צפון תאילנד – חלק א'

היום הראשון: שמאל, ימין, שמאל, שמאל, שמאל

הנסיעה התחילה ברגל שמאל: איך שיצאנו מהבית אלון גילה ששכח את הטלפון הנייד. כשהוא חזר לקחת אותו הוא גילה שהשארנו את המזגן דולק. גילינו בגרות והשתדלנו לא להאשים אף אחד.

כשהגענו לשדה התעופה השמאל הפך לימין, כשאלון גילה שהחליט לפנק אותי במסאז' בלאונג' של אל על. לא צפוי, אכן. מפתיע, בהחלט. אבל בשלב הזה זה עוד לא עורר שום חשד (תמימה שכמוני). ובאמת זה היה מסאז' מעולה בתור סיפתח. אחד מתוך רבים מתוכננים.

כמו בכל תרגילי סדר שמכבדים את עצמם, כאן היה צריך לבוא שוב שמאל ואחר כך שוב ימין, אבל מישהו התבלבל וסידר לנו (או לפחות לחלקנו) רצף ארוך ומעצבן של שמאל.

אם תהיתי מה פתאום מסאז' באמצע היום, תוך חצי שעה נפתרה התעלומה: כשהגענו לפתח המטוס התברר שאלון שידרג את עצמו לביזנס ("הם הציעו, הייתי אמור להגיד לא?"), והשאיר אותי עם הילדים במחלקת התיירים.

כמובן שבאמצע הטיסה גילינו שכל – אבל כל – הטלוויזיות בשורה של הילדים לא עובדות. כמובן שהמטוס היה מלא ולא היה לאן להעביר אותם. כמובן שאלון ישן באותה שעה שנת ישרים בביזנס. כמובן שלאף דיילת לא היה איכפת ששלושה ילדים מטפסים על הקירות ואמא אחת חותכת ורידים. וכך מצאנו את עצמנו מאלתרים תעסוקה במשך שש שעות (בשאר החמש הם ישנו, תודה לאל). רק אלוהים יודע איך שרדתי את זה. גם הפעם השתדלנו לא להאשים אף אחד, אבל בהצלחה מועטה יותר מבפעם הראשונה.

כשהגענו לשדה התעופה של בנגקוק חיכינו לטיסת ההמשך לצ'אנג מאי. השדה ממש גדול ויש שם המון מסועים, אז בינתיים איתמר וגיא החליטו לעשות תחרות ריצה. בשני המסועים הראשונים היו שני מסלולים שהולכים לאותו כיוון, כך שכל אחד מהם רץ במסוע נפרד. רצה הגורל (או האדריכל) והמסוע השלישי זז כל אחד לכיוון אחר (אחד להולכים ואחד לחוזרים). איתמר רץ במסוע הנכון וגיא, בלי למצמץ ולפני שמישהו מאיתנו שם לב, עלה על המסוע לכיוון ההפוך. מי שלא ראה את הפרצוף שלו בשנייה שהבין את הטעות והתחיל להתקדם בריצה לאחור – לא ראה קטע קורע מצחוק מימיו.

בשדה התעופה בצ'אנג מאי חיכה לנו הנהג כמתוכנן ולקח אותנו למלון chiang mai plaza, שם הזמנו מראש שני חדרים עם דלת מקשרת. חשבתם שנקבל מה שהזמנו? איפה. שמאל זה שמאל. פקיד הקבלה הודיע לנו בחיוך פלסטיק שאין לו חדרים פנויים עם דלת מקשרת, ולכן נצטרך להסתפק בשני חדרים משני צידי המסדרון. לא עזרו הצעקות וההסברים בנוסח דוד לוי ש"זה לא יעלה על הדעת" – הוא בשלו. אחרי עוד קצת לחץ ועצבים התברר שבכל זאת יש חדרים פנויים עם דלת מקשרת, ואפילו משודרגים. יצא אחלה.

בערב יצאנו לשוק הלילה. יש שם המון דברים מיותרים, מכוערים וזולים. חטפנו משהו לאכול והתעלפנו. וזה מה שאכלנו:

היום השני: אנחנו על הפיל, ונשארים על הפיל

בבוקר חיכו לנו הנהג והמדריכה ששמה tick עם ואן גדול. אחרי שגמרנו לצחוק על השם שלה ("איפה שמתי את הtick?, מי ראה את הtick שלי?") היא סיפרה לנו בתגובה שגיא בתאילנדית זה תרנגול קטן, ומאז היא קראה לו "קו קו קו".

נסענו למחנה הפילים, מרחק של שעה נסיעה. מדובר במקום שמציע שלל פעיליות לתיירים, ואכן היו שם המוני תיירים, ביניהם גם לא מעט ישראלים. לזכותם ייאמר שהכל מתוקתק ומאורגן. התחלנו ברכיבה על עגלה רתומה לזוג שוורים (לא ממש רצינו לעשות את זה, אבל הם אמרו שכדי להגיע לרכיבה על פילים חייבים לנסוע על העגלה). נהג העגלה התאילנדי הסיע כבר הרבה מאוד ישראלים בקריירה שלו – כולם כנראה מסוג מאוד מסוים – ולכן ידע לא מעט שירים בעברית. הוא התחיל עם "אל המעיין", המשיך עם "יאללה לך הביתה מוטי" וסיים עם "מכבי זונה", שם כבר אמרנו לו שיעשה טובה וישתוק.

עם נהג הפיל המצב לא היה טוב יותר. גם הוא הבין די מהר שאנחנו ישראלים והתחיל עם שלל המילים בעברית שהוא מכיר ("ציצי גדול, ציצי קטן"). זה היה מאוד מעצבן וגם ממנו ביקשנו בנימוס לסתום. שאר הדרך עברה בכיף. קצת הצטערנו שהפילים לא הולכים במים, ורשמנו לעצמנו בפעם הבאה לחפש מחנה פילים שבו המסלול עובר במים. אגב, לרכב על פיל זה מאוד מאוד לא נוח. במיוחד כשהדרך תלולה.

אחרי הרכיבה על פילים הייתה הופעה של פילים מאולפים. הם רקדו, שיחקו כדורגל ואפילו ציירו. פילה אחת ציירה את הציור הזה, שאלמלא ראינו במו עינינו שהיא ציירה אותו בעצמה (וגם כתבה את השם שלה), לא היינו מאמינים. המאלף שם לה בחדק כל פעם מברשת עם צבע אחר, והיא ציירה בעצמה. את הציורים הם מוכרים לתיירים, ולדבריהם בכסף קונים תרופות ואוכל לפילים. לא הצלחתי להחליט אם כל העסק הזה זה עינוי לפילים או לא. משאירה את זה בצריך עיון.

אחרי המופע אכלנו שם ארוחת צהריים ואחר כך יצאנו לראפטינג בנהר על רפסודה מבמבוק נהוגה בידי שני תאילנדים. המים חומים מהבוץ ולצד הנהר יש ממש ג'ונגל עם פה ושם בית עץ. היה נחמד מאוד.

בקצה המסלול חיכו לנו הנהג והמדריכה והמשכנו ליעדנו הבא –Tiger Kingdom.  אם אי פעם תסעו לתאילנד, אל תלכו לשם. המקום ממש מבאס. הנמרים מסטולים (קראתי איפשהו שמסממים אותם כדי שלא יהיו תוקפנים לאנשים) ונראי ם חסרי שמחת חיים לגמרי, כולל הגורים. אנשים נשכבים עליהם ומלטפים אותם והם נראים ממש סובלים. החלטנו שלא ניתן יד לגועל הזה והלכנו משם.

לא רחוק משם יש מחנה של שבט ארוכות הצוואר.  לנו זה נראה כמו התעללות בנשים לשמה, אבל לדברי המדריכה שלנו מדובר במסורת והיום הנשים לא חייבות לענוד את הטבעות האלה על הצוואר וחלקן עושות את זה כי הן באמת חושבות שזה יפה.

קצת טריוויה: מדובר במסורת שהתחילה כי אנשי השבט האמינו פעם שהנמרים והאריות שסביבם יטרפו אותם על ידי זה שינשכו אותם בצוואר ובקרסוליים. מאחר שהגברים יכולים להילחם בהם, הם החליטו שהנשים יענדו טבעות מתכת סביב הצוואר והקרסוליים כדי להגן עליהן. וכך, כל ילדה מגיל 5 זכתה לכמה טבעות בהתאם לאורך הצוואר שלה. למעשה לא מדובר בטבעות אלא בסליל מתכת שמחממים ומלפפים סביב הצוואר (כן, זה חם וזה משאיר כוויה. וזה גם מאוד מאוד כבד). כל 4-5 שנים מחליפים את הסליל, כשהילדה גדלה והצוואר מתארך. כך עושים עד גיל 45, שאז מפסיקים להחליף.

הנשים ישנות עם זה, אוכלות עם זה, חיות ומתות עם זה. לא מורידים אף פעם. ראינו ילדות בנות 6 ונשים בנות 60, כולן סוחבות את הדבר הזה (רובן על הצוואר, מיעוטן גם על הקרסוליים) ומוכרות דברים שהן יוצרות בעצמן בנול או בעץ. חלקן שייכות גם לשבט ארוכות האוזניים – כאלה שיש להן תנוכי אוזניים עצומים עם חורים בגודל תחתית של כוס. גם זה, לדברי המדריכה שלנו, הן עושות כי הן חושבות שזה יפה.

קפונקה – תודה בתאילנדית

ביקשנו להיכנס לאחד הבתים של אנשי השבט (כמובן ששילמנו להם). מדובר בבית קש על עמודים שיש בו שני חדרים קטנים מופרדים במחיצת במבוק. בחדר אחד יש שטיח, בשני כילה ושמיכות. וזהו. אין טלוויזיה, אין סלון, אין מטבח ואין שירותים. את הבגדים תולים מחוץ לחלון.  כמובן שההשוואה לילדים שלנו ולחיים שלהם הייתה בלתי נמנעת. היה מאוד מעניין.

משם המשכנו ל-Chiang rai, מרחק שלוש שעות נסיעה, שבמהלכה כולנו נרדמנו באוטו מותשים. כשהגענו התמקמנו במלון Dusit island, הנמצא על גדות נהר הקונג (קונג = שם של צמח שגדל בנהר) ויצאנו לאכול. הילדים רצו מסעדה איטלקית, אחרי כל האוכל התאילנדי הזה, אז אכלנו פיצות ופסטות. אגב, האוכל פה ממש ממש זול.

בדרך חזרה רצינו להראות לילדים איך זה לנסוע בטוקטוק (וגם לא השגנו מונית), אז לקחנו אחד בחזרה למלון. בדרך עצרנו לקנות מנגוסטינים, שזה פרי שאלון ואני גילינו בביקורנו הראשון בתאילנד, קצת דומה לליצ'י אבל הפירות בצורת פלחים, כמו שיני שום, והוא מאוד מתוק וטעים. קנינו, אכלנו ואת התוצאות העגומה נגלה רק מחר בבוקר.

המשך יבוא (כשאלוהי הwi-fi בקוסומוי יאפשרו)