מרוקו – אחרון ודי

הסוף: מרקש

את היומיים האחרונים של הטיול הקדשנו למרקש. לעומת הערים האחרות שראינו במרוקו (קזבלנקה, פס ורבאט) מרקש הרבה יותר אירופאית. אומנם גם בה יש את המדינה, העיר העתיקה, שגם פה היא בנויה מאינספור סמטאות קטנות, אבל יש בה גם רובע מודרני עם חנויות מערביות, רחובות רחבים, מכוניות יוקרה, מועדונים, מסעדות וכו.

באופן מפתיע, הרגשתי מאוד בטוח להסתובב בעיר לבד. התושבים מאוד מאוד נחמדים ומסבירי פנים, וגם אם רובם לא מבינים אנגלית הם עושים כל מאמץ לעזור בנפנופי ידיים. לא פעם מצאתי את עצמי משתאה נוכח העובדה שאני – בחורה יהודיה – מסתובבת במדינה מוסלמית, מדברת עברית חופשי ומרגישה בטוחה לגמרי. זה באמת לא פחות ממדהים.

במרקש, שהיא אחת מהערים המתוירות ביותר בעולם, יש חוק שמחייב לצבוע את כל הבנים באדום. אבל האטרקציה הכי גדולה (והכי מפורסמת) של העיר היא כמובן כיכר השוק. מהתמונות שראיתי הכיכר תמיד מפוצצת באנשים, ביום ובלילה. בסמטאות יש אינספור חנויות של נעליים מרוקאיות, גלביות, מנורות, בדים, שטיחים וכמובן תבלינים וברחבה הגדולה יושבים אנשים שמרקידים נחשים, מקפיצים קופים ורוקדים עם תרבושים. בשעות אחר הצהריים מקימים שם (כל יום מחדש) מאות דוכנים של אוכל רחוב שמשרתים את התיירים ואת המקומיים עד השעות הקטנות של הלילה.

אבל יצא שאנחנו הגענו למרקש בדיוק בעיד אל פיטר. זה אומר שהכיכר הייתה יחסית ריקה כמו שהרבה זמן לא ראו פה. קצת כמו עזריאלי ביום כיפור. בסמטאות השוק רק חלק מהדוכנים פעלו, ברחבה היו מעט מאוד מופעים ובאופן כללי לא היה צפוף. גם בדוכנים המפורסמים שמוכרים מיץ תפוזים סחוט טרי (במחיר של פחות מ-2 שקל לכוס) לא היה בכלל תור. זה היה קצת מאכזב בשביל תמונות, אבל הרבה יותר נוח בשביל השוטטות.

כצפוי, לא מצאתי שם שום דבר לקנות. את התבלינים קניתי בחנות מיוחדת שלקחו אותנו אליה שנראתה קצת יותר הגינית ומוכרת גם מוצרי קוסמטיקה משמן הארגן (כמובן שהמחירים שם הרבה יותר גבוהים מבשוק) ועל נעלים מרוקאיות ויתרתי.

בסוף הסיבוב עליתי לבית הקפה שממנו מצלמים את כל התמונות הפנורמיות של הכיכר. יצא יפה, אבל קצת ריק. תעשו טובה, תדמיינו שיש פה מיליון אנשים…

הנה עוד כמה תמונות מהשוק, שהלוואי שמעבירות את האווירה:

ווזהו, חזרנו הביתה. איך היה? מעניין מאוד, שונה ומיוחד. אומנם טיול מאורגן זה לגמרי לא בשבילי, אבל מצאתי שיש יתרון גדול בלהסתובב במדינה כמו מרוקו עם מישהו שנולד וחי פה, מכיר כל סמטה ויודע לספר אנקדוטות מעניינות בכל נקודה שעוצרים בה. העובדה שטיילתי עם בני 70 באה לידי ביטוי בזה שכמעט ולא הלכנו ברגל, אבל אני חייבת להגיד שרוב האנשים היו ממש נחמדים, בעלי חוש הומור ומביני עניין, וחלק גדול מהזמן בכלל לא הרגשתי את פערי הגיל בינינו (בעצם זה אומר שאני זקנה, לא? אהמ אולי עדיף למחוק את השורה הזאת).

אז תודה על הטיול אמא, היה כיף!