70 שנה אחרי המלחמה ההיא, צריך להיות ביער השחור באוגוסט כדי לדעת בוודאות שניצחנו.
בחיי, לראות את הישראלים כובשים כל עיר וכל כפר, כל חנות וכל נקניקייה בגרמניה זו ההוכחה הטובה ביותר לביטוי "משואה לתקומה".
הייתי בטוחה שזה יפריע לי, הקטע הזה של המלחמה. הייתי בטוחה שאני אתהלך ביער השחור ואראה סביבי פרטיזנים. שאסתובב בכפרים ואנסה לדמיין איפה התחבאו היהודים ואיך השכנים המנוולים הלשינו עליהם. אבל זה לא קרה. כמעט בכלל. רק כששמעתי גרמנים מרימים את הקול, ולא משנה באיזה הקשר, מצאתי את עצמי ככה מתכווצת. כמו למשל בפעם הזאת כשהשער של החניון לא נפתח לנו, והשומר צעק עלינו בגרמנית שנזיז את האוטו קצת אחורה כדי שהשער ייפתח. אחרי ההתכווצות האינסטינקטיבית החלטתי שהפעם לא נלך לצאן לטבח, וצעקתי עליו בחזרה שלא יצעק. הוא כמובן לא הבין מילה באנגלית, כמו הרוב המכריע של הגרמנים שפגשנו בשבוע הזה.
התובנה הכי גדולה שלי מהשבוע האחרון ביער השחור היא שהגרמנים הם עם מגעיל. סליחה על ההכללה, אבל הם לא רואים אף אחד ממטר, לא מתאמצים להיות נחמדים, לעזור, להבין או כל מה שבני אדם רגילים עושים כשהם פוגשים תיירים. כמטיילים באתרי תיירות הם לא יהססו לדחוף בתור ולעמוד מול הפרצוף שלך כשאתה מנסה לצלם, כמלצרים במסעדה הם לא יעשו שום מאמץ לגשת אליך למרות שהם רואים שאתה מחכה בכניסה, וכבעלי דירות נופש (שמיועדות לתיירים!) הם לא ינסו אפילו להבין אנגלית (או להצטייד במילון או במישהו שיתרגם) ויחזרו אלף פעם על אותו משפט בגרמנית, למרות שברור להם שאתה לא דובר את השפה, ובסוף עוד יעיזו לסיים את השיחה חסרת התוחלת ב"א-פוף" המעצבן הזה שלהם, בליווי תנועת ידיים מייאשת.
בקיצור, לא אוהבת אותם. אין לי שום דבר טוב להגיד עליהם, חוץ מזה שהם מאוד מאוד יעילים, מאורגנים ודייקנים, אבל אחרי המלחמה נדמה לי שכל אלה הם כבר לא מחמאות כשמדובר בגרמנים.
ויש לי עוד תובנה מהשבוע האחרון – קצת פחות מפתיעה: גם הישראלים הם עם לא מי יודע מה. באיזשהו שלב חשבתי לעצמי אם גם הצרפתים והגרמנים מזהים מרחוק אחד את השני כשהם עומדים בתור או מגיעים למקום כלשהו, ואין לי תשובה ברורה. נראה לי שלא. מה שבטוח שהיו המון ישראלים בשבוע שעבר ביער השחור, רובם הגיעו בחמולות והתנהלו כעדר מאטרקציה לאטרקציה. הספורט הלאומי, להתחמק מישראלים אחרים כשאתה בחו"ל, היה מאוד פופולרי שם. בכלל, נראה לי שחוץ מישראלים וגרמנים אין נציגות לאף אומה אחרת ביער השחור. נראה לי שאפילו הגרמנים לא מבינים למה מגיע להם כל הטוב הזה של שיטפון הישראלים שנוחת עליהם כל קיץ, עד שבחלק מהמקומות יש כבר תפריטים בעברית והוראות כניסה בעברית.
כל ההקדמה הזאת לא באה להגיד שלא היה כיף. היה. לרובנו. לאלון היה קצת פחות, כי ביום השני, כשבילינו בפארק המים, הוא נפל מהאבוב וחטף מכה רצינית בגב. רק בנס זה לא נגמר בבית חולים. אז כל השבוע הוא סבל מכאבים אבל התנהג כמו גיבור והמשיך לתפקד (רק את התיקים אני נאלצתי לסחוב…) איתמר לעומת זאת התבאס קצת בהתחלה כי הוא התגעגע מאוד לטיבון, ולקח לו איזה יומיים להתאפס על עצמו (הוא פיצה אותו במתנה). אני התבאסתי קצת מזה ששניהם התבאסו.
גיא לעומת זאת לא סתם את הפה כל השבוע. אף אחד מאיתנו לא צפה את זה. לא יודעת מאיפה זה בא ומי הילד הזה, אבל הוא לא שתק לשנייה. באוטו, במסעדה, במקלחת, במיטה, ברכבל, בתורים – הוא פשוט דיבר בלי הפסקה. כשלא היה לו מה להגיד הוא שר, וכשלא היה לא מה לשיר לרלר, וכשגם זה נמאס לו הוא פשוט הימהם. כולנו היינו בשוק כי לא הכרנו אותו ככה. רק שחר הייתה שחר – עוזרת, מתעניינת – ומחפשת כל שנייה איפה אפשר להתחבר לווטצאפ ולפייסבוק.
בשורה האחרונה היה לנו כיף. הימים שלנו הלכו והשתפרו ככל שהתקדם הטיול, וכך גם מזג האוויר. ראינו מקומות מעניינים ויפים, עשינו דברים כיפיים והיה לנו טוב גם הביחד המשפחתי (רוב הזמן). בתכל'ס, בשבוע גיבוש משפחתי כזה לומדים אחד על השני דברים שלא רואים כל השנה. האמת היא שתכננתי לכתוב על החוויות שלנו במהלך הטיול, אבל הימים שלנו היו כל כך עמוסים שלא הגעתי לזה. אז בפוסט הבא מבטיחה לפרט את כל מעללינו, ובינתיים קבלו כמה תמונות לטעימה:
Been There, Done That 