החודש השמיני: דתות

בזמן שאתם קוראים את קורותינו בחודש השמיני, אנחנו כבר קרובים מאוד לתחילתו של החודש ה-11. כן, עוד לא הספקנו להגיד בתמצוו'ש והשנה העמוסה שלנו כבר עומדת להסתיים. זה כמובן עוד לא הזמן לסיכומים ולהפקת לקחים (גם זה עוד יבוא, מן הסתם) אבל אנחנו בהחלט מתחילים להרגיש את הסוף…

במבט לאחור, אפשר להגיד שהחודש השמיני היה חודש המפנה בפרויקט. במהלך החודש הזה, שנת הבת מצווה של שחר – שהייתה עד עכשיו פרטית ואינטימית שרק מעטים ידעו על קיומה ועוד פחות מכך על התכנים שלה – הפכה לנחלת רבים. בחודש הזה אנחנו התחלנו לספר, מכרים התחילו להתעניין, חברים בעבודה הפכו מעורבים, ובעצתה של עדי התחלתי גם להעלות את הכל על הכתב ולתעד בבלוג, מה שהכניס בסוד העניין גם אנשים זרים לגמרי (אלון קצת נרתע מזה בהתחלה וגם אני קצת נבהלתי כשהתחילו להגיע תגובות מאנשים שאני לא מכירה, אבל התגובות המפרגנות דווקא שיכנעו אותי שזה בסדר).

בדיעבד, הרעיון לכתוב על שנת הבת מצווה בבלוג בא בדיוק בזמן ובמקום, כי מצד אחד כבר צברנו קילומטרז' מכובד בעסק והייתה לנו פרספקטיבה לאירועים, ומצד שני הצטברו כל כך הרבה חוויות שאמלא התיעוד בבלוג רבות מהן ודאי היו נשכחות לגמרי. הכתיבה, מעבר לזה שהיא כיף גדול עבורי, גם איכשהו הפכה את הפרויקט לדומיננטי ומשמעותי יותר, לא במובן של הפתגם שהיה מקובל פעם במשרד החוץ של "אם לא דיווחת – לא עשית", אלא מהבחינה הזאת שמעורבות החברים והמשפחה, עם התמיכה והעידוד שהם נתנו לנו, עשו לנו חשק להמשיך. להשקיע יותר, לצלם יותר, לספר יותר. גם התגובות שהביאה הכתיבה (שהן תמיד כיף גדול לשמוע ולקרוא) והסקרנות שהפרויקט עורר אצל מכרינו גרמו לי לחשוב שאנחנו עושים משהו נכון, ששווה להמשיך ולהתאמץ בשבילו (וכן, זה כרוך בלא מעט מאמץ).

ובחזרה לחודש השמיני. החודש הוקדש לנושא דתות, וביתר פירוט – ליהדות, לנצרות ולאיסלאם. אלון הציע להוסיף גם משהו על בודהיזם, אבל שיטוט באינטרנט לא העלה שום מקום בישראל שבו אפשר ללמוד משהו על הבודהיזם. יש איזה מרכז בודהיסטי, אבל הם מציעים רק שיעורי יוגה והרצאות למבוגרים. אז ויתרנו על הבודהיזם.

אין כמו בירתנו הנצחית כדי ללמד על שלוש הדתות, אז נסענו לירושלים. התחלנו את הסיור בהליכה על חומות העיר העתיקה בקטע משער יפו ועד שער שכם (את הקטע ההפוך משער יפו ועד שער ציון כבר עשינו בפעם אחרת). בדרך רואים מלמעלה די הרבה כנסיות ומסגדים, כולם צפופים זה ליד זה, וזו הייתה הזדמנות מצוינת לדבר על ההבדלים בין המבנים, על הסמלים השונים שבראשם (חצי ירח במסגד ו"פלוס" בכנסייה, כמו שמישהו אמר), על ימי התפילה השונים ועל המנהגים.

כשירדנו בשער שכם נכנסו לשוק והלכנו ברגל עד לכותל המערבי (כולל עצירות הכרחיות לפלאפל, סחלב חם וחומוס לינה). בדרך עצרנו לשוקו ושטרודל בהוספיס האוסטרי, ולפני שיצאנו משם עלינו לגג הבניין לתצפית נפלאה על מסגד אל אקצא. בניגוד למה שחשבתי תמיד, מתברר שאפשר גם לבקר במסגד אל אקצא, אבל רק בימי חול, ואנחנו היינו בשבת. לא נורא, בהמשך החודש נחפש מסגד אחר (זהירות, ספויילר – גם אותו לא נמצא).

חצי ירח ופלוס גדול. על הגג של ההוספיס האוסטרי.

כשישבנו בהוספיס האוסטרי נתנו לילדים דפים ועטים וכל אחד מהם כתב פתק כדי לטמון בכותל (הם לא גילו מה ביקשו, חוץ מגיא שהכתיב לאלון שהלוואי שיהיה לו אוטו עם שלט). כשהגענו לשם הלכתי עם שחר לעזרת הנשים וגילינו שממש קשה למצוא חריץ פנוי בשביל הפתק (מה גם שבחלק של הנשים יש מלכתחילה הרבה פחות מקום). סיפרתי לה שמדי פעם מנקים את החריצים ומפנים מקום לפתקים החדשים והיא די הזדעזעה מהרעיון. גם המנהג ללכת אחורה כשמתרחקים מהכותל כדי לא להפנות אליו את הגב נראה לה תמוה ("לא נראה לי שאלוהים היה רוצה שאנשים יתנגשו אחד בשני בשביל זה", היא העירה בחוכמה).

אחרי הכותל המשכנו לכנסיית הקבר. הימים היו ימי טרום חג המולד והיו שם מיליון אנשים שכולם חיכו בתור לגעת באבן שעליה שכב ישו או להיכנס למקום הקבר. נכנסו לכנסייה החשוכה וסיפרתי לילדים את סיפור הצליבה של ישו (עד כמה שזכרתי אותו, עם השלמות מאלון). בכניסה ראינו אנשים מורידים תכשיטים ומניחים אותם על האבן של ישו, רק כדי לענוד אותם אחר כך ולספר בבית שהשרשרת/צמיד/מחזיק מפתחות הזה היה פעם הכי קרוב שאפשר לישו. כשחושבים על זה זה לא שונה בהרבה מאלה שקונים בקבוקי אוויר או חול מירושלים. ראינו גם את ספסלי התפילה, את המזבח ואת המקום של המקהלה.

כשחזרנו אחר כך דרך השוק ראינו את כל הפסלים של ישו הצלוב שמוכרים לתיירים, ופתאום הילדים ידעו על מה מדובר. אני הכי אוהבת את הקטעים האלה, שפתאום דברים שקודם הם ראו סתם ולא ייחסו להם חשיבות כי לא הבינו את ההקשר מקבלים משמעות. זה נשמע אולי טיפשי, אבל אם היינו בסרטים מצוירים זה הרגע שבו הייתה נדלקת להם נורה מעל הראש.

הסיור לירושלים היה מאוד מהנה ומוצלח, אבל כאמור לא היינו בתוך מסגד. רציתי להראות לשחר (וגם לראות בעצמי כי עוד לא יצא לי) איך נראה מסגד מבפנים, עם המחצלות והכל. חיפשתי, ומצאתי באינטרנט שברמלה יש מסגד שאפשר לבקר בו. יפה. תיכננתי טיול ליום שביתה באמצע השבוע, ויצאנו לדרך.

Big mistake. Huge

מתברר שיום רביעי הוא יום השוק ברמלה, ושהמסגד שבחרתי נמצא בדיוק באמצע השוק. עכשיו, לא יודעת אם הייתם פעם בשוק ברמלה, אבל הם לא שמעו שם על כבישים, על מדרכות, או על אספלט באופן כללי. גם כיווני נסיעה זה מבחינתם המלצה בלבד. נתקענו שעות בפקק בכביש עם נתיב אחד שבו כמובן מנסות עשרות מכוניות/משאיות/חמורים/עגלות לנסוע לכל הכיוונים (ולא רק בשניים הרגילים). על חנייה בכלל לא היה מה לדבר. אז חלפנו על פני המסגד וברחנו משם כל עוד נפשנו.

את המסגד אולי פיספסנו, אבל כדי לא להפוך את היום הזה לבזבוז גמור הלכנו במקום זה לבריכת הקשתות שבה צולם הסרט חסמבה (ע"ע חודש תרבות). תייר לא יבין זאת, אבל חוץ מהאיש שמוכר כרטיסים לא הייתה שם נפש חיה. כמעט פיספסנו את הכניסה. מילא שלא היו עוד מטיילים, אבל לא היה אף אחד שיגיד לך מה ואיך לעשות. ירדנו למטה (הבריכה היא מאגר מים אדיר של כ-500 דונם מהמאה ה-16 או משהו כזה), ראינו את הסירות ואת המשוטים ואמרנו יאללה, בואו נשוט. פרט חשוב שאולי השמטתי: אלון לא היה איתנו.

אז ככה, היה ממש כיף, אבל להשיט סירת משוטים בחלל סגור בין עשרות עמודים ועם שלושה ילדים, כולל אחד ממש קטן – זה לא קל. היה ממש ממש קשה לחתור, במיוחד עם משוט אחד, כי גיא החליט שהוא חותר במשוט השני בעצמו. כשעמדנו לצאת (לא קל גם להחזיר את הסירה למזח) בדיוק הגיעה עוד אמא עם כמה ילדים, ושקלה לעשות אחורה פנה כי זה נראה לה קשה מדי. כמובן שעודדתי אותה ואמרתי לה שזה קלי קלות ושכדאי לה…

זה רק נראה קל. בריכת הקשתות ברמלה

אבל גולת הכותרת של החודש הייתה השבת שעשינו – שחר ואני – אצל חן ואוהד. חן היא חברה יקרה שעובדת איתי ואוהד הוא בעלה, שעד אז לא הכרתי וגם בגלל זה אני שמחה שעשינו את זה כי הוא מקסים, חכם ומכניס אורחים. שניהם דתיים, אבל מהסוג שאפשר להגדיר "שפוי", ואין להם עדיין ילדים, כך שההתעלקות עליהם הייתה בגדר האפשר (מה גם שהם אוהבים מאוד לארח).

כששאלתי את חן בזהירות אם נוכל לעשות אצלה שבת כדי ללמוד קצת יותר על יהדות, לא ידעתי למה לצפות, ואמרתי לה שתרגיש נוח להגיד לא. ההתלהבות שבה היא קיבלה את ההצעה ממש ריגשה אותי. כששאלתי בזהירות אם היא לא צריכה לדבר על זה קודם עם אוהד היא אמרה שאין בעיה ושהוא ישמח. לזכותו יאמר שהוא באמת קיבל בהבנה את הרעיון שאישה מקשישה כמוני ובתה המתבגרת ישרצו לו כל השבת בבית. העובדה שכל חברינו בעבודה התלהבו מהרעיון והפכו שותפים לרגע לתוכניות רק עשתה את כל העסק למלהיב עוד יותר.

בשלושת השבועות שעברו בין הזמן שבו הכרזנו על חודש דתות ועד שהגענו לחן ואוהד כל אחד היה מוטרד ממשהו אחר: חן – ממה שחר אוהבת לאכול, במה נרצה לשחק ואיך לעשות לנו יותר נעים ("תביאו שמיכות"). אני – ממה להביא ("יין כשר לפסח זה בסדר גם לשבת?"), איך לא להפריע ואיך לעזאזל מסתדרים סוף שבוע שלם בלי טלפון, טלוויזיה אור וציוויליזציה באופן כללי. אלון – מאיזה כיף יהיה סופש לבד עם הבנים ("היום לא צריך לחפוף" הוא בישר להם בעליזות בשנייה שהסתלקנו). אמא שלי – מ"הם גרים בהתנחלות?". ושחר – ממה ללבוש, מה ללבוש ועוד פעם מה ללבוש.

בהתחלה זה היה די מעצבן לגלות שכל מה שמעסיק אותה זה איזו חצאית ללבוש ושאין לה בגדים מתאימים ומתי היא תוכל להחליף למכנסיים, אבל זרמתי עם זה כשהבנתי שהאמת היא שזה מעסיק גם אותי. הנחתי גם שכשנגיע לשם זה כבר לא יהיה כזה אישיו. בסוף, בואו נגמור עם זה כבר, זה מה שלבשנו:

הרעיון היה לעשות שבת כהלכתה מא' ועד ת'. להגיע לפני כניסת השבת ולצאת אחריה. לא לנסוע, לא לראות טלוויזיה, לא להדליק אור ולמרבה הצער, גם לא לצלם. ללכת לבית הכנסת, להדליק נרות, לעשות ארוחת שבת, לשיר ולעשות כל מה שדתיים עושים מדי שבוע ב-24 השעות האלה, בלי הנחות. כמה ימים לפני חן הכינה לשחר הזמנה יוקרתית ומושקעת, כדי שתדע לקראת מה היא הולכת:

הכי מחנה קיץ בבני עקיבא.

כשהגענו מייד הוזמנו להדליק נרות, כי השבת כבר עמדה להיכנס. כל אחת הדליקה נרות בפמוטים משלה, וחן אפילו נתנה אחר כך לשחר את הפמוטים במתנה (חיי דוסים #1: בצאת השבת מסתכלים הנרות של מי דלקו הכי הרבה זמן – והוא המנצח). חן הכינה לשחר מבעוד מועד ספרון מעוטר עם כל הברכות המתאימות והשירים, והוא ליווה אותנו כל השבת. (בפעם המיליון, תודה חן!)

משם הלכנו יש לבית הכנסת. האמת היא שהיה משעמם נורא, אבל חן הזהירה אותנו שבשישי משעמם. זה היה בית כנסת של חבד והיו שם אנשים שעלו לדבר כדי להרוג את הזמן ועוד אחד שדן בבחירות לראשות בית הכנסת או משהו כזה. ישבנו בעזרת נשים והבטנו מבעד לחריצים בסבכת העץ במה שקורה למטה. היה לא רק משעמם, גם לא נוח.

משם חזרנו הביתה. ברגל, בטח שברגל. שני הצטרפה אלינו לארוחת הערב (היא הגיעה במונית, אבל חן ואוהד מאוד סבלנים כלפי כופרים). שחר מיהרה להחליף למכנסיים ואז הלכנו לאכול. בהתחלה נטלנו ידיים (חיי דוסים #2: אחרי שנוטלים ידיים אסור להוציא מילה מהפה עד שמתיישבים בחזרה ליד השולחן), אחר כך שרנו זמירות, אחר כך בירכנו על החלה ועל היין (מקווה שאני לא מתבלבת בסדר…) ואז אכלנו. חן הכינה אוכל משובח ממש. היא הראתה לנו איך עושים הכל על פלטת השבת ואיך אין אור אפילו במקרר בשבת. אחרי האוכל דיברנו קצת על בנות, דת וכאלה ואז שרנו עוד קצת.

בשלב מסוים שני כיבתה את האור בשירותים. כוחו של הרגל כנראה. חן כמובן לא יכלה להגיד לה להדליק, אבל אני הבהרתי לה שאין סיכוי שהיא משאירה אותנו בלי אור בשירותים כל השבת, והיא הדליקה (זה לא החטא היחיד שעשינו בשבת הזאת, אבל חן ידעה להתעלם באלגנטיות). כששני הלכה עברנו לסלון ושיחקנו משחקי חברה: חתחתול, טאבו וטריוויה (חיי דוסים #3: איך סופרים נקודות בשבת כשאסור לכתוב? כל אחד לוקח ספר ופותח אותו בעמוד לפי המספר הנקודות שצבר. כל פעם שצוברים עוד נקודות עוברים לעמוד המתאים).

הלכנו לישון שבעים ומרוצים כמו חתולים שמנים. ואפרופו חתולים שמנים, בשש בבוקר שמעתי תינוק בוכה. חשבתי שזה הילד של השכנים אבל אז התברר שזה החתול של חן ואוהד. במקום לזרוק עליו נעל ולהמשיך לישון, אוהד הצדיק הוציא אותו לטיול (כן, זה חתול). חזרתי לישון, והאמת שישנתי ממש ממש מעולה. קמנו מאוחר (ב-9 או 10) והלכנו שוב לבית הכנסת.

באותו יום הייתה בבית הכנסת בר מצווה, אז ראינו את הילד עולה לתורה. אחר כך התפילה המשיכה כרגיל וגילינו ששבת בבית הכנסת זה יותר טוב מחדר כושר. כל הזמן לעמוד, לשבת, לעמוד לשבת. לפעמים גם מסתובבים מצד לצד. באחת הפעמים כולם הסתובבו עם הגב, אז הסתובבנו גם. רק אחרי המון זמן גילינו שכולם כבר מזמן הסתובבו בחזרה ורק אנחנו עומדות כמו אהבלות עם הגב. פדיחה…

ביקור בבית כנסת יכול היה להיות הרבה יותר נחמד אם לא היית צריך להתעסק כל הזמן בלחפש איפה קוראים בספר התפילה. נכון, מי שהולך כל שבת יודע איפה קוראים גם מתוך שינה, אבל מה עם החילונים שרוצים גם להבין? עזבו להבין, לעקוב אחרי העמוד הנכון. אז כל הזמן הטרדנו את חן בשאלות "איפה אנחנו עכשיו" (קצת כמו בליל הסדר). אולי בבתי ההכנסת הרפורמים זה אחרת.

אחרי בית הכנסת חזרנו לבית של חן. עד ארוחת הצהריים ישבנו בסלון וקראנו ספרים ועיתונים, בשעה שחן ואוהד טרחו על ארוחת הצהריים. שחר ואני החלטנו לפתור תשבץ אז תלשנו את העמוד מהעיתון, רק כדי לגלות באיחור שאסור לתלוש דפים בשבת (חיי דוסים #4). קיווינו שחן לא שמעה, וקיפלנו את הדף בשקט והחזרנו אותו אל בין דפי העיתון (סליחה, חן).

אחרי ארוחת הצהריים פטפטנו עוד קצת, קראנו ושיחקנו והשבת עמדה להסתיים. קצת לפני שהיא יצאה שחר ואני נסענו הביתה, לא כי היה לנו קשה להישאר אלא כי לא היה נעים לי לגזול מחן ואוהד את כל השבת ורציתי להשאיר להם איזה שעתיים לבד. הדבר המדהים בדרך חזרה הביתה היה התחושה שלמרות שהיינו שם רק 24 שעות, הרגשתי כאילו חזרנו מחו"ל. אחרי החוויה החזקה שעברנו והניתוק המוחלט שחווינו, לראות פתאום מכוניות נוסעות, ילדים רוכבים על אופניים ועולם שכמנהגו נוהג היה ממש מוזר.

אז איך היה? מעניין, מוזר, שונה. שחר חשבה שהיה כיף בגלל האירוח המופלא של חן ואוהד ובגלל משחקי החברה. לחברה שהזהירה אותי מפני האפשרות ששחר תרצה לחזור בתשובה אחרי הביקור אני יכולה רק לומר שאין שום סיכוי שבעולם. הטלוויזיה והטלפון חסרו לה מאוד. אני חשבתי שהיה מעניין לגלות שאפשר לחיות בלי טלפון וטלוויזיה, וזה בכלל לא נורא. להפך, מצאו חן בעיני מאוד ארוחת השבת, השירים, השיחה וניתוק האמיתי הזה ליממה שלמה. היה לי קשה עם זה שלא היה לי קשר עם אלון והבנים כל השבת, ועם זה שהתפילות היו חסרות כל פשר עבורי. איך שלא יהיה, אני מאוד מאוד שמחה שעשינו את זה. חן ואוהד – עשיתם מצווה. וכמובן שאתם מוזמנים לעשות פעם שבת אצלנו…