קוסומוי

Heaven, I'm in heaven

מה אני אגיד לכם, יהיה מאוד מאוד קשה לעזוב פה. כמו להיזרק מגן עדן.

לא יודעת אם התמונות מעבירות את התחושה, אבל קוסומוי זה עולם אחר. הכי רחוק מישראל שאפשר. אני רואה בפייסבוק את כל מה שכותבים על ברק וביבי, על עליית המחירים ואפילו על מירי רגב – וזה נראה לי כמו משהו שלא קשור אלינו בשום צורה. לא מבינה על מה מדברים ולמה מתעסקים בשטויות האלה כשאפשר במקום זה לשתות עוד איזה שייק עם פרח לוטוס קטן שתלוי על הכוס בפינה.

ההסתגלות שלנו מקום הייתה מהירה מאוד: קיבלנו שני חדרים צמודים על שפת הבריכה, ועל המרפסת בכניסה לחדר חיכו לנו סלי קש עם מגבות ים. עם הסלים האלה אנחנו הולכיםבבוקר לים, ובכל ערב משאירים אותם על המרפסת עם המגבות הרטובות. בבוקר אנחנו מוצאים בסלים מגבות חדשות. למעשה הסלים האלה הם הציוד הכי שימושי פה באי, כי מהרגע שהגענו אנחנו מסתובבים בבגדי ים ושורצים בים או בבריכה. כשנמאס בים עוברים לבריכה, וכשנמאס בבריכה חוזרים לים. כשצריך גיוון נכנסים קצת לג'קוזי. הדילמה הגדולה ביותר שאנחנו מתמודדים איתה כל יום היא איזה שייק להזמין (הכי טעים – מיקס פירות או פינה קולדה) מה להזמין לצהריים (אנחנו הולכים על תאילנדי, הילדים על אוכל מערבי) ואיפה לאכול ארוחת ערב. הכל כל כך רגוע, כל כך איטי, כל כך שקט, כל כך לא דומה לישראל. כל כך לא רוצים לחזור….

מדי פעם, כשמישהו בכל זאת דורש איזושהי פעילות, אנחנו עושים מסאז' (גם הילדים ניסו ומאוד מאוד נהנו), רוכבים על ג'ט סקי, יוצאים לטיול על החוף או יוצאים לסיבוב קניות בין הבסטות שברחוב הראשי (בעיקר בערב). שקלנו לקחת שיט לאי אחר עם שנורקלינג אבל זה גם יקר וגם פתאום לקום ב-7, לחכות להסעה ולבלות שעות בחברת אנשים אחרים נראה לנו כמו תיק גדול מדי. אלון הפניק את עצמו בוקר אחד בסיבוב גולף במגרש המקומי וחזר עם אגוז קוקוס עצום. אין מה לומר. קשה, קשה מאוד פה.

הילדים קמים כל בוקר בסביבות 7:30 ורואים סרט בדי-וי-די שבחדר (יש במלון ספרייה גדולה של סרטי וידאו והם מחליפים לעצמם). כשאנחנו מתעוררים (בשאיפה ב-8:30 וצפונה) אנחנו מתקשרים אליהם ויוצאים יחד לארוחת בוקר. משום מה הילדים מתלהבים פה מאוד מלאכול לארוחת בוקר נקניקיות, דגים, פסטה וכאלה, במקום הביצים והקרואסונים המקובלים. יהיה להם קצת קשה להתרגל אחר כך בחזרה לקורנפלקס ולעוגיות. מצד שני, זה לא הדבר היחיד שיהיה להם קשה להתרגל אליו כשנחזור. אני כבר צופה את המבטים ההמומים כשאני אזכיר להם שבבית לא זורקים מגבות על הרצפה אחרי השימוש.

אחר כך כאמור היום שלנו מורכב מרצף משתנה של ים, בריכה, מזרון ים, ספרים, אייפד, ארטיקים, ארוחת צהריים ליד הבריכה, שנ"צ ויציאה לארוחת ערב. לפעמים אנחנו אוכלים במלון, לפעמים במסעדה בחוף שלנו ולפעמים אנחנו נוסעים לבקר בחופים אחרים ולמצוא מסעדות חדשות. בין לבין מסתובבים בין הבסטות וקונים שטויות מיותרות (איתמר למשל עבר פה מהפך אופנתי שלם כשקנה לעצמו שרשרת עם שן קרוקודיל וכובע עם מצחייה שטוחה. עם הצבע השחור שהוא קיבל פה הוא נראה ממש כמו ראפר מדופלם):

מזג האוויר פה חם מאוד והשמש קופחת. צריך להתמרח איזה שלוש פעמים ביום לפחות. אתמול אחר הצהריים באופן מפתיע התחיל גשם, יותר נכון מבול. זה נמשך שעה והפסיק כמו שהתחיל. אכן, מונסון. אבל בניגוד לתחזיות, זו הפעם הראשונה שראינו גשם מאז שהגענו לתאילנד.

קראתי את מה שכתבתי עד עכשיו והמסקנה המתבקשת היא שהמוח שלי קפוא, חלול, ריק, ואקום. אין לי כוח אפילו לחשוב על כיתוב נחמד או משהו דומה. יצא לי אוסף של פסקאות מגובבות. לא נורא, תסלחו לי הפעם. אנחנו נמשיך לסבול פה בשקט וננסה לא לחשוב על היום שבו נצטרך לחזור. מקווים שגם כולכם בטוב. הנה עוד כמה תמונות לסיום: