תסמונת שטוקהולם

בזמן שאתם התעלפתם מחום או נדבקתם למזגן שם בלבנט, אנחנו בדקנו כל בוקר את התחזית וקיווינו שלא יירד גשם. מעולם לא הרגשנו כל כך ברי מזל עם טיימינג כמו ביום שעזבנו את הכבשן שלכם בדרכנו לקור הסקנדינבי.

שטוקהולם הייתה אמורה להיות רק עצירת ביניים בדרך לנורבגיה, אבל התבררה גם כמפלט המושלם מאש הגיהנום שנחתה בארץ. בתכלס, יש איזה דקה וחצי של קיץ בשבדיה ואם נופלים עליו זה מושלם – שמש זורחת, משהו כמו 15-19 מעלות ואור יום מארבע בבוקר ועד עשר בלילה. דקה אחר כך זה כבר חורף חשוך ומדכא. אז יצא שנפלנו בדיוק על הקיץ, אם כי באמת שקצת מוזר לקרוא לדבר הזה קיץ.

אז מזג האוויר היה סבבה, אבל מה לעזאזל קרה לשבדים? איפה כל הוויקינגים הבלונדיניים והחתיכים שהבטיחו לי? מה זה זה? התבוללו כולם עם פקיסטניות? ראיתי אולי חמישה בלונדינים-ויקינגים בכל היומיים וחצי שהייתי פה. פייר, התאכזבתי. בנות, תנמיכו ציפיות.

אבל זו התלונה היחידה שיש לי. כל השאר בעיר הזאת ענה לגמרי על הציפיות. הרובע העתיק, Gamla stan, היה כל מה שרובע עתיק צריך להיות: מפותל, צבעוני, פה ושם איזה ארמון או כנסייה, סמטאות צרות, כיכרות חמודות ובתי קפה מתוקים. בדרך סימנו וי על הרחוב הכי צר בשבדיה ועל בית העירייה, שם עורך המלך מדי שנה את הסעודה החגיגית לכבוד זוכי פרס נובל.

גם מרכז העיר, על חנויותיו, מדרחובותיו וכלבו-תיו, היה כל מה שמרכז עיר אירופאית צריך להיות, בתוספת טאץ' ייחודי של חנויות יוקרה לציידים עם ציוד מטורף להסוואה וירי. מניחה שלא תיפלו מהכיסא אם אספר לכם שבכל פינת רחוב יש פה סניף של H&M ושבכבישים נוסעות מלא מכוניות מסוג וולבו. על איקאה ויתרנו מראש:)

עניין אחד אני חייבת לברר: הלכנו המון ברגל, כמו שאנחנו עושים בכל עיר, אבל בסטוקהולם נתקלנו בתופעה לא מוסברת. בכל פעם שהגענו למעבר חצייה, גם להולכי הרגל וגם למכוניות היה אור אדום. לא יאומן. כולם עומדים, עד שמישהו מתייאש וחוצה באדום. בפעמים הספורות שהגענו למעבר חצייה והיה בו אור ירוק, גם למכוניות היה אור ירוק. בחיי שלא הצלחתי להבין מה אני מפספסת פה.

במרכז העיר יש שוק מקורה מקסים בשם Östermalms Saluhall וגם סניף שוודי של eatly הניו יורקי. חבל שלקיבה יש קיבולת מקסימלית, כי היה בא לנו על הכל. בסוף הלכנו על המאכלים השבדיים המסורתיים – כדורי בשר, שאוכלים אותם פה ברוטב שמנת עם פירה וסוג של דומדמניות (לא ברור למה), ועוגת הנסיכה (Prinsesstårta) שעשויה משכבות של עוגת ספוג, ריבת פטל, קצפת ומעל הכל כיסוי מרציפן ירוק (לפי וויקיפדיה קוראים לה כך כי הבנות של מלך שבדיה אוהבות אותה). עם כל ההליכה ברגל, אפשר להגיד שהרווחנו את העוגה ביושר!

ביום השני שלנו בעיר לקחנו קורקינט חשמלי (מאלה שפזורים ברחבי העיר כמו בתל-אביב) ונסענו לאי המוזיאונים סקאנסן (Skansen). הקורקינט החשמלי התברר ככלי נוח מאוד כשרוכבים בשבילי האופניים. הבעיה היא שבקטעים שבהם אין שבילי אופניים המדרכה כאן עשויה מסוג של אבני אקרשטיין מהגיהנום, ואז זה ממש סיוט.

מאחר שאף ביקור בשטוקהולם לא יהיה שלם בלי סיור במוזיאון אבבא, התייצבנו על הבוקר בתור הארוך שכבר השתרך בכניסה. אחרי שיחה נרגשת עם הקופאית על אירווזיונים ועל החברה שלה שבדיוק חזרה מהאירווזיון בתל אביב – נכנסנו.

במוזיאון אפשר ללמוד כצפוי שלל פרטי טריוויה על חברי הלהקה, כמו איך הם הכירו וכו', אבל הכי נחמד זה הקטעים האינטראקטיביים, כמו האפשרות להקליט את עצמכם שרים עם הלהקה (מי שלא שמע את אלון מבצע את ווטרלו לא ראה שמחה מימיו. אני, לטובת כולם, הסתפקתי בתנועות שפתיים), או להופיע עם ההולוגרמות שלהם על הבמה (מי שלא ראה אותי רוקדת את מאמה מיה לא הפסיד כלום). כיף לחובבי הלהקה, הז'אנר והטראש באופן כללי.

כדי שלא תגידו שאנחנו שטחיים ביקרנו גם במוזיאון vasa המפורסם, שמוקדש לאוניה שהפליגה מנמל שטוקהולם ב-1628 וטבעה עוד לפני שיצאה משטח הנמל. קבלו תקציר וויקיפדיה: ב-1956 התגלו שרידי האוניה, שהשתמרו בצורה מושלמת בעיקר משום שמתברר שהתולעת שאוכלת שברי עץ במים מלוחים פשוט לא קיימת בים הבלטי. ב-1961 משו את האוניה מקרקעית הים, ואחרי עבודות שימור מטורפות – שכללו גם 10 שנים של ייבוש – בנו בשבילה מוזיאון שנפתח בשנת 1990 ונחשב למפורסם ביותר בשבדיה. במוזיאון אפשר לראות גם חפצים שהיו על האוניה, שלדים של מלחים ואפילו מפרשים שלא הספיקו להניף ונחשבים למפרשים העתיקים ביותר בעולם.

באתי סקפטית אבל היה מעניין מאוד. מתברר שאחרי שהאוניה הייתה מוכנה המלך ביקש להוסיף עוד 64 כני תותחים, ובהיעדר מקום בנו את הפתחים שלהם נמוך מדי, כלומר קרוב מדי לקו המים, ומשב רוח הראשון היטה את האוניה הצידה וכל הפתחים התמלאו במים. מה שיותר מעניין הוא שמצאו את האוניה כמעט שלמה, אבל מתוך 64 התותחים שהיו עליה נמצאו רק ארבעה וממשלת שבדיה מחפשת נואשות כבר שנים אחרי 60 התותחים הנותרים. אה, ובשנים האחרונות התקינו במוזיאון מערכת בקרת אקלים וחיישנים מיוחדים שמנטרים באופן קבוע את קורות העץ של האוניה כדי לוודא שהן לא מתרחבות או מרקיבות.

מאי המוזיאונים המשכנו לרובע סודרמלם (Södermalm), שנחשב לסוהו של סטוקהולם (כולל רחוב בשם SOFO). סודרמלם היא שכונה נחמדה מאוד, אבל סוהו זה לא. יותר שכונת מגורים בורגנית שממוקמת גבוה מעל הרובעים האחרים (117 מדרגות אם אתם מתעקשים לדעת, אבל יש גם מעלית שאותה גילינו באיחור), מה שהופך אותה לנקודת תצפית מושלמת על הרובע העתיק ועל מרכז העיר. הנה כמה תמונות מנקודות תצפיות שונות שם:

הימים הארוכים איפשרו לנו להספיק המון בכל יום, וההליכות היו חימום מצוין לטרקים של השבוע הבא. רק כשהגענו לשדה התעופה כדי לתפוס את טיסת ההמשך לנורבגיה שמנו לב שאין לנו בכלל מושג איך המטבע השוודי נראה. לא החלפנו כסף ועל הכל הכל שילמנו בכרטיס אשראי. כמה נוח.

* אם אתם בשטוקהולם:
Riche – מסעדה במרכז העיר עם תפריט מגוון וטעים, שכולל מנות כמו אויסטרים וחלזונות לצד ריזוטו ובשר, ואנשים שנראים כמו מה שבמדורי הרכילות היו מכנים "האנשים הנכונים".
Djuret – מסעדה ברובע העתיק שמציעה באותו מתחם גם מסעדה מפונפנת, גם מסעדה פשוטה יותר, גם בר וגם חדר פרטי (כשמזמינים מקום צריך להגיד למה מזמינים). התפריט במסעדה המרכזית מוקדש בכל ערב לחיה אחרת, וכולל שלוש מנות שהשף בוחר להגיש (והיו ממש טעימות) ועוד כמה שאתם יכולים להוסיף.
Vette Katten – קונדיטוריה ובית קפה במרכז העיר למי שרוצה לנסות את עוגת הנסיכה.
Bistro Bestick – מסעדה נחמדה ליד הקונדיטוריה עם תפריט מצומצם מאוד, אבל עם כדורי בשר מסורתיים טעימים. יחד הם יסגרו לכם את הפינה לצהריים.