ניו יורק עם המורים של המדינה

פוסט שלישי בבלוג על ניו-יורק! אני לגמרי חושבת שמגיעה לי גלידה.

אז אחרי שהעיתון שלח אותי לבדוק פחי אשפה בהולנד ולעשות סקי באוסטריה, הפעם נקראתי למשימה חשובה ורצינית: ללוות את חמשת המורים הזוכים בתחרות "המורה של המדינה" בנסיעת הפרס שלהם לניו-יורק. מטרת הנסיעה הוגדרה כהשתלמות על מערכת החינוך בעיר לצד כיף בניו-יורק שלפני הכריסטמס. קשה, אבל מישהו חייב לעשות את זה.

היה לו"ז צפוף, שלא השאיר הרבה זמן פנוי, אבל היה גם מאוד מעניין ושווה פוסט.

מערכת החינוך בניו-יורק

מה אני אגיד לכם, אני לא יודעת איך המורים שליוויתי יחזרו ללמד בגני החיות, הנקראים גם בתי-ספר, בישראל. אחרי מה שראינו בניו-יורק הם צריכים להיות המורים הכי טובים בארץ כדי לא לחזור מיואשים ומתוסכלים. אה, הם באמת המורים הכי טובים בארץ. איזה מזל…

ביקרנו בשלושה בתי ספר: בית ספר יהודי פרטי בשם Heschel באפר איסט סייד במנהטן, בית ספר ציבורי מרשת Kipp בברונקס, ובית ספר ציבורי דו-לשוני בהארלם.

Harlem Hebrew – בית ספר יסודי יוצא דופן ומיוחד במינו. הוא שייך לרשת של בתי ספר דו-לשוניים ומשמו אפשר להבין שהשפה השנייה בו לצד אנגלית היא עברית (יש גם בתי ספר שמלמדים יוונית, סינית, רוסית ועוד). תשאלו, למה שילדים מהארלם ילכו ללמוד בבית ספר שבו לומדים עברית? אחרי הכל הסיכוי שהם ישתמשו בשפה או יגיעו לישראל הוא אפסי. צודקים. גם אני שאלתי.  התשובה היא שזה פשוט בית ספר ציבורי טוב, שנמצא בשכונה שבה אין כל כך הרבה בתי ספר ציבוריים טובים, אז ההורים של הילדים אומרים לעצמם שלימוד עברית זה "מחיר" שהם מוכנים לשלם בשביל הסיכוי שהילד יקבל חינוך טוב ויוכל להתקבל אחר כך לקולג'.

בית הספר הזה מלמד עברית ושם דגש על הקשר לישראל, אבל מהפן התרבותי בלבד שהרי אסור באיסור חמור להכניס נושאי דת לבתי הספר. זה אומר שלכל כיתה יש שם של עיר בישראל כמו נתניה, באר שבע ואשקלון – אבל בלי ירושלים. בכיתות תלויות מפות של ישראל – אבל כאלה שלא מעוררות מחלוקת, והילדים לומדים שירי חנוכה – אבל לא מזכירים את אלוהים או נסים.

היה מאוד מאוד מרגש לראות ילדים בני שבע, שעד לפני שנתיים לא ידעו מילה בעברית ויש להניח שבכלל לא ידעו שיש שפה כזו, שרים בעברית בשפה קולחת בשיעור מוזיקה עם המורה ישי (שהוא שליח ישראלי).

אגב, בבית הספר הזה לומדים בכיתות של 16-17 תלמידים, ולכל כיתה יש שני מורים. תענוג.

Kipp NYC College prep – זה בית ספר תיכון באיזור שנחשב לאחד הקשים והעניים בניו יורק. ולמרות זאת, ראינו בית הספר שמור, מטופח ויפהפה עם מורים שממש אוהבים ומאמינים במה שהם עושים. המוטו שלו, כמה גאוני, הוא לא "5 יחידות מתמטיקה" ואפילו לא "המיצ"ב מעל הכל". המוטו שלו הוא פשוט "Work hard, Be nice". כמה פשוט, ככה חכם.

גם פה יש איזה 16 תלמידים בכיתה והמורים מאפשרים להם לקום, להסתובב בכיתה, לצאת, לעבור מקום – והשמיים לא נופלים. כמו שרואים בבתי ספר בסרטים, גם פה בדלתות הכיתות יש חלון זכוכית גדול שמאפשר לכל מי שרוצה להציץ לשיעור, להיכנס לכיתה ולשבת כמה שבא לו – והמורים מקבלים את זה אפילו בשמחה. הם יודעים שהם כל הזמן במבחן, ולא מפחדים מזה. ההישגים אגב, מוכיחים שהשיטה עובדת, כי כמעט 100% מהתלמידים בבית הספר מגיעים לקולג'. אומנם רק מחציתם מסיימים אותו, אבל על זה הם עובדים עכשיו – על ליווי של התלמידים על ידי חונך גם בשנות הקולג'. מקסים.

The Hschel school – בית ספר פרטי יוקרתי. בניגוד לבתי הספר הציבוריים שבהם הלימודים בחינם, פה הלימודים עולים סכום סמלי של 45 אלף דולר בשנה. מה מקבלים בשביל הסכום הזה? את המורים הכי טובים, את הפסיליטיז הכי טובים (הציוד בחדר האומנות הוא חלומו הרטוב של כל אמן), טיול כיף של שבועיים לישראל באמצע כיתה ח' – וכנראה גם את הסיכוי הכי טוב להגיע לאוניברסיטאות הכי נחשבות באמריקה.

מאחר שזה בית ספר יהודי, התלמידים רובם יהודים ולומדים משנה, תלמוד וכו'. אבל הם עושים את זה בצורה כל כך פלורליסטית ויפה: כל בוקר למשל נפתח בהנחת תפילין ותפילה, אבל יש שבעה פורומים שבהם אפשר לעשות את זה: בדרך האורתודוכסית הרגילה, בקבוצת מדיטציה (שבה מתחילים במדיטציה ואז מדברים על דברים רוחניים אישיים), בקבוצת נשים (שהיא בעצם קבוצת תמיכה והעצמה נשית), בקבוצת "צדק חברתי" ועוד.

התלמידים בבית הספר הזה (שהוא מכיתה א' ועד יב) לומדים בכיתות קטנות מאוד. בכיתה ה' למשל יש 16 תלמידים בשתי כיתות עם דלת מקשרת ועם שני מורים צמודים, כשבשיעורים קשים כמו חשבון ועברית מפצלים אותם לשתי קבוצות של 8 תלמידים עם מורה! לא יאומן.

אז מה למדתי מהסיור הזה? שכסף בהחלט עושה את ההבדל. אומנם מורה טוב לא תלוי בתקציב, אבל גם מורה בינוני בכיתה קטנה יכול להצליח יותר. ואומנם יש מחקרים שקבעו שגודל הכיתה לא משפיע על ההישגים הלימודיים, אבל כיתה גדולה עם שני מורים זה נחשב בעיניי לכיתה קטנה.

למדתי גם שאין תחליף למורה שמכין שיעור, שמתכונן אליו – אבל שכל כך קשה למורים בישראל לעשות את זה כשאין להם פינה משלהם, שהם מתרוצצים מכיתה לכיתה ומתמודדים עם בעיות משמעת אינסופיות. האמת, יצאתי משם עצובה. גם על זה שאני לא יכולה לתת לילדים שלי את מה שמקבלים ילדים בניו-יורק, וגם על זה שהתחושה היא שהמורים פה באים כל יום למלחמה.

בכל זאת, ניו יורק 

טוב, יאללה, נעבור לחלק הכיף. הכי אני אוהבת שאני עדיין מגלה מקומות חדשים בעיר הזאת. הפעם גיליתי כמה:

Witney Museum – המוזיאון נפתח לקהל במאי 2015, ולמרבה הבושה בכלל לא ידעתי. הוא מוקדש לאומנות אמריקאית ויש בו תערוכות מהממות. אז עליתי לקומה השמינית והאחרונה ותיכננתי לרדת למטה דרך התערוכות השונות, אבל להפתעתי בקומה חמישית נגמרות התערוכות. וזהו, יצאתי עם טעם של עוד. הרבה עוד. הנה כמה עבודות שמוצגות שם ואהבתי במיוחד:

זה נראה כל כך אמיתי שאנשים עצרו להסתכל מה פתאום אישה יושבת באמצע התערוכה

ככה זה נראה מרחוק

וככה נראה האיזור של הפה מקרוב. התעלפתי מהערצה

האו"ם – טוב, הוא לא חדש ונדמה לי שהוא די ממזמן שמה, אבל עד לא הייתי. דווקא יצא טוב להגיע לסיור באו"ם במסגרת ביקור רשמי עם המורים של המדינה, כי ראש הלשכה של השגריר שאירח אותנו לקח אותנו לסיור במקומות שבדרך כלל לא נותנים להיכנס אליהם כמו אולם המליאה והחדר של ועדת החוץ והביטחון (שהיה תפוס כשהגענו).

למדתי שם למשל שכל מדינה נתנה מתנה לאו"ם. איראן נתנה שטיחים ארוגים של כל המזכ"לים לדורותיהם, קטאר תרמה טרקלין מהמם (שלמרבה הצער שומם כי הקטארים אסרו למכור שם אלכוהול ובתגובה התעקשו הצרפתים שגם לא ימכרו שם מים – אז אף אחד לא בא), סין תרמה שטיח קיר עצום וכו'. ומה תרמה ישראל? נו, תנחשו. זה לא קשה.

אבן. משהו עתיק מאיזה חפירות, אבל בת'כלס די עולב. לא פלא ששונאים אותנו בעולם, קמצנים שכמונו.

Union square Post it Theraphy – "כותל הדמעות" של הניו-יורקים החל כמיזם של אמן כלשהו אחרי הבחירות והניצחון של טראמפ (שעדיין מורגש כמו פצע פתוח). הוא תלה כמה פתקיות על קיר פרוזדור בתחנת הרכבת העמוסה והזמין אנשים להביע את רגשותיהם ביחס לבחירות. היו שם פתקיות כמו "לא האישה הלבנה הזאת" לצד מסרים של שלום ואהבה, ואפילו מישהו ששאל "האם טראמפ אי פעם נוסע בסאבווי כדי אפילו לקרוא את זה?".

מפה לשם המיזם הצליח מעל המצופה עם רבבות פתקים שממלאים את כל הקירות בסביבה, ואתמול קראתי שעכשיו יעבירו את המיצג הזה למוזיאון.

ואי אפשר לסיים בלי כמה תמונות של קישוטי כריסטמס. תוסיפו ג'ינגל בלס ואת מסודרים.

חג שמח ושנה טובה!