין את עוצמת הפחד, הייאוש וחוסר התוחלת שהסרט הזה משדר. הוא גם צעיר מדי וגם לא חי את התקופה הזו בלייב. ראיתי שקשה לו לראות עד הסוף כי קצת משעמם לו, ועדיין הוא עמד בזה בגבורה. כששאלתי אותו אחר כך איך היה הסרט, הוא אמר שהיה מעניין.

היו לנו שתי פעילויות כיף החודש. זה נחמד שאפשר לעשות את אותו נושא שלוש פעמים, ועדיין למצוא כל פעם פעילות כיף חדשה. אז הפעם הבנים הלכו לעשות סימולטור טיסה. הם לקחו את אבא של אלון, לבשו סרבלי טיסה, קיבלו תדריך – ויצאו להטיס אף-16 בשמי הארץ, לנהל קרבות אוויר ולעשות פעלולים. אחרי הטיסה היה להם כמובן תדריך מסכם שבו מנו את המטרות שהם פגעו בהן וכו'. הם סיכמו שהיה כיף גדול, וגיא גם הצליח לא רע בכלל, אז אולי זו לא הפעם האחרונה שתראו אותו בסרבל טיסה…

הפעילות השנייה הייתה חדר בריחה שקשורה לנושא. כשהכרזנו על החודש ונתנו לגיא את הדף חדרי הבריחה עוד לא נפתחו בכלל, אבל לקחנו סיכון כי הערכנו שזה עניין של ימים. ואכן באמצע החודש חדרי הבריחה נפתחו ומייד ניצלנו את ההזדמנות בחרנו באחד שקצת קרוב לנושא החודש – מיונים למוסד. בדרך לשם הסברנו לגיא מה בדיוק עושה המוסד, מדוע הוא נחשבב לאחת מזרועות הביטחון החשובות של ישראל, ואיזו הילה יש סביב המיונים לארגון (מי אמר "חמש דקות עמדת על המרפסת בקומה 4 עם כוס מים ביד"?). הלכנו בהרכב משפחתי מלא וזה תמיד כיף, אבל החדר עצמו היה די מאכזב. החידות היו טובות, כמיטב הז'אנר, אבל סיפור המסגרת היה מבולבל ולא היה שום קשר בין החידות ל"משימה", מה שהקשה מאוד להצליח.

לסיום החודש גיא התבקש ללמוד את סיפורו של חלל צה"ל אחד ולספר לנו עליו. הוא בחר במנשה סימג'י ז"ל. אל תשאלו אותי למה הוא בחר דווקא בו (אם בכל זאת תתעקשו לשאול זה יהיה חבל, כי אז אני אצטרך לענות שזה קשור לזה שהשם שלו נראה לו מצחיק. אז עזבו, לא תשאלו). בכל מקרה, גיא קרא עליו באתר יזכור וסיפר לנו על ילדותו בטורקיה, על זה שהתנדב לצה"ל כשהיה רק בן 17 ועל מותו בגיל 18 בקרב בבית גוברין במאי 1953.

היה חודש תמציתי, אבל בהתחשב במצב ובמגבלות נראה לי שהיה מוצלח. מקווה שלא יבוא גל שני…