מרוקו – חלק ג'

היום החמישי: הדרך לארפוד

טאג'ין – יש

ספינג' – יש

קוסקוס – יש

היום זה קרה. בארוחת צהריים אכלתי קוסקוס – והיה טעים ממש. בהתחשב בזה שאני מכירה רק את הקוסקוס המוכן שקונים בסופר, אני יכולה להגיד שההבדל בולט מאוד ושהקוסקוס האמיתי עולה עשרות מונים על זה המוכן. הדבר היחיד המוזר היה שהקוסקוס פה הוגש עם ירקות אבל כמעט בלי מרק. זה לא היה רע, כי הקוסקוס עצמו היה טעים, אבל תמיד חשבתי שזה אמור לשחות במרק. תיכננתי לשאול את המדריך על זה אבל שכחתי. חוץ מזה הוא כל כך עסוק בשניים שלושה אנשים בקבוצה שמטריפים לו את השכל, שאני ממש מרחמת עליו. באמת, תדעו לכם שלהיות מדריך טיולים זו עבודה קשה מאוד מאוד, ולגמרי לא כיפית.

אז הבוקר, לפני שעזבנו את פס, נסענו לראות את המלאח, שהוא הרובע היהודי. כמובן שהיום אין שם בכלל יהודים או כל זכר להם, אבל המדריך התעקש להראות לנו איפה הם חיו. פרט טריוויה מעניין: מתברר שבבתים שבהם חיו היהודים יש חלונות גדולים ומרפסות, בעוד שבבתים של המוסלמים יש חלונות קטנים וגם הם מסורגים בסורגים צפופים, וזאת כדי שהנשים לא יוכלו לצאת החוצה ואף אחד גם לא יוכלו להציץ עליהן ולראות אותן.

משם המשכנו לבית הקברות היהודי, שבכניסה אליו יש שלט בעברית שכתוב עליו “בית החיים”, ובאופן מפליא זה שלט שמותקן בהרבה בתי קברות במרוקו, גם המוסלמיים. הדבר המעניין היחיד הקשור בבית הקברות הזה הוא שפעם הוא היה ממוקם במקום אחר, אבל אז הגיע המלך והחליט שהוא רוצה להקים באותו מקום את הארמון שלו (למלך יש ארמון מפואר מאוד בכל עיר). כמובן שלמלך לא אומרים לא, אז פשוט העתיקו את הקברים למקום אחר. בגלל זה אפשר עד היום לראות על מצבות רבות את המילים “נתגלגלו עצמותיו”.

הנה השלט בכניסה לבית הקברות ואחריו הכניסה לארמון המלך הסמוך:

אחרי הסיור הקצר הזה יצאנו מפס בדרכנו לארפוד. ארפוד היא עיר בדרום מזרח מרוקו, בלב מדבר הסהרה סמוך לגבול עם אלג'יר. כדי להגיע אליה צריך לנסוע איזה שש שעות, ובדרך לחצות את הרי האטלס התיכון ואת האטלס הגבוה (אבל בחלק הנמוך שלו). אז בגדול היה לנו יום שכולו נסיעה עם עצירות לפיפי ושתייה (או כמו שקוראים לזה פה בקבוצה: coffee in ו-coffee out). זה לא היה נורא, לפחות ככה היה לי זמן למיין את התמונות שצילמתי ולעדכן את הבלוג.

די בתחילת הדרך, לא רחוק מפס, הכביש מטפס לגובה 1,600 מטר ועובר בעיירה בשם איפרן (Ifrane). זו עיירת קיט שבנו הצרפתים לחילים שלהם בעת שצרפת שלטה בחלק הזה של מרוקו (מ-1912 ועד עצמאות מרוקו ב-1956 הצרפתים והספרדים חילקו ביניהם את השליטה במדינה, כשספרד שולטת בחלק הצפוני וצרפת בכל השאר). זו עיר שכמו הועתקה מהרי האלפים, עם גגות משופעים, כיכרות עם מזרקות ופארקים ואי אפשר להאמין שהיא נמצאת במרוקו. יש בה גם אתר סקי מאוד נחשב ויוקרתי. אחרי שמרוקו קיבלה עצמאות, הצרפתים נטשו את העיר והעניקו אותה במתנה למלך. הוא מצידו חילק את הבתים והקרקעות לחברים שלו, וכמובן בנה לעצמו ארמון גם שם, ולכן עד היום זו עיר של אנשים עשירים מאוד.

איפראן יוצאת דופן ממש, כי ככל שהתקדמנו דרומה ומזרחה הדרך הפכה מדברית ממש, למעט נווה מדבר אחד גדול מאוד ובו מטעים עצומים של תמרים מסוג מג'הול שמגיעים מפה לכל מרוקו. חוץ מזה רואים בדרך בתי טיט עלובים מאוד ומיליון ילדים יפים ומוזנחים. היה אחד חמוד ממש – בן לא יותר מ-5 שכבר מוכר בבאסטת תפוחים – שעשיתי לו בוק שלם:

ופריט טריוויה אחרון להיום: מכירים את זה שאומרים על מישהו שהוא "שלוך" ומתכוונים שהוא שלומפר כזה? אז מסתבר שהמקור למילה הוא באיזור ארפוד ושזה כינוי ליהודים אנאלפבתים ועניים שחיו פה.

מחר יוצאם ליום בסהרה…