פרס נובל לטמטום

אם היה פרס נובל על טמטום, אין ספק שהייתי זוכה בו. לא שגיליתי פה את אמריקה, אבל הדוגמאות שמזכות אותי בפרס הזה רק הולכות ומתרבות, וביום שאוזמן לעמוד בפני השופטים אין ספק שהסיפור הזה יהיה היהלום שבכתר.

אז לכבוד פסח החלטתי לנקות את החלונות בבית. בשנים האחרונות עושה את זה העוזרת, אבל עכשיו היא עברה ניתוח ולא באה כבר כמה שבועות, ואני החלטתי לעשות את זה בעצמי.

וכך, ברגליים קלות ונפש חפצה קמתי הבוקר, לקחתי את השפריצר ואת הסמרטוט, עליתי למעלה והתחלתי לנקות את החלונות – מבפנים ומבחוץ. מדובר במבצע שדורש קצת אקרובטיקה – להוציא כמה שיותר מהגוף החוצה כדי לנקות את החלון מבחוץ, ועדיין לא לאבד שיווי משקל ולהימרח על הכביש – אבל הסתדרתי.

הכל הלך בסך הכל מצוין עד שהגעתי לחדר השינה שלנו. יש שם חלון עם אדנית בנויה מאחוריו, אז חשבתי שפה יהיה ממש קל לנקות מבחוץ, כי יש איפה לעמוד. וכך יצאתי החוצה, עמדתי על האדנית והתחלתי לנקות את החלון. האמת, יצא מבריק. עד ש…. בתנועה מיותרת אחת עם הסמרטוט טרקתי את החלון. כשאני בחוץ.

קבלו תמונת מצב: אני עומדת על האדנית הצרה בקומה השנייה, ביד אחת סמרטוט, ביד שנייה שפריצר. מלפניי חלון סגור, מאחורי שדות פתוחים עד האופק. אם פעם חשבתי שלגור בקצה השכונה זה יתרון, כי יש שקט ונוף, עכשיו איכשהו מאוד רציתי שיהיה שם מישהו. אבל לא.

החלון השמאלי בתמונה הוא גיבור סיפורנו

במשך שתי הדקות הראשונות פשוט בהיתי בחלון, המומה. יכול להיות שקרה לי מה שאני חושבה שקרה לי? לא, אין מצב. זה לא אמיתי. ואז ניסיתי לנענע את החלון, אולי יקרה נס והוא ייפתח. פחחח. הרגשתי את הפאניקה מטפסת לאט לאט. אלוהים, מה אני עושה עכשיו?

מבעד לחלון הסגור (והנקי, יש לציין) ראיתי את הטלפון שלי מונח על הכוננית ליד המיטה. אם הייתי אורי גלר הייתי יכולה אולי לחייג בכוח הטלפתיה, אבל אני לא. רק אהבלה שתקועה מחוץ לחלון בגובה שתי קומות. חסרת אונים ולא יודעת אם לצחוק או לבכות.

מה עושים? לקפוץ אי אפשר. לרדת בדרך אחרת גם לא. לצעוק? מי ישמע אותי. לחכות שמישהו יעבור ברחוב? אני בצד השני, בחצר האחורית. נשאר לי רק לחכות עד הצהריים שהילדים יבואו הביתה. עניין של שלוש שעות בערך. אולי הייתי עושה את זה, אבל אז נזכרתי שאני זאת שאמורה לאסוף את גיא מבית הספר, ואם אני לא אגיע – וגם לא אענה לטלפון – תהיה דרמה גדולה.

בקיצור, לא הייתה לי ברירה אלה לצאת איכשהו ממצב הביש הזה. בזווית העין ראיתי שהחלון במטבח של השכנה פתוח. ידעתי שאין אף שם אחד בבית, כי כולם בעבודה בשעה הזו, אבל לא היו לי הרבה אופציות. התחלתי לצעוק כמו משוגעת "אפשטיין", "אפשטיין", מתפללת מצד אחד שאף אחד לא יראה אותי ומצד שני שמישהו ישמע.

אחרי זמן שנראה כמו נצח יצאה העוזרת האתיופית. בפרץ של אושר התחלתי להסביר לה מה קרה, רק כדי להבין אחרי נאום של שתי דקות שהיא לא הבינה אף מילה. בטח חשבה שאני פורץ, או אולי רשות ההגירה.

אז עצרתי, לקחתי אוויר, והתחלתי להסביר שוב מהתחלה, לאט לאט. נתתי לה את הקוד לשער ולדלת, וביקשתי שתבוא לשחרר אותי. היא אמרה רגע, נכנסה הביתה, הביאה את הטלפון שלה והקלידה את המספרים של הקוד. לאט, לאט. אמרתי בלב שאם היא הקלידה נכון – אני צנצנת. היא לא.

אחרי שגמרתי להסביר והיא הנהנה כאילו הבינה קרה דבר מוזר: היא נכנסה הביתה, נעלה את הדלת של היציאה לחצר, סגרה את החלון והורידה את התריסים. חשבתי שאני מתה. הלו, לאן את הולכת? אני מחכה לך! רק זה חסר לי, שהיא תלך ותשאיר אותי פה לבד.

אחרי זמן שנראה כמו נצח, התריסים עלו, הדלת שוב נפתחה והיא הופיעה. מה קרה? שאלתי אותה, מתפלצת. יש כלב, היא אומרת לי. רציתי לבכות, באמת. עזבי את הכלב, אמרתי, תפתחי את השער ותני לו לברוח. שייחנק. רק בואי כבר!

שוב הדלת ננעלת, שוב התריסים יורדים, ושוב עובר נצח. מה היא חושבת? שמישהו יפרוץ לה כשהיא יוצאת מהדלת ונכנסת אלי? הפעם אני שומעת מרחוק את טיבון נובח, ומבינה שהיא כבר ליד השער שלי. תודה לאל!

אבל היא לא נכנסת. במקום זה היא חוזרת לבית שלה, מרימה את התריסים, פותחת את הדלת (איזו הזויה) ושואלת במבט מתנצל "מה הקוד?". אם זה לה היה אמיתי הייתי חושבת שמישהו עובד עלי. אולי מצלחמה נסתרת. אמאאאאאאאאאאאא

לעשות סיפור ארוך קצר, בסוף היא הצליחה. נכנסה, פתחה לי את החלון והצילה אותי. גם החלונות נקיים והכל בסדר. רק את הבושה אנא אוליך?

ואיך היה היום שלכם?:)