מה דעתך על השמלה ממדריד

בשעה שכולנו חשבנו שהכדורגלן אלון מזרחי הוא דביל מושלם אחרי שאמר באיזה ראיון שהוא רוצה לשחק או באירופה או בספרד – מתברר שהוא בכלל צדק. במובנים מסוימים באמת קצת קשה להאמין שספרד זה באירופה (ע"ע זרים ותחבורה למשל). אבל למה להקדים את המאוחר, נתחיל מההתחלה.

אז היה לי יומולדת. שוב. ונסענו לחגוג במדריד. זו הייתה פעם ראשונה שלנו בעיר (היינו מזמן בברצלונה) – ובהחלט לא האחרונה. למי שמחפש שורה תחתונה: זו עיר כיפית מאוד, צעירה, ידידותית, מעניינת, מגוונת ולא יקרה, קלאסית לסופשבוע רומנטי.

תמונת אווירה לפתיחה

בקיצור, רגע לפני הגפילטע פיש, קבלו את המדריך השלם למדריד:

ארמון המלך (Palacio Real) – הארמון נבנה לפני כ-250 שנה על ידי המלך פיליפה החמישי (יש בספרד שושלת מלכים אינסופית שלכולם בה קוראים פיליפה או צ'רלס או קרלוס) ויש בו 2,800 חדרים, שרק כ-50 מהם פתוחים למבקרים.

משפחת המלוכה כבר לא גרה שם היום (הם עברו לארמון צנוע יותר מחוץ לעיר) והוא משמש רק לטקסים רשמיים, לחתימה על הסכמים ולאירועים של הגשת כתבי אמנה של שגרירים. פרט טריוויה מעניין: באחד החדרים בארמון הזה התארחו שמיר וערפאת בזמן ועידת מדריד.

אפשר לסייר בארמון לבד, עם מדריך קולי או בסיור מודרך. אנחנו לקחנו מדריך קולי, כי זכרנו שבביקור בארמון שנבורן בווינה המדריך הקולי הוסיף מלא פרטי טריוויה מצחיקים על המלכים. אבל המדריך הקולי פה היה מאכזב מאוד. בעיקרון הוא חזר על השלטים שבדרך, ואם כבר הוסיף משהו זה רק לרלרת משמימה על השנה שבה צויר הציור הזה והסגנון האדריכלי של העמוד הזה. בקיצור, מיותר.

אבל הארמון עצמו ממש יפה ומפואר (למרבה הצער אסור לצלם). יש בו אולמות ענקיים לנשפים, קירות מצופים במשי, שטיחים מרהיבים ורהיטים יוקרתיים. ואפילו אפשר לראות בסיור שני כינורות אורגינליים של סטרדיווריוס מהמאה ה-18 וגם את כיסא המלך!! כמובן שמיד דמיינו איך הנסיכים היו משחקים פה "שלום אדוני המלך" עם אבא שלהם…

בסיור אפשר לראות גם את הנשקייה של הארמון, עם השריון של הפרשים, החניתות והמגנים. הכי משחקי הכס. וכמו בכל ארמון, גם פה יש גנים ממש מטופחים וסימטריים. בניגוד לארמונות אחרים, פה הכניסה לגנים נפרדת ולא עולה כסף.

ביולוגי, שעון – הבטיחו לי טיול למדינה שמפורסמת בסייסטה שלה, ובמקום שנ"צ מפואר מדי יום, הלכתי 20 ק"מ ביום בלי לנוח דקה. איפה טעיתי? בדיעבד מתברר שבניגוד לתדמית שלהם, גם המדרידאים לא ישנים בצהריים. במקום זה הם מתחילים את היום מאוחר ומסיימים אותו מאוחר מאוד – אורח חיים שבהחלט דרש כיוון מחדש של השעון הביולוגי.

השמש זורחת פה ב-8 (לפחות בספטמבר), וכל החנויות – כולל סופרמרקטים – נפתחות רק ב10. ארוחת צהריים הם אוכלים רק ב-14:00-15:00 וארוחת ערב ב-21:00-22:00 (בהשוואה לאמריקאים, שאוכלים ב-6, זה ממש מאוחר). גם מקומות הבילוי פה פתוחים עד לפנות בוקר ולפני 2 בלילה אף אחד לא מתקרב אליהם (ע"ע לילה).

גרניקה (Garnica) – הציור המפורסם של פיקאסו תלוי היום במוזיאון ריינה סופיה (ע"ע) אחרי שבמשך שנים היה מוצג בארה"ב ונדד בין מוזיאונים שם. הציור חזר לספרד רק ב-1981, בהתאם לבקשתו של פיקאסו להשיב אותו לארצו רק אחרי שיהיה בה משטר דמוקרטי.

אז על מה הציור? גרניקה היא עיר בחבל הבאסקים שב-1937 הופצצה מהאוויר על ידי היטלר, כנראה לבקשתו של פרנקו. ההפצצה החריבה את העיר ונהרגו בה יותר מ-200 בני אדם. בציור הענק (3.5 מ' גובה ו-7.8 מ' רוחב) מביע פיקאסו את זעמו על הטבח, או משהו כזה.

אניווי, עכשיו תושבי חבל הבסקים טוענים שהיצירה שייכת בעצם להם ודורשים לקבל אותה, אבל במדריד מתעקשים שאי אפשר לטלטל שוב את הציור – והנה עוד משהו לריב עליו. כך או כך, הציור באמת מרשים.

דון קישוט – הסיפור שנכתב לפני 400 שנה מסעיר מאוד את תושבי מדריד, בעיקר כי המחבר, מיגל דה סרוונטס, היה תושב מקומי. מדריכי הטיולים מציעים לראות את הבית שבו חי ומת סרוונטס, ברחוב סרוונטס 2 (כמובן), אבל כשמגיעים מגלים שמדובר בבניין סתמי לגמרי והציון היחיד להיסטוריה הספרותית שלו הוא שלט שתלוי מעל דלת הכניסה, אבל גם הוא מוסתר על ידי ענפים של עץ. בקיצור, לא שווה את הטרחה.

אזכור קצת יותר מכובד יש לסרוונטס ולדון קישוט שלו בכיכר אספניה (Plaza de Espana). במרכז הכיכר יש עמוד ענק שבתחתיתו פסל של סרוונטס ולפניו שני פסלי ברונזה גדולים של דון קישוט וסנשו פנשו. בצד יש גם פסל אבן של דולציאנה, אהובתו של דון קישוט.

פרט טריוויה: המגדל מאחורי הכיכר הוא אחד מגורדי השחקים הבודדים במדריד, ובמשך תקופה קצרה של 10 שנים אפילו החזיק בתואר המבנה הגבוה ביותר באירופה.

המאונן הגדול – יאפ. יש דבר כזה. זה ציור של סלבדור דאלי שגם הוא מוצג במוזיאון ריינה סופיה (ע"ע). קודם תראו את הציור, ואחרי זה יש הסבר:

בצד ימין של הציור רואים ראש אישה וחדי אבחנה יבחינו שהוא ממוקם קרוב לאיבר מין זכרי שמוט. מתברר שהאישה היא אשת חברו הטוב של דאלי, שאיתה הוא ניהל רומן, ובציור הזה הוא מכה על חטא. אם זה לא מספיק, אז למטה הוא צייר נקבת גמל שלמה, שכמו שאתם ודאי יודעים מפורסמת בזה שהיא אוכלת את הזכר אחרי ההזדווגות. אכן, adultery sucks.

ואיך אפשר בלי אוכל – בגדול, האוכל במדריד מבוסס בעיקר על טאפאס (ע"ע), פאייה (אורז עם פירות ים שמבשלים במחבת ענק) ופריטטה של ביצים עם תפ"א שנראים כמו פשטידה מטוגנת ומשום מה הם עפים עליה שם. בכל מסעדה מגישים את השילוש הקדוש הזה, כמובן בשלל וריאציות ורמות ביצוע. חוץ מזה יש הרבה פירות ים (בעיקר תמנונים וצדפות, פחות שרימפסים) וכמובן חמון (ע"ע). איכשהו, בין אלפי (אם לא רבבות) המסעדות שיש במדריד כמעט שלא ראינו מסעדות אתניות, נגיד איטלקיות, סיניות, הודיות וכו'. יש, אבל מעט יחסית. הרוב מגישות אוכל ספרדי, בד"כ של איזור מסוים במדינה (קטלוני, ולנסי וכו'). בעצם אולי לא חיפשנו כל כך.

האוכל לא יקר. הטאפאסים עולים בסביבות 1.5-3 יורו למנה, וסטייק במסעדה עולה משהו כמו 20 יורו (שזה כ-100 שקל). למרבה הפלא, לפעמים המחירים לא כוללים מע"מ שאותו מוסיפים לך בחשבון. בניגוד לאיטלקים שמוסיפים לחשבון סעיף "עריכת שולחן" פה יש גם סעיף "לחם": מגישים לשולחן בהתחלה לחם יבש ובלתי אכיל וזיתים (מצוינים), ומוסיפים לחשבון 1.5 יורו לאדם.

זרים – הסתובבנו שלושה ימים במדריד ולא ראינו כמעט כושים, הודים, דוסים, ערבים ואפילו בלונדינים. זה היה די מדהים, במיוחד למי שהיה פעם בברלין, בלונדון או פאריז ונתקל במיליארד פקיסטנים על כל צעד ושעל. איכשהו נראה שההגירה ההמונית דילגה על מדריד. אגב, גם מקבצי נדבות כמעט שלא ראינו שם, למרות הכלכלה שנמצאת במשבר עמוק.

חמון (Jamon) – מגולגל בנייר, פרוס על לחם, מתפקע בתוך לחמנייה או מוגש כחטיף – תושבי מדריד (או אולי ספרדים בכלל) מתים על חמון. מדובר בבשר מירך אחורית של חזיר שנפרס דק מאוד במכשיר מיוחד (לפי גוגל, גם השינקן והפרושוטו עשויים מאותו חלק של החזיר).

כמעט בכל חנות שנייה ברחבי העיר (וגם בחלק גדול מהמסעדות) תלויים לקישוט שלל ירכיים של חזיר, ממש כמו חליפות על קולב. ויש אפילו רשת של סנדביצ'ים שנקראת "מוזיאון החמון" (Museo del Jamon), כי הרי כל תחת של חזיר צריך מוזיאון משלו. מה אני אגיד לכם, לא מי יודע מה טעים, ובטח לא שווה את ההיסטריה.

טאפאס – או. זוהי תמצית המדרידאות, אם אפשר לקרוא לזה ככה. מיליארד מסעדות טאפאס יש שם, במיליארד סגנונות ובמיליארד טעמים. בגדול, הרעיון של לאכול מנות קטנות ומגוונות במקום ארוחה מלאה ומפוצצת נראה לי מעולה, אבל בביצוע יש שעושים את זה טוב יותר וטוב פחות.

זה דרוג הטאפאסים שלי:

1. הטאפאס הנפוץ ביותר והפחות שווה לדעתי הוא זה של פרוסות הלחם עם הממרחים. הטאפאסים מוצגים בתוך ויטרינות ופשוט בוחרים מה שרוצים (בעיקר דגים, ובעיקר בקלה).

2. במקום השני ניצבים הכריכים הסגורים שבהם שמים בעיקר המון חמון וגם הלהיט המדרידאי – טבעות קלמארי בלחמניה. זה יכול היה להיות מצוין אם היו שמים בפנים איזה רוטב או משהו, אבל זה מגיע יבש לגמרי – טבעות קלמרי מטוגן בתוך לחם. נו, שוין.

3. קרוקטים – הספרדים אוהבים לטגן הכל, בעיקר כדורים של פירה תפוחי אדמה אבל גם דגים. בתכל'ס, כשזה טרי וקראנצ'י זה די טעים.

4. מנות קטנות חמות וקרות: נקניקיות צ'וריסו, תמנונים, צדפות, זיתים, פלפלים וכל מיני מנות ים תיכוניות שדורשות הכנה ובישול מוקדם. זה ממש טעים ומיוחד, וגם נחמד שאפשר לטעום כמה מנות בלי להתפוצץ מכמויות אדירות. קבלו כמה תמונות של טאפאסים מכל הסוגים:

לא משנה באיזה סוג תבחרו, ה-מקום לאכול טאפסים הוא שוק סן מיגל (Mercado de San Miguel). שוק קטן, מלא דוכנים שכל אחד מתמחה במשהו אחר. במרכז יש כמה שולחנות ואנשים – מה אנשים, נחילי אדם – עוברים בין הדוכנים, לוקחים מנות קטנות ומנשנשים תוך כדי שתיית יין, סנגריה או בירה. אחלה מקום.

בגלל שאין הרבה שולחנות, אין מנוס מלשבת ליד אנשים זרים. לידינו התיישבו שלושה מורים לצילום ממלבורן שהגיעו לסיור עבודה. ברבע שעה שישבנו לידם הספקנו לסקור עבורם את כל תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני (לבקשתם), מהתנ"ך, דרך השואה ועד "צוק איתן". הזוי.

יומולדת – לא כל כך קשור למדריך מדריד, אבל העילה הישירה לנסיעה (וגם משהו בי'). מהמלון שלחו בקבוק שמפנייה לחדר, הילדים שלחו סרטון בווטצאפ ואני קניתי שמלה, רק כדי שתהיה לי סיבה לשיר את השורה "מה דעתך על השמלה ממדריד" (שיר של מוניקה סקס שלא יצא לי מהראש).

כנסייה – בגדול אנחנו לא חובבי כנסיות גדולים, אבל על זו שמעתי שהיא שווה ביקור. ואכן, כנסיית San Francisco el Grande Basilica יפהפייה, עם כיפה ענקית (אחת הגדולות באירופה), ציורי תקרה מהממים וגם ציור של גויה. מאחר שהיא גם קרובה לשוק הפשפשים של יום א' (ע"ע), זו לא הייתה טרחה גדולה מדי להיכנס.

לילה – בטח יותר מלונדון, כנראה יותר מברלין, ונראה לי שאפילו יותר מניו-יורק – חיי הלילה במדריד הם התוססים ביותר שראיתי. לא שאני כזאת חית לילה, אבל בהרבה בירות באירופה אתה מסתובב ב-22:00 ברחובות שוממים מאדם, חנויות סגורות על המפתח ומסעדות שעוד שנייה הופכות עליך את הכיסא. במדריד זה לא ככה.

קודם כל העיר מ-ל-א-ה בצעירים. באמת, מישהו צריך לבדוק מה קרה בספרד לפני 25 שנה, כי נראה לי שהיה שם בום ילודה מטורף. והצעירים האלה ממלאים את הרחובות עד השעות הקטנות של הלילה, נוהרים בהמוניהם למקומות הבילוי בסופי שבוע ויוצרים אווירה כיפית מאוד.

כאמור, המסעדות מתחילת להגיש ארוחת ערב רק ב-9, מה שאומר שלהגיע למסעדה ב-11 בלילה זה לגמרי לגיטמי, שלא לדבר על המועדונים שמתחילים לפעול רק ב-2 וצפונה, אבל את זה אני לא יודעת מידיעה אישית… בקיצור, אם אתם רוצים להרגיש צעירים – סעו למדריד.

מוזיאונים – אומרים שמדריד היא בירת התרבות של ספרד, ואכן יש בה הרבה מאוד מוזיאונים. אנחנו ביקרנו בשניים:

מוזיאון פראדו (Museo del Prado)– שהוא הגדול, המפורסם והנחשב ביותר במדריד – התגלה כשעמום אחד גדול. יש שם רק יצירות של ציירים ספרדים מתקופת התראו-ציירתי-אישה ערומה דרך עידן הצייר-לי-פרופיל בואך איזה-פרח-מקסים-יצא-לי. התחושה היא שראית ציור אחד – ראית את כולם. אז נכון, הם מקפידים לא לצאת מהקווים, ואפילו צובעים יפה, אבל אין מעוף, דמיון, איזה משהו שיגרום לך לעצור ולהגיד וואו. בקיצור, ברחנו משם די מהר.

המוזיאון השני שביקרנו בו הוא ריינה סופיה (El Museo Reina Sofia), שמתגאה בכך שהוא מחזיק את הגרניקה של פיקאסו (ע"ע). חוץ ממנו יש שם גם את המאונן הגדול של דאלי (ע"ע) לצד ציורים אחרים של דאלי, וגם ציורים יפים של מירו.

וכאן יש לי שאלה: הידעתם שמירו מת ב-1983 ודאלי חי עד 1989? זה לא היה כל כך מזמן, ואפילו בגיל שאני מסוגלת לזכור משהו, ועדיין אני לא זוכרת איזה דיווחים מסעירים על מותם. היה נורא מוזר לגלות שהם חיו עד לא מזמן, כי תמיד חשבתי שהם מתקופת אבן כלשהי.

נשאר לפעם הבאה – אחרי הכל, היינו רק שלושה ימים. הספקנו המון אבל לא היינו באיצטדיון הכדורגל של ריאל מדריד (בסופ"ש שהיינו שם הם שיחקו בחוץ, ונראה לנו מיותר ללכת לראות איצטדיון ריק). לא היינו גם בזירה של מלחמת שוורים, בהופעת פלמנקו ולא נסענו לטולדו, למרות שהרבה אמרו לנו שכדאי. אולי בפעם הבאה…

סלמנקה וסנגרייה – סנגריה היא המשקה הכמעט לאומי והמאוד מאוד טעים של ספרד. כמו בביקורנו הקודם בברצלונה, גם הפעם הקפדנו לשתות קנקן שלם בכל ארוחה. מדובר במעין פונץ' או קוקטייל שמכינים מיין אדום ומיץ תפוזים. זה קר, זה מתוק וזה ממש ממש טעים.

סלמנקה הוא רובע העשירים, עם החנויות היקרות של מעצבי העל, המעדניות המפונפנות והנשים האלגנטיות שמסתובבות עם שקיות של לואי ויטון, גוצ'י ופראדה. בכל עיר בירה יש את רחוב החנויות האלה, וגם במדריד נחמד להסתובב שם ולהסתכל בחלונות הראווה.

פלאזה (Plaza) – במדריד יש הרבה כיכרות. המרכזית שבהן היא Puerto del Sol, או בקיצור "סול". במרכז הכיכר יש פסל של מלך כלשהו על סוס, ובצד פסל של דוב מרחרח עץ תות – שזה הסמל של העיר (אין לי מושג למה).

לא רחוק משם יש את Plaza Mayor – הכיכר המרכזית שמוקפת מכל עבריה בבניינים וגם במרכזה יש פסל של מלך כלשהו על סוס. בכיכר הזאת יש מלא בתי קפה ואנשים שמתחפשים לדמויות ומחכים שיצטלמו איתם ובתמורה ישימו להם כסף בכובע. חלקם ממש משקיעים בתחפושת וממתינים בשקט כמו פסל, אבל היה אחד שהתחפש לספיידרמן ופשוט הלך אחרי אנשים והציק להם בקולי קולות. בכל מקרה, זו כיכר מאוד יפה ושווה ביקור.

Plaza Santa Ana היא אחת הכיכרות הנחמדות ביותר בעיר, שוקקת חיים בכל שעה משעות היום עם שלל מסעדות ובתי קפה. על Plaza de Espana סיפרתי לכם בפרק על דון קישוט. יש כמובן עוד מלא כיכרות, אבל תצטרכו לנסוע לבד ולראות.

צ'ורוס עם שוקולד ((Churros con Chocolateׂׂ) – מדובר במאכל אופייני לספרד, והמקום הכי טוב לאכול אותו, כך אומרים, הוא במסעדת Chocolateria San Gines‬, מקום שמגיש אותם כבר יותר ממאה שנה.

מדובר בצינורות בצק מטוגנים שטובלים אותם בספל קפה מלא במרק שוקולד. לא התלהבנו. השוקולד לא היה מאוד איכותי והמקלות לא מאוד טעימים. בסדר, לא יותר. אבל היינו חייבים לנסות.

קאווה באחה (Cava Baja)- זה הרחוב הכי פופולרי במדריד. יש בו הכי הרבה בארים ומסעדות, ביניהן גם כמה מומלצות וידועות במיוחד (כולל המסעדה שנחשבת להכי עתיקה בעולם), ובלילה נדמה שכל התושבים מגיעים לשם. הם יושבים במסעדות ובבארים, מטיילים ברחובות ועושים הרבה רעש שמח. אחלה רחוב להסתובב בו, גם ביום אבל בעיקר בלילה.

רטירו, פארק (Parque del Retiro) – הפארק המרכזי של מדריד, הסנטרל פארק שלהם, נמצא במזרח העיר, מאחורי המוזיאונים. זה פארק ענק וסגור מכל צדדיו, שכדי להיכנס אליו צריך להגיע לאחד השערים. בפנים יש המון שבילים וגם אגם גדול שבימי ראשון אפשר לשכור בו סירות משוטים. מקום נחמד ששווה לעצור בו למנוחה (המהדרים יביאו גם סל פיקניק עם טאפאסים וסנגריה).

שוק פשפשים (el rastro) – בימי ראשון כל העיר נוסעת לשוק הזה: אנחנו נסענו לשם ברכבת התחתית, ובתחנה הזו כל הנוסעים כאיש אחד ירדו. השוק משתרע על פני כמה רחובות ומציע בעיקר שמעאטס ושמוענצס (מעניין למה כל המילים לתאר זבל שאיש לא צריך הן דווקא באידיש), אבל נחמד להסתובב שם איזה שעה או יותר.

תחבורה ציבורית – באופן מאוד מוזר, ומאוד לא אירופאי, כל הקטע של רכיבה על אופניים מאוד חלש במדריד. ברחובות אין שבילי אופניים וכמעט שלא רואים אנשים מדוושים. הם כן הולכים הרבה ברגל, אבל לא רוכבים. תכננו לרכב על אופניים בפארק רטירו (ע"ע) אבל בשום מקום בקרבת הפארק אין חנויות להשכרת אופניים. יש שירות מקביל לתל-אופן שלנו של השכרת אופניים לפי שעה, אבל הוא התגלה כמאוד לא יעיל (צריך להירשם באינטרנט, לקבל כרטיס וכו'). אז גם אנחנו הלכנו ברגל. והרבה. 20 ק"מ ביום בממוצע:

אה, ויש גם מטרו. מאוד נוח, קל לשימוש, לא יקר (נסיעה בעיר עולה בערך 1.5 יורו), נקי ומדויק. לא השתמשנו בו הרבה, אבל בפעמים שנסענו הופתענו לטובה.

זהו. היינו (קצת), נהננו (מאוד), חזרנו (אתמול). שתהיה לכולכם שנה של דבש וסילאן, בריאות ואושר, אהבה וחוויות. חג שמח!