מקאן לשם – ובחזרה

נכון תמיד כשאנחנו נוסעים משהו משתבש? פעם אנחנו שוכחים את המזגן בבית דולק, פעם הוא שובר צלעות ופעם אני שולחת את הדרכון שלי במזוודה שלו. אז הפעם הוא שכח את רישיון הנהיגה שלו.

עכשיו נחשו מי נהג שבוע בפרובאנס? ומי איבד 10 שנים מהחיים בגלל זה? יופי, תתביישו לכם. גם העלבתם וגם טעיתם. אלון נהג כמו גדול, אבל ליתר ביטחון הכנו שלל תירוצים למקרה ששוטר יעצור אותנו, כולל אחד מושקע במיוחד שבו אני מחזיקה את הכרס מלאת הפואה-גרה ורגלי הצפרדעים שלי ומתנשפת כאחוזת צירים. בסוף אפילו קצת הצטערתי של עצרו אותנו ולא יצא לי להופיע מול קהל.

נחתנו במרסיי (Marseille) באיחור של שעתיים בגלל "תקלה במחשב של המטוס". התחנה הראשונה שלנו הייתה סנט טרופז (Saint Tropez), איפה שבריז'יט בארדו צופה מהמרפסת. אני לא יודעת איזו מרפסת בדיוק היא שלה, אבל בואנ'ה יש שם עשירים שאין דברים כאלה. יאכטות בגודל שרואים רק בסרטים, וילות מדהימות ואנשים מתוקתקים עד לשורשי הבלונד. אגב, הצבע השולט בחולצות הגברים הוא ורוד בזוקה. למעשה יש שם סוג של תלבושת אחידה לגברים שכוללת חולצת לקוסט ורודה, מכנסיים קצרים לבנים (במקרה זה מתאים לקרוא לזה מכנס לבן), משקפי שמש וכפכפים. הנה שתי יאכטות לדוגמה:

למרות שזאת בסך הכל עיירה ממש קטנה, כל חנויות היוקרה – מלואי ויטון ועד גוצ'י – מחזיקות שם סניפים מפוארים, כאילו שזה מינימים פאריז. הם בטח יודעים מה הם עושים. נראה לי שכל הטחונים פשוט יורדים מהיאכטה, מעמיסים וממשיכים הלאה, אפילו בלי לדומם את המנוע. זאת למשל הכניסה לחנות (יותר בניין) של דיור:


למרות שכל הבניין של החנות, אין פה בעית דיור (סטגדיש)

דוגמא לכמה יקר שם: קיבלנו המלצה למסעדה שמגישה בויאבז טוב. חשבנו לחטוף מנה על הדרך, אבל כשהגענו היינו צריכים לשפשף את העיניים טוב טוב כדי להבין שזו לא טעות ושהמחיר הוא אכן 128 יורו – 600 שקל – למנה זוגית. של מרק. קצת מים, קצת דגים וזהו. WTF?

אגב, אומרים שסנט טרופז חביבה מאוד אל אמנים, ואכן בזמן ששוטטנו ברחובות נתקלנו פתאום לגמרי במקרה בקארל לאגרפלד שצעד מולנו:


קארל הגדול מוסר ד"ש

וזאת סנט טרופז היפה כל כך:


בשיא העונה בעלי היאכטה משלמים עד 1,400 יורו ללילה אחד של עגינה

התחנה הבאה שלנו הייתה קאן (Cannes). לא מתאים לי, אבל בחיי שלא זכרתי שבדיוק עכשיו נערך פסטיבל קאן. כמובן שעצרנו בעיר, מקווים לראות את בראנג'לינה או מישהו אחר (הם לא היו, רק טומי לי ג'ונס), אבל מכיוון שהגענו לקראת ערב לא ראינו אף אחד – רק שטיח אדום ריק. לא נורא, היה לנו את קארל.


אם תסתכלו ממש טוב תראו את סימני הפסיעות של טומי לי ג'ונס ובר רפאלי על השטיח

מה שכן, ראינו מלא וונאביז שמסתובבים מחוץ לאולם התחרות בתקווה שמישהו יגלה אותם. הם, כמו גם המוזמנים להקרנות, לבושים כל כך יפה – כל הבחורות לבושות בשמלות מרהיבות וחשופות מאוד, והגברים כולם בטוקסידואים עם פפיונים – ויש מיליון צלמים שרק מחכים לתפוס מפורסמים. הם אשכרה מצלמים כל מי שלבוש יפה, אולי יתברר אחר כך שזה מישהו. לא, לא צילמו אותנו.

אחרי לילה בעיירה Menton, נסענו למונטה קרלו (Monte Carlo). במקרה הזה דווקא ידענו מראש שאנחנו מגיעים בזמן מרוץ המכוניות Formula 1. מדובר במרוץ החשוב ביותר מבין כמה מרוצים שנערכים בכל שנה במקומות שונים בעולם, ולכבודו סוגרים את כל העיר. כשאני אומרת סוגרים, אני מתכוונת עם גדרות, שערים, שומרים וברזנטים. זה נראה כאילו בחודשים שלפני התחרות מישהו מסתובב ברחובות ומחפש פרצות בגדר כדי לסתום אותן בברזנט, כך שלא יישאר אפילו סדק צר שמישהו עלול חלילה לחשוב להציץ ממנו. באמת, זה מדהים כמה מאמץ משקיעים פה כדי למנוע מפשוטי העם לראות את זנב של מכונית.

כדי להגיע למרכז העיר (גם אם אתם רק רוצים ללכת לקאזינו ובכלל לא מעניין אתכם המרוץ) חייבים להצטייד בכרטיס: 60 יורו עולה הכרטיס הכי פושטי ליום האימונים, והמחירים מגיעים עד 3,600 יורו לכרטיס (!) ליום הגמר של התחרות (שהיה ביום ראשון). מקומות התצפית העלובים ביותר הם על הטריבונות המרוחקות, והמחיר עולה כככל שמתקרבים למסלול וגם לסיבובים. העשירים משלמים על מרפסת תצפית פרטית, והעשירים באמת מגיעים עם היאכטה שלהם לנמל ופשוט רואים את המכוניות מהסיפון (אל תדאגו, גם הם משלמים אלפי יורו לכל יום עגינה).


אם מסתכלים טוב, אפשר להציץ לבפנים של היאכטות

ויש גם יציע של יאכטות

אבל סחבק לא קנה כרטיס מראש. אנחנו הרי ישראלים, המצאנו את העוזי ואת הבמבה, ניצחנו את ריאל מדריד – קטן עלינו למצוא דרך לראות את המרוץ בלי לשלם. אז הסתובבנו קצת בעיר, עלינו וירדנו מדרגות, ופתאום, בלי שום הכנה מוקדמת, אחרי שעלינו בגרם מדרגות אחד ארוך במיוחד, הסתובבנו אחורה וזה מה שראינו:


אפילו היו מדרגות לשבת

על המסך אפשר לראות קטעים אחרים של המסלול וצילומים מתוך הקסדות של הנהגים

תוך דקה התקהלו סביבנו אנשים נדהמים, שראו אותנו מצלמים ורצו לראות למה. הם פשוט לא האמינו שמישהו מצא פרצה בחומה. חיכינו 10 דקות והאימון התחיל (היינו בעיר ביום האימונים הראשון). מה אני אגיד לכם, הרעש שהמכוניות האלה עושות הוא לא יאומן. זה נשמע כאילו הן עוברות לך בין האוזניים. ווום, ווום. מדהים. המסלול שעושות המכוניות הוא למעשה הקפה של כל אזור הנמל – כל הקפה אורכת 3 דקות והם עושים איזה 50 הקפות. כך שאפשר לראות את המכוניות שוב ושוב ושוב עד שנמאס.

ממונטה קרלו המשכנו בנסיעה מזרחה לאורך חופי הריביירה האיטלקית. עברנו את סן רמו (San Remo), אימפריה (Imperia), אלאסי (Alassio) ופינלה-ליגוריה (Finale Logoria)– ערי חוף מנומנמות ולא מאוד מעניינות – ועלינו על הכביש המהיר לפורטופינו.


עיירה מנומנמת (ומעוננת). בתמונה: Alassi

Portofino מקסימה אבל מפתיעה בכמה שהיא קטנה. תמיד שומעים על אתר הנופש היוקרתי של העשירים והמפורסמים, אבל כשעומדים בנמל הפצפון שבקצה לשון הים, קצת קשה להאמין איך אפשר לזוז שם (שלא לדבר על להגיע) באמצע אוגוסט. למעשה, מה שאתם רואים בתמונות זה כל העיירה. אין מאחורה כלום, רק עוד ים.

אחרי לינה במלון מעולה ב-Rapallo וארוחת ערב מצוינת במסעדה בשם vaccia rapallo (שפקידת הקבלה במלון המליצה עליה), קמנו לבוקר שלשמו התכנסנו באיטליה – ביקור בצ'ינקווה טרה. מדובר בחמישה כפרים השוכנים לחוף הים התיכון ונחשבים לאחד המקומות היפים והמוכרים באיטליה. למעשה, כשהחלטנו לטוס למרסיי אלון פינטז על פרובאנס (כלומר על האוכל הצרפתי) ואני על צ'ינקווה טרה.

מכיוון שלכפרים האלה אסור להיכנס במכונית, השארנו את הרכב במלון ונסענו ברכבת (10 יורו לאדם) לכפר הכי מזרחי מהחמישה – ריומג'ורה (Riomaggiore). התוכנית המקורית הייתה ללכת ברגל במסלול שעובר בין כל הכפרים, אבל מתברר שהאיטלקים עדיין לא שיקמו את המסלול מהמפולת שהייתה שם לפני שנתיים (חצי מטר גשם שירד שם ביום אחד, בתוך 4 שעות, לא השאירו הרבה סיכוי לשבילים) וכמעט כל המסלולים עדיין סגורים. שזה מוזר, כי ההכנסה היחידה של התושבים פה היא מתיירות, ובכל זאת אין אפילו עבודות בשטח, שלא לדבר על איזו תחושת דחיפות לתקן. אפילו הפקידה במלון אמרה בחיוך מתנצל כשהתפלאנו ש"טוב, זה איטליה".

אז נשארה האופציה של רכבת או סירה. מאחר שהרכבת נוסעת כמעט כל הדרך במנהרות ואי אפשר לראות כלום, החלטנו לשוט (10 יורו לאדם). שטנו מריומג'ורה למנרולה (Manarola) וממנרולה לוורנזה (Vernazza) – והיה מדהים. רק דילגנו על הכפר השלישי, Corniglia, כי הוא נמצא על מצוק ואי אפשר לשוט אליו. הנוף: ים כחול, עצים וכרמים ירוקים ובתים בשלל גווני צהוב ורוד כתום. הנה:

בכל כפר שאליו הגענו הסתובבנו בין הסמטאות, המסעדות והחנויות. בתכל'ס כולם מוכרים אותה סחורה – מגבות מטבח, מפות, סבונים ושקיות בריח לוונדר לארון הבגדים. אבל הסמטאות ציוריות מאוד, הנמלים יפהפיים והאווירה היא של חופשה אמיתית.

מסלול ההליכה היחיד שלא נפגע במפולת ונותר פתוח הוא זה שמחבר שבין הכפר הרביעי וורנאזה לחמישי מונטרוסו (Monterosso), אז החלטנו לזנוח את הסירה ולעבור להליכה (7.5 יורו לאדם). היה ארוך (שעה וחצי), חם (30 מעלות, כמובן שהשמש יצאה איך שהתחילה הפעילות המאומצת) ומלא מלא מדרגות. אבל הנוף המהמם עשה את הכל שווה ביותר.

אני ממש שמחה שהלכנו את המסלול, גם כי אומרים שזה המסלול היפה מכולם, גם כי זו הייתה חוויה מצוינת, ובעיקר – כי יכולתי אחר כך לתקוע פסטה בלי ייסורי מצפון. אני את הספורט שלי להיום כבר עשיתי. כשמסיימים את המסלול חובה לאכול אנשוביז. זה המאכל המקומי וכל המסעדות מגישות אותו לצהריים בשלל צורות.

אנשוביז מקומיים. בפוסט הבא, מצרפת, יהיה יותר אוכל…

אחר הצהריים סיימנו את הפרק האיטלקי ושמנו פעמינו לצרפת. אבל על זה בפוסט הבא…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s