Never say never

– איתמר, בוא לאכול

– אני רוצה כלב

– הכנת שיעורים?

– אני רוצה כלב

– מה היה היום בבית-הספר?

– אני רוצה כלב

כן, אלה הם חיינו בזמן האחרון. יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא כלב.

*  *  *

פרק א': על גופתי

כבר חצי שנה שאיתמר חי, נושם וחולם כלב. מהרגע שהוא קם בבוקר ועד הרגע שהוא הולך לישון זה הדבר היחיד שמעסיק אותו. העובדה שכמעט לכל החברים שלו יש כלב לא עוזרת, כמו גם העובדה שכבר היה לנו פעם כלב (אוליבר, הי"ד), אבל הוא מת כשאיתמר היה ממש קטן והוא לא זוכר אותו.

אבל אנחנו היינו נחושים. התחלנו ב"על גופתי", המשכנו ב"לא בא בחשבון" וסיימנו בסתם "לא", כזה שלא משאיר אחריו שום מקום לוויכוח או לפשרה. כי באמת, עד שבנינו בית כל כך יפה, ריהטנו אותו ברהיטים חדשים, מה אנחנו צריכים עכשיו כלב שיקרע את הספות, ישרוט את השולחנות ויאכל לנו את הגרביים? וגם מה נעשה כשנרצה לצאת לחופשה? שוב נצטרך לחפש מי יסכים לשמור עליו? והריח? והשערות? ומי יוציא אותו שלוש פעמים ביום, בלילה, בגשם, בחמסין?

ת'כלס, זה נשמע בעינינו כטיעונים מאוד מאוד טובים. אבל הוא, אעפס, לא השתכנע. במקום זה הוא הבטיח שהוא יוציא אותו, ויאכיל אותו, וינקה אחריו ואפילו הסכים לא לבוא איתנו לחופשות ולהישאר במקום זה עם הכלב. כן, בטח. ואני רק אתאמן חודש חודשיים ואעשה את "איש הברזל".

פרק ב': נראה איך תתנהג

אחר כך חשבנו שאם כבר הוא כל כך רוצה משהו, אז לפחות שנרוויח מזה משהו. אז ניסחנו מחדש את ה"לא", ואמרנו ש"נראה איך תתנהג/איזו תעודה תביא/מי ינצח בדרבי/שקר כלשהו". כמובן שרק רצינו למשוך אותו כמה זמן ושיתאמץ עד שיימאס לו או עד שהוא ישכח מכל העניין, ולא הייתה לנו שום כוונה באמת לקחת כלב.

אבל איתמר התנהג יפה (רוב הזמן…), הביא תעודה מצוינת ולא ביקש שום דבר ליומולדת – חוץ מכלב. חוץ מלדבר על כלב הוא גם הקים בחדר שלו "מקדש" לכלב עם ציורים שצייר, בובות שאסף וחולצות עם הדפסים. הוא לימד את עצמו באינטרנט איך לאלף כלב, כדי שכשיהיה לו פעם הוא כבר יידע איך לאלף אותו, ואפילו עשה על זה הרצאה לכיתה שלו. הוא מסתכל בטלוויזיה על תוכניות על כלבים, בודק סוגים ומשתעשע בבחירת שמות.

ועדיין, אנחנו המשכנו בשלנו. לא יהיה כלב. הרי ישעמם לו כל היום כשנהיה מחוץ לבית. וזו מחויבות, זה ממש כמו להביא עוד ילד. אי אפשר להחזיר אותו כשנמאס או כשמתחרטים. ואנחנו כבר זקנים בשביל זה. מה, להיתקע עכשיו עם כלב לעוד 14 שנה? גם כשהילדים יעזבו כבר את הבית, נצטרך להישאר בבית ולטפל בכלב? חייבת להגיד שאני ממש משכנעת את עצמי. גם עכשיו כשאני כותבת את זה.

פרק ג': אולי בכל זאת

יום אחד, סתם במסגרת שיחה משפחתית על ארוחת ערב, אלון הזכיר כבדרך אגב שאם כבר כלב, אז ג'ק ראסל טרייר זה כלב מאוד חכם, שקל לאלף אותו והוא גם מאוד ידידותי וחברותי. איתמר, כמו מוצרט קטן שמבחין בכל שינוי בצליל, רץ לבדוק במחשב מה זה הג'ק ראסל הזה, וחזר עם רשימת יתרונות. וגם עם תמונות. האמת, חמוד.

לא עבר זמן רב וכבר צצו אצלו בחדר "פריטים" בנושא ג'ק ראסל:

אלה עם הכתם על העין נחשבים להכי יפים

כמה ימים אחר כך, בלילה, אלון ואני שאלנו את עצמנו אם אנחנו לא עושים עוול לילד שכל כך רוצה כלב. הרי כולם מדברים על כמה זה טוב לילד לגדול עם כלב, ועל זה שזה מלמד אותו נתינה, ואחריות וכו'. והרי גם אני רציתי כלב כשהייתי קטנה וההורים שלי לא הרשו לי, וחשבתי אז שהם ההורים הכי גרועים בעולם. אז אני באמת רוצה לעשות את זה לילד שלי?

אבל בבוקר זה עבר לנו. כלב? לא, תודה. תביאו נכדים.

עוד שבוע עבר, ויום אחד אני מגלה במייל לינק שאלון שלח לי תמונות של גורי ג'ק ראסל, כאלה מתוקים עם כתם על העין. אפילו לב אבן כמוני נמס. "איזה חמודים הם", עניתי לו. "איך זה עושה חשק, אולי בכל זאת?". אחרי הכל, הרי שמרנו את הכלים לאוכל ולמים של אוליבר (שקנינו בהביטאט (!) דפוקים שכמונו), וחבל שהם סתם מעלים אבק במחסן.

אכן, רגע של חולשה. אבל עבר לי די מהר כשהבנתי שעדיף כלים מעלים אבק במחסן משטיח מלא שערות בסלון.

פרק ד': תעדכן, נראה

חלפו עוד כמה שבועות, וחבר של אלון מבית הספר התיכון הגיע לארץ ובא לבקר. בצירוף מקרים קוסמי הוא הזכיר – סתם, באמת סתם – שבן דוד שלו מנהל חוות הרבעה לכלבי ג'ק ראסל בפרדס חנה. בתגובה אלון אמר "מה, באמת? איזה קטע, הבן שלי מת לכלב". לא עוברות שתי שניות, ובלי לבקש רשות החבר מתקשר לבן דוד שלו, שמספר שבאמת, בעוד שבועיים צריכה להיות לו המלטה, ואם אנחנו רוצים וכו'. "תעדכן, נראה", סוגר אלון את השיחה.

לא ייחסנו לזה שום חשיבות. גם אחר כך, שהחבר התקשר להגיד שהייתה המלטה אבל כל הגורים מתו, הסתפקנו ב"אויש, חבל" מנומס וזהו. אפילו לא סיפרנו על זה לאיתמר.

ב-1.1.13 אלון מקבל למייל עם ההודעה "הייתה עוד המלטה. שלוש נקבות וזכר אחד". לצד המייל הייתה גם תמונה חצי מטושטשת של פקעת גורים קטנטנים בני יומם.

קצת אחרי התמונה הגיע גם טלפון, שבו הודיע הבן דוד שאם רוצים לבוא לראות אז אפשר בעוד שלושה שבועות, ושהוא שומר לנו את זכות הבחירה הראשונה. התגובה הראשונה שלנו הייתה "רגע, רגע, מי בכלל רוצה כלב?", אבל אז אמרנו לעצמנו שיהיה נחמד סתם ללכת לראות. ומה, אז נעשה טיול לכרכור, מה יש?

פרק ה': איזה מאמי

היה יום יפה בחוץ. ולילדים היה משעמם. ולא היו לנו תוכניות. ונגררתי. באמת שלא התכוונתי. זה לא אני, זה הוא. אם פעם אני אצטרך להסביר לבית המשפט איך קרה שהלכתי לראות את הגורים, זה מה שאני אגיד. אבל כשהתביעהת תשלוף את תיק הראיות יתברר שטענות ההגנה עלובות למדי, ולא מסבירות את העובדה הפשוטה שאספנו היום את הילדים מבית הספר ונסענו איתם לכרכור.

מה אני אגיד לכם. אני לא אגיד לכם, תראו לבד.

איתמר התאהב בהם מיד ואמר שהוא רוצה את הזכר, שהוא היחיד שכמעט כולו לבן, למעט כתם שחור קטן בצורת עיגול מושלם על העורף. הכלבים מצידם התאהבו בגיא (דורי אומר שהם הריחו משהו על המכנסיים שלו) ולא עזבו אותו לרגע. שחר הייתה קצת מסוייגת, אבל גם היא השתחררה בסוף.

מפה לשם השיחה התגלגלה לאיזה חיסונים צריך לעשות, מה הם אוכלים, איפה הוא יישן, איך נכסה את הספה עד שהוא ילמד לעשות פיפי בחוץ וכו'. עד שהבנו שהרכבת הזאת כבר יצאה מהתחנה – היה כבר מאוחר מדי לסגת.

בדרך חזרה, כשאלנו את איתמר מה הוא אומר, הוא ענה שזה עונה פי אלף על כל מה שהוא ציפה. אם אפשר היה להחליף את החיוך שלו באותו רגע במיליון דולר – לא הייתי מחליפה.

אז זהו, בחודש הבא הגורים יפסיקו לינוק ואז אפשר כבר אפשר יהיה לקחת אותם הביתה. איתמר כבר בחר לגור שלו שם, ואלון כבר דיבר עם כמה מאלפות כלבים, רק ליתר ביטחון…

מוסר השכל

כן, יש כזה. נדמה לי שהפוסט הזה – וחצי השנה האחרונה שעברנו בכלל – הם דוגמא לכך שבאמת אין דבר העומד בפני הרצון. כי אם מהסלע הזה (אני) יצאו בסוף מים (כלב) – הכל יכול לקרות.

אז ברוך הבא ג'ק (שם זמני). מקווה שיהיה כיף. וגם אם לא, מה זה כבר 14 שנה?