דרום קרוליינה

יום #11

את הלילה עשינו בעיר הנידחת והלא-חשובה Wilson שבצפון קרוליינה, שכל תפקידה היה לחלק לנו את הדרך הארוכה מווירג'יניה לדרום קרוליינה. בבוקר – שהיה בוקר יום ההולדת שלי – אלון הביא לי ארוחת בוקר למיטה (מחדר האוכל של המלון, אבל עדיין) והילדים נתנו לי במתנה בושם שקנו באחד המולים.

אחר כך יצאנו דרומה לכיוון ל-Myrtle Beach, עיר נופש וקיט בדרום קרוליינה, על חוף האוקינוס האטלנטי. הגענו לפני הצהריים בכוונה להישאר פה יום שלם ורק לנוח, לעכל ולעשות בטן גב. מאחר שהעיר ידועה כאחת מבירות הגולף העולמיות, כמובן שאלון ניצל את ההזדמנות ודגם את המגרשים המקומיים (ודיווח שהם מדהימים).

המלון שלנו, Dunes Village, היה ממש על חוף הים והיה בו גם פארק מים קטן עם מגלשות, מסלול אבובים, בריכות מסוגים שונים וכמובן ג'קוזי. היה כיף ממש לעשות עצירה ליום שלם בלי נסיעות, הליכות וקניות, ורק להתגלש, לשכשך ולהשתזף (למרות שהיה מעונן רוב הזמן).

בערב הזמנו לילדים סושי לחדר (זה מה שהם בחרו), ואלון ואני יצאנו לבד לאכול ארוחת ערב לכבוד היום הולדת. אלון בחר מסעדה ברזילאית והתברר שהיא מסוג המסעדות שבהן בזמן הקינוח כל המלצרים באים לשיר (בפורטוגזית) לכל מי שיש לו יומולדת. בערב שאנחנו היינו היו עוד ארבעה כאלה… היה טעים ומביך:)

יום #12

למחרת התעוררנו מאוחר ובגלל ששוב היה מעונן ביטלנו את האפשרות לרדת לים. הילדים הודיעו שמיצו את פארק המים שבמלון אז הלכנו על פלאן בי: אחרי ארוחת בוקר מפוצצת ב-iHop (אנחנו לגמרי עושים וי על כל הרשתות האמריקאיות) – שלפי השעון הייתה גם שעת הארוחה המפסקת בישראל – הלכנו למוזיאון Wonderworks. כבר מבחוץ אפשר לראות שזה המוזיאון הכי מדליק אבר:

גם מבפנים מתברר שמדובר באחד המוזיאונים האינטראקטיביים השווים ביותר, שמשום מה אף אחד לא שמע עליו ולא מכיר אותו (כולל אנחנו, שנתקלנו בו במקרה אחרי שראינו באינטרנט תמונה של המבנה מבחוץ והסתקרנו). יש למוזיאון גם סניף באורלנדו, אבל כנראה שכולם כל כך עסוקים בפארקים של דיסני שהוא פשוט נפל בין הכיסאות.

המוזיאון הוא ארבע קומות של פעילויות מגניבות לילדים וגם לגדולים. יש שם למשל אופניים שאם מפדלים בהם חזק אפשר לעשות סיבוב של 360 מעלות. יש סימולטור טיסה כמעט אמיתי, יש מיטת מסמרים, סרט 6D, פסנתר ענק ופארק חבלים ענק ומאתגר. היינו שם שלוש שעות והיה קשה למשוך את הילדים החוצה. הנה כמה תמונות משם:

איתמר על מיטת מסמרים (כן, זה כואב כמו שזה נראה)

בקיצור, אם אתם בסביבה – כדאי. אגב, העובדה שהגענו בספטמבר ולא באוגוסט הייתה קריטית פה כי לא היו תורים בכלל. כל מתקן שהגענו אליו היינו כמעט לבד. לפי החבלים שמתוחים בכניסה, אפשר ללמוד שבאוגוסט זה סיפור אחר לגמרי (בשלב מסוים הילדים צחקו עלי שכל שתי דקות אני אומרת 'אתם מתארים לכם מה הלך כאן באוגוסט').

אחר כך הסתובבנו קצת ביריד ממש חביב שהיה בחוץ ואז המשכנו דרומה ל-Charleston, עיר דרומית טיפוסית שעל שפת האוקינוס האטלנטי.

יום #13

צ'רלסטון, בירת דרום קרוליינה, נמצאת בדיוק באמצע הדרך מניו יורק למיאמי. היא הוקמה ב-1670 ובמשך השנים גדלה בזכות הנמל הגדול שלה, שעד היום הוא אחד מעשרת הנמלים המסחריים הגדולים בארה"ב. הנמל היה גם בסיס מרכזי להבאת עבדים באפריקה, ולמעשה בצ'רלסטון נורתה הירייה הראשונה במלחמת האזרחים האמריקאית.

לא רק במלחמה הייתה צ'רלסטון ראשונה. הידעתם למשל שבצ'רלסטון נחנך בית האופרה הראשון, הקולג' הציבורי הראשון וגם המוזיאון הראשון בארה"ב? אפילו משחק הגולף הראשון שוחק בה. וכן, גם ריקוד הצ'רלסטון המפורסן נקרא על שם שיר שכתב אדם שביקר בעיר והושפע ממנה מאוד.

ביוני האחרון עלתה צ'רלסטון לכותרות כשגבר לבן נכנס לכנסיה אפרו-אמריקאית בעיר וטבח תשעה שחורים (אחר כך אובמה הגיע לעיר והשתתף באחת ההלוויות).

חמושים בכל המידע הזה יצאנו לסיור רגלי בעיר. עברנו בין הסמטאות העתיקות עם בתי הלבנים האדומות, הפארקים הירוקים והמטופחים, בתי העשירים עם הגינות המפוארות והמרפסות הגדולות וראינו את המקום שבו מכרו עבדים שהגיעו מאפריקה וירדו בנמל של צ'רלסטון, ואת המבצר על האי שבו פרצה מלחמת האזרחים.

סיימנו את הסיור בשוק המקורה, שבו מוכרים היום בעיקר תכשיטים וסלסלות קש, שהשחורות המקומיות קולעות בעצמן בשיטה מסורתית כלשהי מקש שמגדלים באיזור. מסיבה לא ברורה כלשהי בכל פעם שעצרנו להסתכל עליהן עובדות הן הפסיקו כאילו שזה מפריע להן.

אחרי הסיור אכלנו צהריים – הפעם בהמבורגריה הטרנדית Five Guys (התוספות – חסה, עגבניות, חמוצים וכו' – הכי טריים שפגשנו, צ'יפס מלוח מדי) – ונפרדנו מהעיר וממדינת דרום קרוליינה. היעד הבא: ג'ורג'יה.

והערת אגב: כמעט שבועיים עברו מאז יצאנו לדרך, ומה אני אגיד לכם הטיול הזה ממש ארוך ועמוס בחוויות. זה מתבטא בכך שהיום כבר קשה לנו להיזכר בטיול האופניים שעשינו ביום הראשון בסנטרל פארק או במה שעשינו באנאפוליס או לזכור איפה ישנו ואכלנו בכל יום (את ה-17 מייל המיותרים שהלכנו בשננדואה אנחנו דווקא זוכרים מצוין:)). נראה לי שייקח לנו עוד הרבה זמן לעכל את כל החוויות שאנחנו עוברים ושעוד נעבור. מצד שני, כולנו ממש מתבאסים מהמחשבה על יום החזרה ומנסים להדחיק את העובדה שאוטוטו החוויה המדהימה הזאת נגמרת.

מקווים שהיה לכם צום קל. חשבנו עליכם…