אוסקה

יום 3: אוסקה

למחרת בבוקר (הפעם הוא פירגן לנו שש שעות שינה שלמות!) נסענו לאוסקה. איך עושים את זה? עם הדפים שהבנות במלון הכינו לנו זה ממש קל, אבל יש מצב שגם לבד היינו מסתדרים: לוקחים מונית לתחנה המרכזית, קונים כרטיסים במכונה (בניגוד למה שהזהירו אותנו יש במכונה כתוביות גם באנגלית) ומשלמים לפי היעד. יש מפות מוארות שמראות את קווי הרכבת ואת המסלולים שלהן, וליד כל תחנה מצוין המחיר שעולה להגיע לשם. מי שמתחכם ומשלם פחות פשוט לא יכול לצאת בתחנת היעד. ממה שאני ראיתי הבעיה היחידה לתיירים היא שלא שמות כל התחנות מתורגמים לאנגלית, אבל העיקריות ואלה שמעניינות את רובם בהחלט כן אז אפשר להסתדר, וגם כשצריך להחליף רכבות בדרך זה לא נורא. 

אגב, כשנוסעים למקומות היותר מתוירים זה הרבה יותר פשוט, כי היפנים היעילים כבר הכינו מראש פתקים באנגלית עם כל הפרטים החשובים ותשובות לכל השאלות של התיירים כמו כמה עולה, באיזה רציף, כמה תחנות, איפה לרדת וכמה זמן נוסעים. לוקחים פתק, קונים כרטיס ואתם מסודרים.

למעשה, מצאנו שהחלק הכי מסובך בנסיעה ברכבת זה לדעת איפה לעמוד ברציף. על הרצפה מסומנים כל מיני עיגולים ומשולשים והיפנים עומדים מאחוריהם בשני טורים ישרים כמו סרגל. כשהרכבת מגיעה הטורים נערכים משני צידי הדלת, נותנים לאנשים לרדת ורק אז עולים. כל זה מובן והגיוני, רק לא הצלחנו להבין מה ההבדל בין עיגול למשולש ופשוט עמדנו איפה שראינו שיש פחות אנשים. יש מצב שטעינו, אבל הם כל כך מנומסים שלא אמרו כלום. 

בתחנת הרכבת באוסקה חיכתה לנו נציגה של Osaka cycle ולקחה אותנו לטיול אופניים שהזמנו מראש. הצטרף אלינו בחור סינגפורי בשם לי שמתחתן עוד חודשיים וקיבל מארוסתו טיול במתנה. 

הסיור עובר בדאונטאון של אוסקה, בטירה המקומית ובפארק והוא מאוד מאוד נחמד. בהתחלה התלבטנו אם לקחת סיור אוכל, אבל אמרו לנו שאם זו פעם ראשונה שלנו אז עדיף את הסיור הכללי. זה היה נכון. בשלוש שעות הספקנו לקבל מבט כללי על העיר, ובכלל סיורי אופניים הם דרך נהדרת להכיר ערים חדשות כשיש זמן מוגבל. חוץ מזה סיור האוכל נמשך חמש שעות, ואחרי שלוש שעות על האופניים הקטנים שלהם כבר לא ממש יכולתי לשבת. הנה כמה תמונות מהסיור:

אחרי הסיור המדריכה המליצה לנו על מקום מאןד טרנדי באוסקה לראמן והלכנו לשם עם לי. בדרך קנינו בדוכן רחוב את שני מאכלי הרחוב האוסקים המפורסמים Takiyaki ו-Okonomiyaki. הראשון זה כדורי בצק שממולאים בחתיכות תמנון, והשני זה מעין פנקייק ממולא בכרוב ותמנון. הראשון טעים, השני מוזר. 

כשהגענו לראמניה, שנקראת jet, היה שם תור שבישר טובות ולשמחתנו דווקא התקדם מהר. הראמן בהחלט הצדיק את התור, עם ציר עוף ממש סמיך (נראה לי שהם פשוט טוחנים את המרק יחד עם העצמות של העוף). ככה זה נראה:

אחרי הראמן נסענו לאצטדיון שבו נערכת אליפות הסומו. זו תחרות שנערכת כל שנה באוסקה באביב, והכרטיסים נמכרים באינטרנט כמה חודשים לפני. בכל שנה חמש דקות אחרי שהאתר נפתח כל הכרטיסים נמכרים והדרך היחידה להשיג כרטיסים היא דרך סוכן. אז אלון לקח סוכן כזה שהשיג לנו כרטיסים. מתברר שאפשר לבחור לשבת קרוב, שאז הישיבה היא על כריות על הרצפה, או מאחור על כיסאות. כמובן שההבדל במחיר משמעותי. אנחנו השגנו כרטיסים לשורה הראשונה של הכיסאות והיה אחלה ממש. האולם היה מפוצץ. 

התחרות עצמה, אף שהייתי סקפטית עוד באירופה, הייתה מדהימה. אלון, שנוהג לראות סומו להנאתו בטלוויזיה, הכיר את המתחרים והסביר לי מי זה מי. אז ככה: הגענו ליום הלפני אחרון של התחרות, כלומר יום לפני הגמר, והגענו אחר הצהריים, בדיוק לשלב שבו התחילו להתחרות גם המתאבקים בדרגה הבכירה ביותר, שנקראים יקוזונה. כיום יש ארבעה יקוזונות, ששלושה מהם מונגולים ורק אחד יפני. למעשה היוקוזונר היפאני הוא הראשון שמגיע לדרגה הזאת ב20 השנים האחרונות, מה שגרם ליפאנים להיות באקסטזה כל התחרות.  

הקרבות מאוד קצרים אבל מלווים בטקס מרשים. קודם כל המתאבקים עולים לזירה ועושים תנועות שמרטיטות את הקהל. למשל כשיקוזונר מרים רגל כולם ביציע שואגים מהתרגשות (טוב, עם כזה משקל זה באמת לא פשוט). אחר כך הם עומדים זה מול זה ועושים כאילן הקרב מתחיל, אבל לא. הם קמים, הולכים לנגב את הפנים, מכים את עצמם קצת לעידוד ואז לוקחים חופן מלך ומעיפים באוויר כדי לגרש את השדים. רק אחרי כל זה הם כורעים זה מול זה והשופט מסמן להתחיל. 

הקרב עצמו כאמור קצר מאוד. המטרה היא להפיל את היריב או להעיף אותו אל מחוץ לזירת החימר. אפשר לעשות את זה בהטלה (תופסים בחיתול ומרימים), בדחיפה או פשוט כשהיריב מסתער עליך לזוז הצידה, ואז עם כל המשקל שלו הוא פשוט נופל כמו שק תפוחי אדמה. הקרוב שראינו היו מכל הסוגים, וכל ניצחון או הפסד התקבלו בקהל בקריאות אדירות. אגב, כשהקרב מסתיים המפסיד יורד מהזירה והמנצח מקבל מהשופט מעטפה.  לדברי אלון זו פשוט גירסת הסומו של טלנסקי. כן, מעטפה עם כסף כפרס על הניצחון. ואכן, ככל שהקרבות התקדמו המעטפות גדלו. בקרב האחרון המנצח כבר קיבל קופסה ולא מעטפה … 

היינו שם שלוש שעות שעברו בטיל. הייתה חוויה מהממת ובהחלט מומלצת. 

אחרי הסומו הסתובבנו קצת באוסקה, שמתברר שיש בה חיי לילה סוערים מאוד. אכלנו במסע בשם Dotombori. זו מסעדה מוכרת בעיר שכל התפריט שלה מבוסס על סרטנים. בסושי, בשאבו שאבו, במרק או בעצם בכל דבר חוץ מבמי השתייה. למרבה המזל, הסרטנים מגיעים מפוצחים אז נחסכת ההתעסקות המלכלכת.

כשיצאנו משם היה כבר ממש מאוחר ולפנינו עוד נסיעה ברכבת חזרה. הגענו למלון ממש מאוחר, ושאלתי בזהירות את אלון, סליחה את המפקד, אם אולי מחר אפשר לקבל קצת יותר שעות שינה. קיבלתי תשובה שלילית וריתוק.