מה שקורה ב-Ischgl

אז הבוס קורא לי יום אחד למשרד שלו. "את שומעת", הוא חצי-התנצל כשהתיישב בכורסת העור, "יש איזו עבודה מחורבנת שחייבים לעשות. ניסיתי להתחמק אבל זה ממש חשוב. מחויבות עיתונאית וכל זה. אני יודע שזה הרבה שעות נוספות ולא משלמים על זה תוספת, אבל אין ברירה מישהו חייב לעשות את זה". 

"ברור", אני מהנהנת בהבנה, "אם צריך אז צריך. הכל למען הקבוצה. לא הייתי רוצה שמישהו אחר יצטרך לעבור את זה”. 

הוא הסביר שלמערכת הגיע טיפ אנונימי על תופעה מוזרה המתרחשת באירופה מדי חורף: מתברר שרבבות אנשים, נורמלים למראה, מחברים לרגליים שלהם שתי סכינים ארוכות, לוקחים מקלות בידיים ומטפסים בקור מקפיא לפסגות הרים המושלגים – רק כדי לרדת ברגל את כל הדרך למטה ולחזור לאותה נקודה.  

המקורות דיווחו שהאנשים שירדו מההר היו שונים לגמרי מאלה שעלו. חלקם חזרו עם חיוך מאוזן לאוזן וסיפרו על החוויה השמיימית שעברו, על הנופים, על הרוח ועל תחושת החופש המענגת. אחרים חזרו מזיעים, צולעים, לפעמים גם עם רגל שבורה – ונשבעו שזו הפעם האחרונה שהם מבזבזים כל כך הרבה כסף על החרא הזה.

 אז אתם מבינים למה מישהו היה חייב לבדוק את זה.

את התחקיר נשלחתי לבצע ב-Ischgl, שזו עיירת סקי במערב אוסטריה, קרוב מאוד לגבול עם שווייץ. העיר נחשבת לאתר סקי שמפורסם גם במסלולים שלו, אבל בעיקר בחיי הלילה ובמגוון הפעילויות שהוא מציע גם למי שאינו גולש.

 את המשימה הסופר-חשובה הזו שילבו המארגנים בתחקיר עיתונאי לא פחות מרתק – לבדוק מה קורה במחלקת העסקים של חברת התעופה האוסטרית ובלאונג'ים בשדה התעופה שם. התווכחתי, התלוננתי, איימתי להתפטר – אבל הבוס התעקש. את חייבת לנסוע בביזנס ולחזור עם כל הפרטים.

 הופ, נחתנו בווינה

 אחרי השכמה ב-3:30 בבוקר וטיסה של ארבע שעות נחתנו בשדה התעופה בבירת אוסטריה. מיד נלקחנו – אני וחמשת העיתונאים האחרים שנסעו איתי – לסיור בהאנגר הענק שצמוד לשדה התעופה, שבו מטפלים במטוסים של Austrian Airlnes וגם במטוסים פרטיים של אוסטרים עשירים. המדריך הסביר שנוכל להיכנס לכל מטוס שנרצה, חוץ מלמטוס הפרטי שחנה שם. כששאלנו למה הוא ענה שהבעלים מאוד רגיש לסימני אצבעות שמשאירים לו על חיפוי המהגוני בתא הנוסעים…

 אז הסתובבנו במשך שעתיים בהאנגר, והיה משעמם לתפארת. קיבלנו הסברים על על הגלגלים, המנועים, המדפים ורק חיכינו שזה ייגמר כדי שנוכל להמשיך לסקי. לקינוח הכניסו אותנו לתא הטייס באחד המטוסים וקיבלנו הסבר – ארוך מדי אבל מעניין – על איך זה עובד, מה חלוקת התפקידים בין הטייס לטייס המשנה וגם מה בדיוק עשו חוטפי המטוסים ב-9/11 שאיפשר להם לחמוק מהמכ”מים ואיזה חלק של לוח התצוגה הם פירקו כדי שלא יהיה אפשר לאתר אותם.

 אחרי ארוחת צהריים בחדר האוכל היוקרתי של עובדי אוסטריאן (אגב, מדי הדיילות שלהם זה הדבר המכוער ביקום – אדום מכף רגל עד ראש, כולל הגרביונים, הנעליים והקוקו לשיער. מהמרת שגם התחתונים באותו צבע), חזרנו לטרמינל ונלקחנו ללאונג' של החברה, שאם להודות על האמת היה דומה לכל הלאונג'ים האחרים שראיתי (חוץ מזה שלא היו בו כורסאות אלא רק כיסאות רגילים). בחמש אחר הצהריים עלינו סוף סוף לטיסת ההמשך ל-Innsbruck. כ-45 דקות אחר כך נחתנו, ועוד שעה ו-10 דקות אחר כך הגענו סוף סוף לאישגל. מכל היום הארוך הזה, הדבר היחיד ששווה לזכור הוא שאם אתם טסים לסקי אז אוסטריאן תטיס לכם את ציוד הסקי בחינם. אה, וגם שהביזנס שלהם לא שווה. הרווח בין השורות כמעט רגיל והכיסא לא נשכב. אז אלא אם ממש חשוב לכם לאכול בצלחת חרסינה ועם סכו"ם ממתכת – אל תטרחו.



Ischgl

 כשהגענו כבר היה חושך אז לא ראינו את הדרך. מה שראינו זה רק את התאורה היפה שמקיפה את העיירה בלילה, כשכל הבתים והרחובות מוארים באור רך על רקע ההרים המושלגים. רק מלראות את זה הלב מתרחב.

 שיכנו אותנו במלון בשם Trofana Alpin – מלון משפחתי, כמו כל המלונות בעיירה, שמדורג ארבעה כוכבים אבל היה פשוט מעולה, מפנק, משופץ לגמרי ובמיקום מצוין במרכז העיר. מאוחר יותר נציגת משרד התיירות המקומי תסביר לנו שהתיירות היא ההכנסה העיקרית של התושבים, ולכן כל משפחה הפכה את הבית שלה למלון או לבית דירות וכל בני המשפחה עובדים שם. מאחר ששטחי הבנייה בעיירה מוגבלים מאוד (באזורים נרחבים אסור לבנות כי הם קרובים מדי להרים ויש חשש למפולות שלג), ואף משפחה לא מוותרת על השטח שלה, אף רשת מלונות לא יכולה לבנות שם מלון וכל המלונות הם משפחתיים ואינטימיים. 

המלון הכי יקר בעיר, והיחידי שמדורג חמישה כוכבים, הוא Trofana Royal, ששייך גם הוא לאותה משפחה שהיא בעלת המלון שבו גרנו (ושם גם אכלנו את ארוחת הערב ביום האחרון). זה מלון ממש מדהים, שאומנם לא ראיתי את כולו אבל אפילו השירותים שם נראים כמו ארמון (האסלות מחוממות ואחרי כך הורדת מים הן מסתובבות ועוברות ניקוי מסיבי).

 באישגל חיים 1200 תושבים קבועים, אבל בחורף יש שם פי 20 אנשים שממלאים את המלונות. הרחוב הראשי מלא בחנויות לציוד סקי ולבגדי סקי ויש כמובן מלא מקומות לאפרה-סקי, כמו פאבים, חנויות יין ומסעדות. גם בקיץ מגיעים לשם הרבה תיירים, שבאים לעשות טיולים בהרים המוריקים, ואז החנויות מתמלאות בציוד לטיולים, אופניים וכו'. התושבים עובדים כאמור במלונות המשפחתיים או כמדריכי סקי. כשהעונה נגמרת הם מתחילים להכין את העונה הבאה, ואז כולם עובדים בשיפוצים או בעבודות מזדמנות אחרות.

 סמוך לאישגל, במרחק של 10 דקות נסיעה, יש עיירת סקי נוספת, זולה יותר, בשם Galtür. העיירה הזו מפורסמת בשני דברים: האחד, סטודנט לכימיה תושב העיר, ששם לב שכשעושים סקי השמש מאוד מסנוורת וגורמת לכוויות עור, נכנס יום אחד למטבח ביתו והמציא את קרם ההגנה שהפך מאוחר יותר לאימפרית Piz Buin המוכרת. השני, מפולת השלגים האדירה שהתרחשה שם ב-1999 וגרמה למותם של 31 בני אדם שנקברו חיים בתוך הבתים שלהם, וביניהם גם 12 ילדים. זה היה אירוע יוצא דופן שלא היה כמו מעולם שם, ובעקבותיו הוקמה חומה אדירה בין העיירה להר, שאמורה לעמוד בלחץ של 11 טונות שלג, למקרה שתתרחש מפולת נוספת. הבתים שנחרבו, אגב, נבנו מחדש באותו מקום. המוזיאון די מיותר, אבל החומה והסיפור שמאחוריה מאוד מרשימים.



החומה של גאלטור

 הסקי

 באישגל יש יותר מ-230 ק”מ של מסלולי סקי בכל הרמות, אם כי בעיקר מסלולים אדומים. היתרון הגדול של האתר הוא הגובה שלו – בין 1,500 ל-3,000 מטר – מה שמאפשר עונת סקי ארוכה במיוחד, מסוף נובמבר ועד סוף אפריל. הרכבלים מגיעים עד לרחוב הראשי של העיר, ממש קרוב למלונות, ואם רוצים אפשר להשאיר את הציוד בחנויות ההשכרה שלאורך הרחוב אז זה ממש נוח. למעשה, אחד הרכבלים המרכזיים היה בעבר מרוחק איזה 400 מטר ממרכז העיר, וכולם התעצלו ללכת עד אליו, מה שיצר עומס כבד בבקרים ואחה”צ על הרכבלים האחרים. כדי לפתור את זה אנשי העיירה הקימו מנהרה עם מסוע שמחברת את הרחוב הראשי עם הרכבל, כך שהיום לא צריך ללכת אפילו מטר עם הציוד.

בגאלטור יש רק 60 קמ של מסלולי סקי, אבל השניים שאני עשיתי – שניהם כחולים – היו ארוכים, נוחים מאוד ועם נוף מהמם בדרך למטה. בית הספר לסקי שם, שמלמד ילדים לגלוש, נראה לי הרבה יותר נחמד וביתי מזה שבאישגל.


הרכבל בגאלטור

באופן מפתיע למדי, התברר שמבין כל הקבוצה אני ברמה המתקדמת ביותר, ולכן זכיתי במדריך פרטי שעלה איתי למסלולים (כחולים בלבד). חוץ מזה שהוא היה חתיך הורס, הוא גם היה ממש מקצועי וחזר איתי לעקרונות הבסיס שהיו חסרים לי (או ששכחתי). ביום השלישי גלשנו בגאלטור, ואז קיבלתי מדריך אחר שהיה גם הוא מעולה (אם כי חתיך פחות). אחרי שלושה ימים איתם נראה לי שממש התקדמתי.




וכל השאר

פעילויות שלג אחרות

 באישגל הכל סובב סביב הסקי (שלוש מילים בס'!) אבל גם מי שלא גולש לא ישתעמם. יש שם מרכז גדול של קפיצות סקי, ומדי פעם המדריכים עושים הופעות ראווה, ומי שלא גולש יכול לצאת לטיולים בנעלי סקי – זה כיף ולא מצריך שום הכשרה מוקדמת, אבל צריך כושר אם הולכים בעליות – או להתנסות ב-Cross Country, הליכה מאומצת בנעליים מיוחדות עם מגלשיים שמאפשר גם טיפוס ולא רק גלישה בירידה. את הקרוס קאנטרי לא ניסיתי, אבל אומרים שצריך לזה כושר גופני.


ski shoes hiking

 אבל הכיף הכי גדול באישגל, חוץ מהסקי, הוא מזחלות השלג (Tobogganing). פעמים בשבוע בשעות הערב אפשר לשכור מזחלת שלג ולגלוש עליה במורד ההר לאור הפנסים שמסמנים את המסלול. זה מסלול של 7 ק”מ שלוקח איזה 40 דקות, ותאמינו לי שכולם רצו שזה לא ייגמר לעולם.

 השליטה במזחלת היא באמצעות הרגליים – ימינה ושמאלה מכוונים עם הברכיים, וברקס עושים כשפשוט מכניסים את הרגליים לשלג: אם הרגליים באוויר מפתחים מהירות מפחידה, ואם מניחים אותם על הרצפה אפשר לשלוט במהירות עד לעצירה מלאה. האמת, כיף לא נורמלי לעשות את זה מהר, והעובדה שזה בחושך רק מוסיפה לכיף. כקונטרה למזחלות של אישגל, בגאלטור יש שני מסלולי סקי (אדומים) שפתוחים פעמיים בשבוע בשעות הלילה.

 בימים שאנחנו היינו באישגל היו בכל יום על ההר 17-20 אלף איש. זה נתון מדהים, ומה שמדהים יותר הוא שלא היה תור באף אחד מהרכבלים, וגם במסלולים לא הורגש עומס. כנראה שמישהו שם באמת יודע מה הוא עושה.



מזחלות השלג

האוכל

 המארחים שלנו עשו מאמצים ניכרים לפנק אותנו. בכל יום אכלנו צהריים באחת המסעדות שבלב אתר הסקי. האמת, אין דבר יותר כיף מלגלוש כל היום ובצהריים להגיע למסעדה באחת הפסגות ולעצור שם לארוחה קלה עם כוס בירה.



ארוחת צהריים על המדרון

 

בערבים אכלנו פעם אחת במלון (בערב ההגעה), פעם אחת במסעדה מסורתית עתיקה שבנויה בתוך בית טירולי עתיק, פעם הוזמנו לערב פונדו, ובערב האחרון נלקחנו לארוחת ערב מושקעת במיוחד במסעדה שנחשבת לאחת הטובות באוסטריה ומגישה ארוחה של 13 מנות עם שישה סוגי יין שונים. הארוחה הזו נמשכה 4.5 שעות והייתה שווה ממש (אני מניחה שהיא גם יקרה ממש).


חלק מהמנות בארוחת הערב האחרונה

 חיי לילה

אישגל ממצבת את עצמה כמרכז קרחנה עולמי, שמציע חוץ מסקי גם חיי לילה סוערים. ואכן, יש שם אינספור פאבים, מסעדות וחנויות יין, ובארבע/חמש אחר הצהריים, כשהרכבלים נסגרים, אפשר לראות אלפי אנשים מעמידים את ציוד הסקי שלהם במתקנים המיועדים לכך בכניסה לפאב ופותחים בחינגת שתייה אינסופית. בערב כולם שם כבר מסטולים לגמרי ומסתובבים ברחובות תוך כדי שירה בגרמנית. יש בעיר גם לא מעט דיסקוטקים (עוד קוראים לזה ככה?) ובזה שאנחנו היינו היו מלא אנשים שעסקו בפעילות חוקית יותר וחוקית פחות.

אחרי שלושה ימים של סקי ופינוקים חזרנו הביתה. אם קראתם וגם לכם בא עכשיו סקי באישגל – אשריני. סימן שהקורבן שלי לא היה לשווא.

תגובה אחת בנושא “מה שקורה ב-Ischgl”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s