Living the dream, Disney Dream

 Love, exciting and new"

Come aboard, were expecting you

Love, lifes sweetest reward

"Let it flow, it floats back to you

יום רביעי, 8 בערב, מתישהו בסוף שנות ה-70. מהמרקע עולה מנגינת הפתיחה של עוד פרק בסדרה "Love Boat" ואני יושבת מרותקת למסך. המחשבה שאיפשהו בעולם יש אוניות פאר כאלה, חופים קסומים כאלה ומקומות רחוקים שקוראים להם בשם האקזוטי "פורטו וייארטה" מהפנטת אותי לגמרי, שלא לדבר על הקסם בידיעה שלא משנה כמה דרמה תהיה בפרק, שתי דקות לפני הכתוביות כולם יירדו מהאוניה מחויכים ומחובקים.

אחחח, מי היה מאמין שיום אחד גם אני אצטלם עם תואם קפטן סטובינג, אקבל משקה מאחיו החורג של אייזיק (כלל השפם) וג'ולי כלשהי תקרא לקראתי ברמקול "Welcome aboard". רק את הרומן עם הדוק, למרבה הצער, לא הספקתי לנסות…

 חלק א': ההפתעה

לקראת הנסיעה אלון ואני חשבנו לעשות הפתעה לילדים, משהו שנשמור מהם בסוד עד הרגע האחרון ויהיה "וואו" אחד נוסף אחרי כל ה"וואו" של הטיול הזה. אז יצאנו בבוקר מדייטונה ביץ' ואמרנו לילדים שנוסעים לאורלנדו. הם לא שאלו כלום כשאמרנו להם ללבוש בגדי ים על הבוקר (אמרנו שאולי נמצא חוף נחמד לעצור בו בדרך), לא התפלאו כשאירגנו מחדש את כל המזוודות ולא חשדו גם כשניקינו פתאום את האוטו מכל הזבל שהצטבר בו.

בעודנו נוסעים דרומה על קו החוף, התגלתה לעינינו פתאום האוניה העצומה של דיסני, זו עם הבסיס השחור, הקומות הלבנות, סירות ההצלה הצהובות והארובה האדומה שמצוירים עליה האוזניים של מיקי. המראה הלא צפוי של הספינה העצומה מזדקרת מהחוף היה מדהים. וככה התנהלה השיחה באוטו:

אני: תראו איזו אוניה מדהימה. רוצים שנעלה עליה?

הילדים: כן, ממש.

אני: באמת, רוצים?

הילדים: אז כן.

אני: יאללה, בואו נעלה. נראה אם יש מקום.

הילדים: בטח, בספונטניות….

אלון (יורד בחדות מהכביש המהיר): אני רק מחזיר את האוטו.

הילדים: ממש. יאללה, יאללה, תפסיקו לעבוד עלינו.

אלון: אנחנו לא עובדים עליכם. רציתם לעלות – אז עולים.

הילדים (בשוק טואטלי): תישבעו. תינדרו. מילה?

אני: בחיי אלוהים. הכרטיסים בתיק מאחורה. תכף אראה לכם.

אלון (מחנה בחניון של השכרת הרכב ומוציא את המזוודות): יאללה בואו, כבר תכף מפליגים.

הילדים (המומים, לא זזים): נו, די, מה קורה פה?

אלון: הפתעת הבר מצווה של איתמר יוצאת לדרך עכשיו – קרוז לבאהמס באוניה של דיסני.

הילדים צורחים בהתרגשות ואז מתעשתים: יוווו חכו רגע, אנחנו חייבים לשלוח סנפצ'ט!!!!! (אומרים שאם קוראים את זה מהסוף להתחלה יוצא "יווו, תודה להורים המדהימים שלנו שכל כך התאמצו בשבילנו")

חלק ב': האוניה

ה-Disney Dream היא האוניה הכי גדולה והכי חדישה של דיסני. באתר של Disney Cruise אפשר ללמוד הכל עליה, הכל מתוכנית הקומות (14) ועד תמונה של כל חדר, מיקומו היחסי במסדרון, המרחק מהמעליות, איזה נוף רואים מהחלון שלו ופירוט הגודל של חדר השירותים.

באתרים אחרים – ויש המון כאלה – אמריקאים משוגעים מדרגים כל חדר מבין יותר מאלף שיש שם וממליצים אם הוא שווה או לא. יש שם למשל ויכוח נצחי בשאלה אם עדיפה קומה גבוהה או נמוכה, ואיפה מרגישים יותר את תנועת הגלים, או אם עדיף חרטום או ירכתיים. למדתי שם למשל שיש אמריקאים שהיו כבר 14 פעמים על האוניה הזו בדיוק ובכל פעם מזמינים את אותו חדר!

אנחנו התלבטנו אם להזמין חדר משפחה או שני חדרים נפרדים ואם להזמין חדר חיצוני או פנימי. ההבדלים במחירים כמובן גדולים. בחדרים הפנימיים אין חלון, והפתרון הגאוני של דיסני לבעית הקלסטרופוביה הוא חלון עגול שפשוט משדר בלייב את מראה הים שבחוץ. הבונוס הוא דמויות של דיסני שמדי פעם "מציצות" בחלון ומדברות עם דיירי החדר.

בסופו של דבר הלכנו על שני חדרים חיצוניים עם מרפסת ודלת מקשרת, בקומה אמצעית וקרוב למרכז האוניה ולמעליות. ההחלטה להזמין שני חדרים הייתה חכמה מאוד, כי החדרים די קטנים ולהידחס כל המשפחה בחדר אחד היה עלול להיות מאוד צפוף, קצת כמו בקרוואן. לעומת זאת הבחירה בחדרים עם המרפסת הייתה נחמדה, אבל לא חיונית. היה נחמד להסתכל ביום הראשון על המים השקטים ועל התקדמות האוניה, אבל בת'כלס בילינו כל כך מעט זמן בחדר שאין לזה ממש חשיבות. בסופו של דבר המרפסת הייתה המקום הזה שבו מייבשים את בגדי הים…. את תנועות הגלים אגב הרגשנו בכל מקום, למעט בחדרים. בהתחלה זה ממש מוזר, אבל ככל ששוהים יותר על האוניה מתרגלים לזה.

אז מה יש פה שעושה את זה כל כך מדהים? קודם כל 1,500 אנשי צוות על כ-5,000 נוסעים. לכל חדר יש חדרן אישי שמלווה אותך כל הנסיעה ויודע איך אתה אוהב את המיזוג שלך, את הסבון שלך ואת טמפרטורת המים. החדרן שלנו פתח כל ערב את המיטה הנוספת בחדר של הילדים (שיורדת מהתקרה!) וסגר אותה בבוקר, וגם השאיר לנו כל יום מגבת מקופלת בצורה של חיה אחרת. את החדרים מסדרים פה פעמיים ביום – בבוקר ובערב.

לכל חדר יש גם שני מלצרים אישיים – אחד שאחראי על האוכל והשני על המשקאות. כל ארוחת ערב אוכלים במסעדה אחרת על האוניה בסבב שנקבע מראש, והמלצר שלך עובר איתך ממסעדה למסעדה ויודע מי צמחוני, מי שונא בצל ומה המשקה המועדף אליך. אצלנו המלצרית הבחינה שאיתמר מזיז הצידה עלים שהיו לו במנה, ואז עשתה את זה בשבילו. המלצר של המשקאות עשה לילדים קסמים ובאופן כללי מאוד התאמץ לשמח אותנו. כמובן שלכל הצוות הזה צריך להשאיר טיפ ביד נדיבה. כמה נדיבה? דיסני ממליצים להשאיר 12 דולר לאדם לכל יום הפלגה (במקרה שלנו זה יצא 180 דולר!). אם בא לך להשאיר יותר, הם כמובן לא יתנגדו…

חןץ מזה יש גם מגלשת מים שקופה ומגניבה שמקיפה את האוניה וגולשים בה באבובים זוגיים. יש מגרש מיני גולף (שלא מביא בחשבון את הרוח), מגרש כדורסל, שלל בריכות, כולל מתחם למבוגרים בלבד (מסיבה כלשהי יש לא מעט מבוגרים בלי ילדים שבוחרים להפליג דווקא באוניה של דיסני), מסך ענק בבריכה שמקרין את הסרטים הכי חדשים של דיסני  (וגם קולנוע עם סרטי תלת מימד), אולם תיאטרון שמעלה כל ערב הופעות מושקעות עם הדמויות של דיסני, מועדוני ילדים לכל הגילאים (במועדון של הקטנים אפשר להיתקל מדי פעם בסינדרלה או בפיטר פן), וכמובן אוכל, שתייה וגלידה חופשי כל היום וכל הלילה.

לכל אורך היום מסתובבות על האוניה הדמויות של דיסני, ומצטלמות עם הילדים (והמבוגרים) הנרגשים. כן, גם עם אלה שכבר ראו אותם והצטלמו איתם בעבר, ואפילו עם כאלה שלכאורה כבר מזמן עברו את הגיל…

חלק ג': הקרוז 

בכל יום במהלך ההפלגה האוניה עוצרת במקום אחר. ביום הראשון עצרנו באי נאסאו, ומיד קפצו עלינו המוני מקומיים שרק רצו לעשות לנו סיור / לקחת אותנו במונית / להמליץ לנו על מסעדה / לארגן לנו סיור מודרך. כשהתרחקנו מהם ראינו שהאי די מוזנח עם בתים רעועים ורחובות עלובים.

אלא שלאי הזה מחובר בגשר אי קטן נוסף בשם Paradise Island וכשמו כן הוא: גן עדן. זה אי שכולו נשלט על ידי המלון הענק והמפואר  Atlantis, ולידו עוד כמה מלונות קטנים, וכולו ירוק ומטופח מאוד. ירדנו שם לחוף הים, שהיה הכי כחול וצלול שראיתי מימי. היה כל כך חם ולח, שלא יכולנו להתאפק ונכנסנו למים למרות שלא היו לנו מגבות.

ביום אחר האוניה עצרה באי פרטי של דיסני בשם Castawey Cay. זה אי קטן שאף אחד לא גר בו (למעט 100 עובדים של דיסני שמתחזקים אותו) והוא הוכשר כולו לטובת ההפלגות של דיסני, עם חופים, מגלשות מים, ספורט ימי ופעילויות נופש אחרות. ברגע שהאוניה עוגנת הצוות יורד לחוף ומארגן אותו במהירות לקראת ירידת הנוסעים, ואז רכבות קטנות מסיעות את הנופשים לחופים השונים (חוף למשפחות, חוף למבוגרים בלבד, חוף עם סירות להשכרה וכו'). בחוף שבחרנו חיכו לנו מיטות שיזוף, שמשיות והמים הכי כחולים ושקטים אבר. רבצנו שעות על החול הלבן ובמים הנעימים ואחר הצהריים חזרנו לאוניה (כל אחד יכול לעלות ולרדת מתי שבא לו).

ביום האחרון, אחרי ארוחת הבוקר, נפרדנו מהחדרן והמלצרית וירדנו בצער לחוף. הייתה באמת חוויה קסומה, גם לנו ובעיקר לילדים. מזל שעכשיו עוד יש לפנינו את כל הפארקים של אורלנדו, אחרת היינו ממש עצובים…