טוקיו – חלק ב'

לפעמים החגיגה נגמרת
      
בימים האחרונים הרגשתי שמשהו חסר לי. מין הרגשה משונה שקשה לשים עליה את האצבע. אתמול, רגע לפני שהטיול נגמר, סוף סוף הבנתי מה זה: השארתי את המוח בבית. כנראה מרוב התרגשות שכחתי לארוז אותו והוא נשאר בארץ. בהתחלה אומנם לא הרגשתי בחסרונו, ואחר כך חשבתי שזה משהו אחר – אבל עכשיו כבר אין שום דרך אחרת להסביר את מה שקורה לי.
זה מתחיל מזה שאני לא מסוגלת לזכור שום תחנה, שכונה, אתר או מאכל שאנחנו נתקלים בהם וצריכה כל דבר לשאול את אלון (ואני בדרך כלל זוכרת הכל), ממשיך בזה שגם אחרי שהוא אומר לי את השם שנייה אחרי זה אני שוכחת ושואלת אותו שוב, ואז שוב, ואז משבשת את המילים, ונגמר בזה שלמרות שהדרך מהמלון לתחנה לוקחת רק חמש דקות והלכנו אותה כבר איזה 20 פעם – עדיין אין לי מושג ירוק באיזה צד של הכביש נמצא המלון ואיך מגיעים אליו. פשוט גולם.
אם חושבים על זה קצת יותר ברצינות, אז נדמה לי שבגלל ששיחררתי לו את הטיול הזה לגמרי לתכנן ולארגן, פשוט עשיתי delete על פונקצית ההתמצאות והניווט. מין חופש מוחלט למוח. דווקא כיף. יש אנשים שמעבירים ככה חיים שלמים.
ובחזרה לטוקיו: הימים שלנו פה שונים מאוד מהשבוע שלפני. כבר לא קמים מוקדם אלא כמעט ביקיצה טבעית, אוכלים ארוחת בוקר בנחת ויוצאים בסביבות 10. ועדיין, אנחנו חוזרים מאוד מאוחר למלון ומספיקים המון. אז זה מה שעשינו בשלושת הימים האחרונים של הטיול:
יום 11: הרג'וקו, שיבויה
 
רובע הרג'וקו (Harajuku) הוא הרובע שבו אפשר לראות לפעמים צעירות לבושות בבגדים צבעוניים וצעקניים וצעירים מחופשים לאלביס. הבנתי שבשנים האחרונות המנהג הזה כבר פחות נפוץ, ואכן לצערנו הרב לא ראינו אף אחד, למרות שבאנו ביום ראשון שאמור להיות ה-יום לזה.
התחלנו ב-Yoyogi park, שבמרכזו יש מקדש בשם Meiji שבשבת באים אליו זוגות להינשא. באמת ראינו שם כמה זוגות בבגדים מסורתיים שהצטלמו במקדש ואחר כך עשו תמונה קבוצתית עם כל המשפחה, ואחר כך המשיכו לארוחה ובטח גם לבורקס ולרבע עוף.

היה מצחיק לראות שבאוטו חתן כלה יש להם פתח לגג שמאפשר לכלה להיכנס בנוחות עם כל הקונסטרוקציה שיש לה על הראש:

אחרי הפארק הסתובבנו קצת ברובע. תשמעו, זה מטורף. אני יודעת שאמרתי את זה כבר כמה פעמים ושאולי הגיע הזמן למצוא מילת תיאור אחרת, אבל כמות האנשים שיש פה ברחובות היא פשוט בלתי נתפסת. במדרחוב המרכזי שנקרא Takeshita dory היו כל כך הרבה אנשים שבאיזה שהוא שלב מישהו דחף מישהו ונהיה לחץ שהזכיר לי לרגע את אסון ערד. מסכן מי שהיה שם עם ילדים. תראו:

באמת שלא נעים להיות תקוע פה באמצע, גם אם היפנים ברובם ממושמעים ומנומסים
במדרחוב הזה יש חנות ידועה מז'אנר "הכל בדולר" שמוכרת הכל ב-100 ין, שזה בערך שלושה שקלים. זו חנות עצומה ואפשר למצוא בה מיליון שטויות חמודות. היה כיף להסתובב שם, וכמו כולם גם אנחנו הגענו בסוף לחשבון מכובד.
אחרי שוטטות בהרג'וקו המשכנו לרובע שיבויה  (Shibuya), שבו נמצא המדרדחוב המפורסםShibuya crossing שתמיד מצלמים אותו בכל מקום. אגיד את זה שוב – זה מטורף.
שיבויה והרג'וקו הם מקומות שכולם מכירים וכל מדריכי הטיולים ממליצים עליהם. אבל יש לנו גם סקופ: מצאנו את הסוהו של טוקיו. קוראים לאיזור הזה Daykan Yama והוא נמצא במרחק הליכה משיבויה. המליץ לנו עליו בחור שפגשנו בהסעה מתחנת הרכבת למלון ("אני מהונג-קונג-יש לי עסקים בכל העולם-מאיפה אתם-איפה אתה עובד-באיזה אוטו אתה נוסע-הכרתי פעם מישהו מפלסטין"). הוא כל כך היה נלהב מהמקום הזה, שבארוחת הבוקר למחרת בא להגיד לנו שהוא ממש מתעקש שניסע לשם. אז בגלל שזה במרחק הליכה משיבויה הלכנו. וואלה, הוא צדק. איזור חמוד להפליא. לא צפוף בכלל כמו האיזורים המרכזיים, עם חנויות קטנות ומטופחות ואווירה סוהו-ית לגמרי. שווה.
אחרי הדייקן יאמה חזרנו לשיבויה וטיילנו עוד קצת ברחוב Omotesando שנחשב ל"שאנז אליזה" של טוקיו, כי זו שדרה רחבה שמשני צידיה יש את חנויות הדגל של כל מותגי היוקרה. היה יום מאוד ארוך אבל מאוד כיפי.
יום 12: פארק אואנו (Ueno Park)
 
דחינו ודחינו, אבל תכף חוזרים הביתה ועוד לא ראינו את פריחת הדובדבן (Sakura) בפארק אואנו. רצינו שהפריחה תהיה כמה שיותר בשיאה אז שמרנו את הפארק ליום הכמעט אחרון והיום נסענו לשם. היה מקסים. לאלון הייתה פחות סבלנות לעצים (או לכל מה שאיננו אכיל, למען האמת) אבל אני ממש התלהבתי.
ראינו עצים פורחים בוורוד ובלבן, ומלא יפנים פורסים מחצלות כחולות ועושים פיקניק מתחתם. היו שם המון אנשים, רובם מקומיים, למרות שזה בכלל לא יום חופש. בלב הפארק, שכשלעצמו לא מיוחד או יפה במיוחד, יש אגם קטן שאפשר לשכור בו סירות פדלים בצורת ברבור או סירות רגילות. היפנים, כצפוי, מתלהבים מזה ממש.

אחרי הפארק המשכנו ברגל לרובע אקיהברה (Akihabara) שהוא רובע מוצרי החשמל של טוקיו. גילינו שם שהיפנים מטורפים ברמה פסיכית על מאנגה, שזה הקומיקס המיוחד שלהם. מיליון חנויות שמוכרות מוצרים או משחקים של השטות הזאת – וכולן מלאות. היה נחמד, אבל לא חובה

הרחוב הראשי של אקיהברה
יום 13: סידורים אחרונים בטוקיו
את היום האחרון הקדשנו להשלמת קניות, לסיבוב המתחייב בסופרמרקט מקומי וגם להצצה למלון הקפסולות בשינג'וקו. זה מלון לאנשים עסקים שהחדרים בו הם בעצם קוביות קטנות (מזכיר קצת דרגשים מימים אחרים). המלון, שחדר בו עולה משהו כמו 170 שקל ללילה, מיועד לגברים בלבד. יש בו ארבעה חדרים, שבכל אחד יש 64 דרגשים מסודרים בשני טורים ובשתי קומות, ובסה"כ 256 תאי שינה.
את הנעליים מפקידים בלוקר בכניסה, בצ'ק אין מקבלים מגבת ופיג'מה חומה – ועולים לתא. בתא, שאת כל שטחו תופס למעשה מזרון, יש כרית ושמיכה, טלוויזיה וזהו בעצם. זה נראה נחמד ונוח, וגורם לך לחשוב לרגע שלא צריך יותר מזה, אבל אני לא רוצה לדמיין מה קורה אם מישהו שם נוחר.

השירותים והמקלחת במלון הקפסולות משותפים אבל תשכחו מהגסט-האוסים המג'ויפים שאתם מכירים – פה הכל מצוחצח למשעי ומאובזר עד הפרט האחרון. יש גם איזור משותף שבו אפשר לעבוד על המחשב או לאכול (לתאי השינה עצמם אסור להכניס אוכל) ויש בו גם תאים כאלה עם כורסת טלוויזיה ומסך שאפשר לראות בהם סרט מספריית הסרטים של המלון. לשאלתי אם יש מלון כזה שמקבל גם נשים הם השיבו בשלילה.

חדר הרחצה המשותף
אה, ורציתי לספר לכם גם על אחת היציאות בתחנת שיבויה (איפה שמעבר החצייה המפורסם) שנקראת האצ'יקו ויש לה סיפור מעניין. האצ'יקו הוא כלב יפני מסוג האקיטה שחי לפני 100 שנה. בכל יום הוא היה מלווה את הבעלים שלו לתחנת הרכבת, וממתין לו שם עד הערב כשהוא חוזר מהעבודה. יום אחד, אחרי כמה שנים של שגרה כזו, הבעלים של הכלב קיבל התקף לב בעבודה ומת. באותו יום, וגם בימים שאחר כך, הוא כמובן לא הגיע לתחנת הרכבת, אבל הכלב הנאמן המשיך להמתין לו שם יום יום. עוברי אורח שראו את הכלב הנאמן התאהבו בו ודאגו לו לאוכל. ככה זה נמשך תשע (!) שנים, עד שהכלב מת.
אחרי מותו הפך האצ'יקו לסמל לנאמנות ולגיבור לאומי ברובע שיבויה וביפן כולה. ביציאה מתחנת הרכבת שבה הוא נהג לחכות לבעליו הוצב פסל ברונזה שלו, ויש עוד פסלים כאלה במקומות אחרים ברובע. הגופה עצמה של האצ'יקו פוחלצה ומוצגת כיום במוזיאון. בכל 8 באפריל עורכים לו טקס זיכרון ליד הפסל. (ב-2009 יצא אפילו סרט עם ריצ'רד גיר המבוסס על הסיפור של האצ'יקו).
בערב יצאנו לאכול ארוחה מסכמת, ופה אחד בחרנו בסושי. לכל מי ששאל, על האוכל המעולה שאכלנו פה אני אעלה פוסט נפרד עם כתובות (בעזרת השם זה יקרה כבר בזמן הטיסה חזרה). ועד כאן קורותינו ביפן. מחר מתחילים את המסע חזרה הביתה לביבי, לתאגיד ולכל הכיף שהיה לכם בשבועיים האלה. מה אני אגיד לכם, היה גדול ביפן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s