יעקב בר-לב (1940 – 2014)

פותחת את הארון לבחור חולצה למחר. ברור שצריך חולצה שחורה. בוחרת אחת לא כל כך חדשה אבל מחמיאה. רגע, אבל יקרעו לי אותה. מחזירה ומוציאה אחרת. טישרט ישנה פשוטה. כועסת על עצמי. אבא שלך מת וזה מה שמעסיק אותך?

קמה בבוקר אחרי לילה של שינה טרופה. השיער שלי נראה זוועה. ככה זה כשהולכים לישון עם שיער רטוב. חושבת: אני אשים כובע, זה מקובל. במחשבה שנייה: מה כובע, מה את ג'קי אונאסיס. שוב כועסת על עצמי. אבא שלך מת וזה מה שמעניין אותך?

עונדת את השעון ומגלה שלא הזזתי אותו לשעון חורף. מזיזה שעה אחורה ומקפיצה קדימה את התאריך. חושבת שזה סמלי שהתאריך לא התחלף ושנחמד שאפשר להחזיר את הזמן שעה לאחור. חבל שאי אפשר להזיז אותו שבע שנים לאחור.

יורדת למטה ופותחת את המחשב לקרוא שוב את מה שכתבתי אתמול בלילה. חשוב לי להגיד משהו בהלוויה, אבל מה? צריך לדבר אליו או אל מי שבא? צריך לספר את תולדותיו? אני רוצה להיפרד אבל מתקשה למצוא את המילים. אני, שמילים תמיד באות לי כל כך בקלות. מתקנת, מוסיפה, מוחקת, מדפיסה. מתקנת שוב ומדפיסה שוב. כועסת על עצמי. אבא שלך מת ואת מתעסקת בתיקוני עריכה?

מפשירה אוכל לצהריים לגיא. דואגת ששחר ואיתמר ישימו בתיק חולצה להחלפה, שלא יגיעו עם חולצות בית ספר. מכינה לגיא את התיק של הג'ודו ליד הדלת ומכניסה לו מפתח לילקוט. מוודאה שיאספו אותו בזמן. לא כועסת על עצמי. שמחה שיש לי במה להתעסק.

הולכת לקבור את אבא.

* * *

לטובת מי שלא הכיר את האיש היקר שאיבדתי, הנה תקציר הפרקים הקודמים (ספוילר – בסוף הגיבור מת): אבא שלי נולד באוגוסט 1940 בבוקרשט. חיים קלים לא היו לו, כמו לרוב בני הדור שלו. רק כשבגרתי ושמעתי את סיפור חייו הבנתי כמה גאה הוא היה לעשות קריירה כאיש צבא ולהקדיש את חייו למדינה, וכמה כל מה שהוא השיג בחייו, הוא השיג בעשר אצבעות.

אז כאמור הוא נולד ברומניה. כשהיה בן שנתיים התגרשו הוריו והוא נשאר אצל אבא שלו, שזמן קצר אחר כך התחתן עם אישה אחרת, שהיו לה כבר שני ילדים גדולים יותר, אריה ונתן. זה ממש לא היה סיפור סינדרלה, כי האישה (רחל) גידלה אותו כבנה, והילדים שלה היו לו אחים של ממש. מאוחר יותר היא גם הייתה סבתא שלי לכל דבר, וילדיה הדודים שלי.

אחרי המלחמה המשפחה ביקשה לעלות לישראל, אבל הרוסים ששלטו אז ברומניה הערימו קשיים ולקח לסבא שלי שלוש שנים לקבל אישור עלייה – וגם זה רק אחרי שהסכים לוותר על בית המשפחה ברומניה.

ב-1951 הם הגיעו לישראל והועברו למחנה העולים בעתלית, ומשם למחנה אוהלים באזור אשקלון. התנאים היו קשים מאוד, הימים ימי תקופת הצנע, ובצר לה (תרתי משמע) המשפחה פלשה לבית ערבי נטוש שהיה באזור. גם שם החיים היו בלתי נסבלים, אבל לפחות זה לא היה אוהל.

אלא שמהר מאוד גירשו אותם גם מהבית הנטוש והם מצאו את עצמם ברחוב. בחיפושים אחרי קורת גג ופרנסה הגיעה המשפחה למעברה באזור הרצליה, והשתכנה בצריף דל של קרובת משפחה. בהשוואה למקומות הקודמים שבהם גרו, הצריף הזה נראה להם כמו ארמון.

בגלל המצוקה הכלכלית אבא שלי נאלץ להפסיק ללמוד וללכת לעבוד כבר בגיל 16. את השכלתו הוא השלים מאוחר יותר בצבא, ומעולם לא הפסיק לדבר על חשיבות הלימודים וכמה שהוא מצטער שלא הייתה לו הזדמנות אמיתית ללמוד ברצינות. לכן הוא גם תמיד הקפיד שנלמד ברצינות והיה גאה בכל ציון טוב שהבאתי. החלום הסמוי שלו היה להיות עורך דין. אף שהוא מעולם לא לחץ עלי, אני יודעת כמה הוא היה גאה כשבחרתי ללמוד משפטים.

באוגוסט 1958 הוא התגייס לצנחנים ומצא שם בית שני. אבא שלי כל כך אהב את הצבא – את השירות וגם את ההזדמנות – שהחליט להיות קצין ולחתום קבע. כמה גאים היו ההורים שלו כשסיים קורס קצינים.

אבא שלי היה צנחן, ואחר כך קצין. כקצין צעיר הוא פגש את אמא, שהייתה אז חיילת, ואת שאר הקריירה הצבאית שלו הוא כבר עשה כאיש משפחה. בין התפקידים שעשה, אחרי מלחמת ששת הימים הוא היה מושל חברון, ואחרי מלחמת יום כיפור הצטרף למפקדת הביקורת שהוקמה כדי להפיק לקחים מהמלחמה. בשלהי הקריירה שלו הוא היה סגן מפקד הג"א והיה אחראי לפרויקט הלאומי של הקמת כל המקלטים וחדרי הביטחון במדינה (בתקופה שעוד לא ידעו מה זה מקלטים ציבוריים). רגע לפני הפרישה הוא היה אחראי להקים את ביתן העורף שהוקם בגני התערוכה לרגל חגיגות יום הולדת ה-40 למדינת ישראל (אז זה עוד היה ביג דיל).

בסך הכל אבא שלי היה בצבא 30 שנה והשתחרר בדרגת אל"מ. כל השנים האלה אמא שלי לא הסכימה לעקור מכפר סבא ולגור במקומות שבהם הוא עשה תפקידים, וכך יצא שהוא היה הולך וחוזר ואנחנו נשארנו באותו מקום. גם אחרי השחרור הוא המשיך לעסוק בתחום המיגון (מקלטים וחדרי ביטחון), הפעם כיועץ למשרדי אדריכלים שבנו פרויקטים גדולים כמו בתי מלון וקניונים. הוא עסק בזה עד שחלה.

***

לא יהיה מוגזם להגיד שהצבא והמשפחה היו כל עולמו של אבא שלי, ושהם היו שזורים אחד בשני. הנה כמה זכרונות שעולים בי עכשיו (לא יודעת למה דווקא אלה):

בכל חופש גדול הוא היה לוקח אותנו לכינרת. היינו ישנים שבוע באוהל והוא היה דג לנו דגים שאותם היה מבשל על הגזייה. בכל פסח, לעומת זאת, הוא היה לוקח אותנו לאילת והתאכסנו בבית החייל. בשביל הגיוון שם הוא היה מבשל לנו על הגזייה לוף ושעועית ומתפעל כמה שזה טעים.

בקיץ הוא היה פותח את התריסים של המרפסת ויושב מתחת למנורת הפלורסנט הארוכה בגופיה לבנה ומכנסי ספורט קצרים, שהיו קונים אז בנקודות שק"ם. העובדה שגרנו ברחוב ראשי, בקומה ראשונה, ושלמטה הייתה תנועה סואנת של אוטובוסים מעולם לא הפריעה לו.

הפעם היחידה שבה הרים עלי יד הייתה אחרי שאחד השכנים הלשין לו ששיחקנו עם ילדים מהבניין בכדור על הגג (קומה חמישית מעל עמודים) בצד שמעבר למעקה הבטיחות. זו הייתה הפעם היחידה בחיי שהחטיף לי, ויש לציין שהעונש החינוכי עשה את שלו – כי מעולם אחרי זה לא עלינו לגג.

בשבתות היינו נוסעים לים, לחוף מכמורת, ובדרך הוא היה שומע מערכונים של הגשש ומדקלם אותם בעל פה. המקום שלי באוטו היה במושב שמאחוריו, וכל הנסיעה הייתי מסתכלת עליו דרך מראת הצד. בחוף הוא היה בונה אוהל ותוקע מעליו דגל של שמחת תורה, כדי שנזהה את המקום ולא נלך לאיבוד. בסוף היום, בדרך הביתה, היה סוחב עד האוטו דלי עם מים, כדי לרחוץ לנו את הרגליים שלא נכניס חלילה חול לאוטו.

בימים שבהם היה לי תור לרופאת שיניים הוא היה לוקח אותי איתו לבסיס בבוקר ומבקש מהנהג שלו להסיע אותי לטיפול ולהחזיר אותי אחר כך לבית הספר. אם היה לי שקל על כל פעם שהוא אמר לו "דיר באלק, סע בזהירות, זאת הבת שלי" – הייתי היום מיליונרית. אה, ועד שהיינו יוצאים לדרך החיילות/הפקידות בלשכה שלו היו מתחנפות אלי ונותנות לי לתקתק במכונת הכתיבה ולצייר בלורדים.

פעם בשנה הוא היה לוקח יום חופש מהצבא ובא למלא את חובתו ולשמור בשער בית הספר שבו למדנו (פעם הייתה תורנות שמירה כזאת של הורים). כמה הייתי גאה כשהוא היה בא עם המדים והדרגות. כל הפסקה הייתי הולכת לשער ונעמדת לידו, רק כדי להשוויץ ושכולם יראו שזה אבא שלי.

כשהייתי בערך בת 10 פתאום צצה בחיינו אמו הביולוגית של אבא שלי. היא הייתה נשואה בשלישית, לא נולדו לה עוד ילדים, והיא רצתה לחדש איתו את הקשר. אמא שלי חשבה אז שהתגובה המתבקשת היא לדחות אותה ולכעוס עליה על שנטשה אותו בגיל שנתיים, אבל אבא שלי רק אמר (כמו שאמר תמיד) "למה לעשות רע אם אפשר לעשות טוב" וקיבל אותה למשפחה. אחרי שהתאלמנה היה נוסע בכל שבוע לתל אביב להביא אותה אלינו לכפר סבא לארוחת ליל שישי, כדי שלא תהיה לבד, ואחר כך מחזיר אותה הביתה. הוא תמך בה ועזר לה עד שנפטרה. בלי להתחשבן ובלי לכעוס, בלי לשאול למה נטשה אותו ואיפה הייתה כל השנים. הסיפור הזה, יותר מהכל, מראה איזה אדם נדיר הוא היה.

* * *

דברים שאמרתי מעל קברו של אבא:

אבא יקר,

הטלפון הגיע אתמול ברבע לשמונה בבוקר. ולמרות שכבר שבע שנים אני יודעת שהוא יגיע, לא באמת הייתי מוכנה.

נכון, אני כבר לא ילדה קטנה, ובשנים האחרונות אתה כבר לא היית אותו אבא. מהגבר הנאה במדים המגוהצים, שהייתי כל כך גאה בו, נשאר רק זיכרון רחוק. ועדיין, גם ילדה גדולה רוצה את אבא שלה לידה.

בחוסר אונים נורא ראיתי אותך הולך ומידרדר ועדיין, היית פה. היה לי למי לקרוא "אבא".

אף פעם לא אמרתי, אבל עמוק בלב ידעתי שלמרות הטיפול הנפלא שקיבלת כל השנים האלה, כשהלכת ודעכת, אם רק היית יכול היית מעדיף לסיים את חייך כשאתה במלוא איתנך.

כשהיינו ילדים שמענו אותך אומר לא פעם שאם אי פעם תגיע למצב שבו לא תהיה עצמאי ותהיה תלוי באחרים, אתה מקווה שלפחות האצבע המורה, זו שלוחצת על ההדק, עוד תעבוד. חשבתי אז שזה הומור שחור כזה של אנשי צבא קשוחים, אבל גם ידעתי שהתכוונת ברצינות. שהדבר שחששת ממנו יותר מכל היה להיות חסר אונים. כמה עצוב שאפילו את החסד הקטן הזה אלוהים לא העניק לך.

כשהייתי באה לבקר אותך השתדלתי לא לחשוב על מה שאין, אלא להתרכז במה שיש. בזה שאתה פה. הייתי מדברת אליך, מראה לך תמונות של הילדים, מספרת עליהם. גם אם לא הגבת, ידעתי שאתה שומע. הראיתי לך תמונות של שחר, שכשחלית עוד היית ילדה קטנה והיום היא כבר בתיכון, של איתמר, שעוד הספקת לטייל איתו בעגלה והיום הוא עוד מעט בר מצווה, ושל גיא החמוד, שלא ממש הספקת להכיר, אבל מדי פעם הצליח לגרום לך לחייך. חבל, נראה לי שהיית אוהב אותו כל כך.

אחרי שגיא נולד הייתי באה אליך איתו בסלקל ואחר כך בעגלה. כמה קשה היה לראות שעם כל צעד קדימה שהוא עשה – לשבת, לזחול, לאכול לבד – אתה עשית צעד לאחור. אני כל כך מצטערת אבא שלא יכולתי לעצור את זה. הייתי נותנת הכל בשביל לדעת איך.

ועכשיו הסבל שלך נגמר. אני יודעת שזה מה שהיית רוצה, אבל קשה לי להיפרד. עצוב לי עליך. על זה שפספסת את השנים היפות של הפנסיה. על זה שבדיוק בזמן שבו יכולת להרים רגל על רגל, לטייל עם אמא בעולם וליהנות מהנכדים – כבר לא יכולת לעשות שום דבר מכל זה.

מאז אתמול אני מנסה להיזכר באיך שהיית לפני המחלה הארורה. בדברים הקטנים. בחמין המופלא שלך, בטיולים שהיית לוקח אותנו, באיך כשחברות היו באות לישון אצלי היית הולך בבוקר לקנות לכל אחת מה שהיא הכי אוהבת לארוחת בוקר. בגאווה שלך בי כשהצלחתי בלימודים וכשהתקבלתי ללימודי משפטים. באיך שאמרת "היה בובה'לה" כשהייתי מתקשרת.

וגם בדברים הגדולים. באיך שלימדת אותנו להיות ישרים והגונים. באיש הטוב והנדיב שהיית, שלא חסך מאיתנו דבר, ושהמוטו שלו בחיים היה כל כך פשוט: "למה לעשות רע אם אפשר לעשות טוב".

וזה קשה לי, אבא. הזיכרונות מהשנים האחרונות משתלטים, וכמה שאני מנסה לגרש אותם לטובת השנים שלפני אני לא מצליחה. אבל אני מבטיחה לך, אני אצליח. אני אעשה הכל כדי לזכור אותך כמו שהיית לפני. אני יודעת שזה מה שהיית רוצה. לפחות את זה אני יכולה לעשות בשבילך.

ואם מותר לי לבקש משהו מכולכם, שבאתם להיפרד ממנו היום, זה שגם אתם תזכרו אותו כמו שהוא היה לפני שחלה. קצין גאה ומרשים במדים מגוהצים, עם כומתה ונעליים אדומות, איש משפחה מסור שאהב את אמא ואותנו יותר מכל, איש תם, ישר וטוב לב. זה מה שהוא היה רוצה.

הייתה לי זכות גדולה להיות הבת שלך, אבא.

אני אוהבת אותך כל כך.

* * *

מכל המילים החדשות שלמדתי בימים האחרונים – קבורה בקומות, קבורה בקיר, טקס צבאי, טקס אזרחי, חלקת קבר, רישיון קבורה, תעודת פטירה, שבעה, קריעה, קדיש, אל מלא רחמים – בראש שלי מהדהדת כבר יומיים רק מילה חדשה אחת: יתומה.

ומחשבה אחת שלא מרפה: אני לא אראה אותו יותר לעולם.

יהי זכרו ברוך. מגיע לו.
           

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s